איך אומרים חשכת הלילה באיסלנדית?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Sólstafir - Otta | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

13-11-2015

איסלנד... ארץ של נופים קסומים והרי געש שחוסמים מדי כמה שנים נתיבי טיסה אירופאים. ארץ קרה וצבעונית וקסומה. ומסתבר גם שזו ארץ של לא מעט מוזיקה טובה.

האי צפוני שהוא ביתם של בערך כ-350,000 איש הוציא מתוכו לא מעט מוזיקה מיוחדת: ביורק וסיגור רוס למשל הם מהידועים ביותר. וגם במטאל איסלנד מתבלטת לטובה. ואפשר כבר להגיד את זה:

סולסטאפיר הם הסיגור רוס של המטאל.

הלהקה שהתחילה בתור סוג של ויקינג מטאל לקחה בהמשך ימיה כיוון של פוסט מטאל/רוק אטמוספרי ברמה שלא הרבה להקות מגיעות אליה. למען האמת? לפעמים קשה לחשוב שזה בכלל מטאל. זה הרבה דברים, ונדמה שזו אמנות רחבה במיוחד הצומחת מתוך תשתית של מטאל.

"Otta" (פחד או חשכת הלילה באיסלנדית) הוא אלבום הבנוי על קונספט מעניין סביב השיטה האיסלנדית לציון חלקי היום, המתפרסת על שמונה חלקים שונים.

האלבום מתחיל ברצועה Lágnætti (חצות) שקליפ שלה שוחרר זה מכבר עם הפתיחה אוירתית ומפחידה למדי שממש מזכירה לילה קר ואפל באיסלנד, והמתפתחת לשיר יותר קיצבי כל הדרך עד סופו. בסופה מתחברת הרצועה הזו ישר לתוך שיר, הנושא את שם האלבום באותה דרך של שילוב עדין אך עוצמתי של גיטרות המייללות לצלילי כלים יותר עדינים כגון פסנתר ובנג'ו הכל ארוג יפה עם השירה הנעה בין לחישות לצעקות רמות יותר של הסולן איילביורן .

בהאזנה שניה ושלישית ויותר עירנית לאלבום מתחילים להבחין בגווניו של הקונספט באלבום. אני למשל שמתי שהקונספט של שעות היום קשור מאוד לאופי ומבנה השירים עצמם: שירי ה"לילה" הרבה יותר אוירתיים ומורכבים, בעוד ששירי "היום" קלים יותר.

כך למשל Miðdegi (צהריים) הוא שיר פוסט רוק/ אלטרנטיבי שהיה יכול למצוא את עצמו מושמע אפילו בתחנות רדיו יותר מיינסטרימיות ומכיל מספר אלמנטים מוזיקליים שיכולים להפוך אותו לסינגל של ממש.

Non (ערביים) ממשיך את הקו היותר קיצבי באלבום אך משלב גם מן האוירתיות בחיבור עניין של עוצמה ורוגע. האלבום מסתיים בשיר Náttmál (לילה) הנגמר בשילוב מעניין ומיוחד במינו של קלידים יחד עם ריפים של רוק ומשאיר את המאזין עד הסוף המפתיע מחובר למנגינה. 

ההרכב המיוחד הזה Solstafir, שנוי במחלוקת לא קטנה. הדעות כלפיו נעות במרווח הזה שבין אהבה לקו המיוחד של הבוקרים האיסלנדים ועד לטענה ל'אובר פלצנות' או תיחכום מיותר. מה שלא תהיה העמדה כלפיהם, את זאת לא ניתן יהיה לקחת מהם: Solstafir לחלוטין לא מייצרים מטאל סטנדרטי. וכמו שציינתי כבר קודם לכן – לפעמים מופיעה התחושה שלא מדובר פה בכלל בלהקת מטאל, אלא אולי באומנים דוגמת סיגור רוס שהחליטו לשחרר עצבים או לקחו מנה של סטרואידים לפני ההקלטות. ואני מוצא את עצמי מוכרח להוסיף בנימה אישית יותר – בתור אחד שזכה לראות אותם בהופעה חיה: באופן יחסי למטאל ואפילו לרוק – Solstafir הם בהחלט משהו מחוץ לגבולות הסטנדרטי. אני מוכרח להודות שבהופעה החיה עצמה, הרגשתי באותו הדבר שחשתי בו בהאזנה לאלבום האולפן בבית, והוא שהם בלי ספק להקה של אוירה. התובנה החשובה הזו היא מהותית. מהרגע שהעניין הזה מפוצח ומובן ע"י השומע משנה המהלך הזה של ההפנמה לחלוטין את הדרך בא האלבום נשמע למאזין אליו.

בסיכומו של דבר, ש לנו כאן חתיכה של פוסט מטאל טוב ואיכותי עם אוירה כמו שרק אנשים שחיים באחד המקומות היותר מיוחדים בעולם יודעים לעשות, אבל גם אלבום שדורש מהמאזין לתת סוג של יותר מרק שמיעה על מנת להבין את האלבום והקונספט שלו עד הסוף (כמו למשל קצת ידע של איסלנדית והבנת התרבות שלהם). ברגע שמצליחים בזאת, מקבלים את אחד הדברים היותר מעניינים ומתוחכמים שיש כיום במטאל.

הדרישה הזו של האלבום מהמאזין אליו להתאמץ בשבילו. להתאמץ כדי להבין ולהתרשם ממנו באמת היא לדעתי אחד מהחוזקות שלו. זה ה'לא להאכיל את המאזינים שלך בכפית' המשחרר והמאתגר באמת.

בסולם שלי: 4.5/5

מנגינות של דם קלטי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Cruachan – Blood for the Blood God | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

18-11-2015

לדעתי לכל ז'אנר יש להקת דגל. להקה כזו שהיא הדבר הראשון שעולה לך בראש ברגע שמבקשים ממך דוגמא לאומן מאותו תחום. יש הרבה ויכוחים בין חובבי מטאל על להקות דגל בסוגים השונים של הז'אנר (כמו למשל בדת' מטאל – Death, cannibal corpse או אולי Morbid-Angel), אבל אפשר להגיד דבר אחד די בטוח:

קרואחן הם להקת הדגל של הפולק מטאל הקלטי, אותו תת סגנון של פולק מטאל שהחליט לנטוש את ערבות סקנדינביה הקפואות ולעבור לאי האמרלד דרומה משם – אירלנד. עם המסורת המוזיקלית ארוכת השנים של המדינה הירוקה.

האלבום Blood for the Blood God הוא האלבום השביעי של Cruachan והשני בטרילוגיית הדם שלהם שהתחילה באלבום Blood on the Black Rob ששוחרר ב-2011, ומציג חזרה יותר לחומר הראשוני של הלהקה שהיה בלאק מטאל מעורבב במוזיקה אירית מסורתית (אם כי באיכות הקלטה של בית שימוש בפאב בדבלין), לפני שלקחו כיוון יותר "פולקי" ופחות כבד באלבומים שלאחר מכן.

Cruachan – Blood for the Blood God

האלבום נפתח בקטע אינסטרומטלי שמוביל אל השיר הראשון הנושא את שם האלבום ומספר על פולחני הדמים שהיו נהוגים בתקופות העתיקות באירלנד (או 'גאל' כמו שהיתה קרויה אז). השיר הוא דוגמא מצויינת למוזיקה העכשוית של קרואחן וזה נמשך גם לתוך השיר השלישי אשר מספר על חזרתם של הפיר בולאג – אותם תושבים שנטשו את האי וחזרו אליו לאחר מספר שנות נדודים באיזור יוון ואירופה – לקצב מוזיקה אירית שמחה שמהר מאוד משתלבת עם גיטרות מנסרות ותיפוף זועם של בלאק. כאן אני חייב לציין את היכולת המצויינת של קרואחן על פני להקות פולק אחרות שלא לאבד מן הכבדות כאשר מנסים לשלב את האלמנטים של המוזיקה העממית.

כמובן שאלי הפולק היותר שמח דורשים גם הם את מנת הדם שלהם ומקבלים אותה ב-The Marching Song of Fiach Mac Hugh אשר נותן טאץ' מטאלי לשיר העם המסורתי Follow Me Up To Carlowהמתאר את נצחונם של האירים על הבריטים בקרב מהלך מרד דסמונד השני במאה ה-16. השיר עצמו הוא פולק מטאל טהור – שמח וקופצני ובעצם מהווה גם את השיר השמח שקרואחן נוהגים לשים בכל אלבום, אבל השמחה מהר מאוד מתחלפת לכעס קלטי טהור בשיר Prophecyשהוא השיר הכבד ביותר באלבום ובעצם בלאק מטאל מלודי יותר מפולק.

אחרי אתנחתא מוזיקלית קלה בשם Gae Bolga מגיעה מלכת הים מקנהווט (קונמרה), בלדה חביבה ויותר פולקית על גרייס או'מיילי – שודדת ים אירית ששלטה על חופי אירלנד ונאבקה בשלטון הבריטי. השיר הבא Born For War המספר על עלייתו של המלך באירן בורו היוצא למלחמות נגד הפולשים הויקינגים, הוא חזרה לקו הכבד יותר של הלהקה ומתחבר עם שני שירי הסיום של האלבום שהם בעצם שני חלקים ליצירה כבדה בשם Perversion, Corruption and Sanctity שנגמרת בקטע אינסטרומנטלי זועם ובועט עד סופו ויוצא כנגד העוולות והרוע בעולם בשם הדת.

האלבום לדעתי מצעיד את קרואחן לשלב הרבה יותר כבד ומהיר בסגנון שלהם, עם כמובן מבנה אלבום קרואחני טיפוסי – בלאדות ,קאברים לשירי עם וקטעים אינסטרומנטליים יותר ההשזורים בין שירי המטאל הקלטי הכועס מדבלין.

לדעתי, לא יהיה מופרז להגיד גם שזה אולי האלבום הטוב ביותר שלהם מאז שהלהקה נוסדה ואם הקו האיכותי אמור להמשך, הדיסק הבא שלהם צריך להיות מאסטרפיס רציני.

בסולם שלי: 5 / 5

הבלאק המודרני של פולין

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Outre - Ghost Chants | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

3-1-2016

את Outre הכרתי כמעט במקרה. ההרכב הזה השתתף ב-Brutal Assault 2015 והם היו אמורים לנעול אותו בתור המופע האחרון. ביום המופע שלהם הם, כך מתברר, הם החליפו משבצות זמן עם Ne Obliviscaris בצהריים, ובזמן ששהיתי באחת מנקודות מכירת השתייה בפסטיבל, שמעתי לפתע בלאק מטאל מגיע מן הבמה השלישית. הסאונד מצא חן בעיני וניגשתי לראות מקרוב. כך למעשה, התוודעתי לראשונה ללהקה המעניינת הזאת מפולין.

Outre הם להקה חדשה, שחבריה צברו ניסיון בלהקות אחרות בסצנה הפולנית של המטאל, והשנה שחררו את האלבום הראשון שלהם לאחר שני דמואים קצרים. הם מנגנים בלאק מטאל מודרני כמו שאני אוהב להגדיר: מצד אחד יש פה את כל המאפיינים של בלאק מטאל ומצד שני משנים אותם עד ליצירת משהו חדש החורג מהגבולות הברורים של הז'אנר. השינוי נעשה בד בבד עם שילוב של אלמנטים נוספים מז'אנרים אחרים בכדי ליצור משהו היחודי להם. אישית, יש לי דעה די מנומקת בעניין פילוח סוגות המטאל להמון תתי סוגות רק בגלל מאפיין מסוים אחד, אבל אשאיר זאת זה לפעם אחרת.

האלבום "מזמורי רפאים" מחולק ל-7 "מזמורים-Chants " שונים (7 רצועות). בשמיעה מדוטקדקת יותר נראה כאילו יש באלבום שני חלקים בעצם:

החלק הראשון מהיר יותר והרבה יותר 'בלאק זועם', והחלק השני המתחי למעשה מהרצועה החמישית הוא יותר אוירתי, מהורהר ו-Doomy. הרצועה הראשונה באלבום מכינה את האוירה האפלולית עבור הקטעים העתידים לבוא, ומציגה את אחד המאפיינים היותר בולטים בבלאק של Outre  - קול הסולן, החורג מצווחות הבלאק האופייניות לז'אנר ויותר מזכיר שירת סלאדג' / הארדקור יחד עם גראולים. גם רצועות 3 ו-4 (כשלדעתי האישית 4 היא הרצועה הכי טובה באלבום) נשמעות כמו בלאק, אף כי מודרני ומקורי יותר. בארבעת הרצועות הראשונות מופיע עוד אלמנט מעניין שהלהקה משתמשת בו והוא יצירתה של מעיין צווחה מהגיטרה בעת שהמקצב מתחיל לעלות, דבר התורם לאוירה האפלולית. הבס אף הוא תורם את חלקו למעטפת הבלאקרית הכללית ונשמע היטב באלבום.

החלק השני של האלבום המתחיל כאמור מרצועה חמש, מזכיר להקה נוספת ואהובה עלי ממזרח אירופה, הלוא הם Negură Bunget  במיוחד מהתקופה האמצעית שלהם (לפני השינוי הגדול). הרצועה החמישית מורה על תחילת החלק היותר אוירתי וה-Doomy של האלבום: המקצב הכללי יורד והגיטרות נעשות הרבה יותר אוירתיות. יש פה יותר דגש על האופל והקור שמעבירה המוזיקה, וכאן למעשה מתחילים Outre  להגיע למחוזות הבלאק היותר... איך לומר זאת? "מקובל" (אם כי הרבה יותר איטי).

כשהצליל האחרון באלבום דומם סופית, המאזין נשאר עם חוויה טובה מאוד של בלאק משובח. החבר'ה יודעים מה הם עושים. האלבום הזה, יחד עם זה של שכניהם מ-Mgla שיצא השנה הינו בין ההפתעות הטובות שהיו השנה בבלאק מטאל. למרות הכל, עדיין לדעתי יש מקום לשיפור של מספר דברים, ואציין שלצערי החלק השני היה פחות חזק מן הראשון. אבל אני מניח שברגע שהלהקה תתגבש יותר, החומר יתחזק וצפויים לנו עוד אלבומי בלאק טובים מארץ החושך מזרח אירופאית הזו.

ציון סופי – 4.3/5.

לעוף לשמיים במקלט של בטון

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הופעה חיה Mortuus Umbra, Dukatalon | סיקור הופעה

מאת: יוסף בן עוז

4-1-2016

במוצאי שבת 2.1.16 בלי הרבה דאווין, בקור מקפיא עצמות ממש (ואני לא אחד שקר לו) עמדנו שם בחוץ ברחוב לבונטין... אולי 30-40 חבר'ה. הרחבה העליונה – ה"נורמטיבית" יותר הייתה הומה בצורה סטנדרטית למדי והמרתף עודנו סגור מאחורי שרשרת המכסה בקושי על החשיכה המעמיקה והולכת מטה, אל עבר גרם המדרגות של המקום. פנימה, אל המרתף. זה המרתף שלמדתי להבין שמכיל כל מיני כשפים שרק פה אתה יכול למצוא.

בתומה של חצי שעה של איחור אופנתי ישראלי למדי, ירדתי לאט בגרם המדרגות שעתה הואר בניאונים למטה, אל מרתף הכשפים המיוחד הזה. שילמתי ארבעים ש"ח והוחתמתי כאחרון הבקר בידיה של עלמה צעירה ויפה. מחויך. רגע אח"כ כבר נשאבתי פנימה אל אחד המקומות הפחות מהוקצעים שאני מכיר. אני והכיפה שלי זרים תמיד במקומות כאלו כי קונפורמיזם עושה את שלו ואין מה לעשות. אתה תמיד בהיכון לשיחות מוזרות אם תתרחשנה. הלילה הזה הן לא התרחשו ורוב האנשים עזבו אותי לנפשי כעקרון, למרות אי אילו מבטים שחומם הורגש בגבי מעת לעת. אני מקבל בהבנה שאני כנראה קצת קוריוז עבור העולם וזה בסדר לדעתי. לא שוברים שבלונות מחשבה ביום ולא ביומיים.

כך או כך, אני לא היה לי אכפת. עוד רגע עולים שני ההרכבים שלעניות דעתי הם מהיותר חשובים בסצנה הכבדה בישראל: הראשון הוא Dukatalon, הרכב המנגן סלאדג' מטלטל, מלוכלך, מחוספס ומרהיב בקסמו שכבר הספיק להיות חתום אצל Relapse Records. אחד הלייבלים הגדולים – ריספקט לחלוטין. ככה, בשקט. בלי שאף קוטנר או לוקאץ' יבחינו. ואם לא שמעת את צפריר הסולן שלהם, הוא והווקאלס התהומיים ביחד עם הגיטרה הקסומה שלו – אז רוץ מהר ותשמע כי צונאמי-סלאדג' כמו שלו זו חווייה שאתה פשוט חייב לעצמך.

ההרכב השני (Mortuus Umbra) מנגן בלאק מטאל מהיותר מעניינים שנתקלתי בהם מישראל בזמן האחרון, כלומר מהעידן של ימינו אנו. העידן שלאחר הגל הראשון של הסצנה של סוף שנות השמונים בואכה שנות התשעים עם כל מה שחוללו פה Salem, Amaxez, Substance for God, Grimoire, Morgue, Enochian Key ושאר המייסדים. מדובר בהרכב דיי חדש שלא חושש לצעוד בדרך אחרת משני הנתיבים הכמעט ברורים מאליהם שהבלאק-מטאל מושך אליהם כבר לא מעט זמן: או סגנון מהיר ומונוטוני או אווירתיות בומסטית מידי. מורטוס, עושים בלאק מטאל שהוא עבודה דינמית ולא צפויה בכלל: הן בטמפו הפנימי שלה (הוירטואוזי לתפארת) והן בשימוש הלא בנאלי שלה באלמנטים אווירתיים ובקצבים איטיים, מבלי לפגום אלא רק להעצים את החווייה הכללית של ההאזנה.

פה למטה במרתף של הלבונטין, ממש מתחת לאפה של עיתונות-רוק ישראלית זחוחה ולא עירנית, צומחת לה עילית בלאק מטאל וסלאדג' מטאל משובחת לעילא ולעילא. עילית שלא מביישת שום הרכב אירופאי או אמריקאי מהשורה הראשונה.

Dukatalon עלו ראשונים. התקרבתי לבמה בצעד בונה אמון סמלי בלבד למעשה, שכן המטר על שני מטר המרתפי הזה שקורא לעצמו מועדון הוא ממילא התחושה הכי אינטימית שאתה יכול לדמיין לעצמך בהקשר של הופעה חיה, גם בלי באמת לצעוד צעד וחצי קדימה אל הבמה.

בלי מניירות מיותרות ההרכב המשולש הזה עלה והתמקם על הכלים. ההופעה שלהם הייתה עבורי מסע מעורר דימיון. הקול המשובח של צפריר הסולן והגיטרה השמיימית שלו לקחו אותי רחוק ממחשכי עשן הסיגריות הסביבתי שאיים לחנוק אותי עוד רגע או שניים, רחוק אל פסגה של הר ירוק רטוב מטל השחר. פסגה שממנה אני צורח מלוא הגרון. התיפוף של יריב אף הוא ביכולתו להביא אדם למצב של יציאת נשמה: המקצבים בחלקם מאוד צבאיים (martial like) ותורמים להעצמה של האווירה האפית של הסולן והבס לתוך משהו הרבה יותר מחוספס ומלחמתי.

בסוף ההופעה הצלחתי לחטוף שיחה עם צפריר שהזיע את נשמתו במה שנדמה היה מזג אוויר בלתי אפשרי לפעולה שכזו. ניכר היה שהוא נתן מעצמו לחלוטין עבור המעט שטרחו ובאו למיצג המשובח הזה. יש לי הערכה רבה לאפס מניירות, במיוחד כשזה מגיע מהרכב שאתה מבחין מיד ביכולות שלו ובפוטנציאל הגדול. לא הכרתי את Duakatalon יותר מידי לפני ההופעה הזו למרות שהאלבום המלא היחיד של הלהקה עניין אותי ושמעתי ממנו קרעים קרעים פה ושם דרך האינטרנט.

זרקתי לו שלדעתי הם בין ההרכבים החשובים בסצנה הכבדה בישראל, רק כדי לראות אותו מחייך בצניעות ומביע שמחה שנהניתי בהופעה ושאבוא לעוד.

ברור שאבוא.

לא הרבה זמן אח"כ עלו Mortuus Umbra לבמה: עשן, נרות, גולגולת וקטורת להעביר את זוהמת הסיגריות מעלי – אך בלי הצלחה מרובה למדי. אי אפשר היה. המקום כבר היה סמיך לנשימה, אבל נשימה זה לחלשים אמרתי לעצמי ונשארתי לשמוע גם את מורטוס המדוברים.

מורטוס פצחו בקטע הפתיחה האווירתי ביותר שמתחיל את ה-EP החדש שלהם – Catechism. בתומו נכנס הבלאק מטאל וחתך את האווירה הנמתחת. לא רבים משכילים לבצע התפרקות מתח בצורה נפלאה כמוהם. לא פעם בבלאק מטאל intro אווירתי נשבר אל תוך מטחנה שאינה קשורה בהכרח אל הפתיח, אבל אצלהם, יש הרמוניה של דיסהרמוניה. הפתיח עצמו מעביר רעד קל בעמוד השדרה. כמו תחושה של רוח מסתורית בתא צינוק. קולות מתכתיים של מה שמתחולל מעל פני הקרקע, אליהם ניתנת לך הגישה רק בחושי הריח, השמע וקרני האור המעטות המפלחות את סורגי התא. ואתה שם. בתא הזה, ממתין לבאות. מתעורר אל התקווה ככל שהפתיח נמשך ומתנגן לו. ופתאום, כמו מתוך תוכה של המערבולת העמומה הזו – שתי מכות snear drum פותחות את השער ואתה מתוודע לדמות שמאחורי העמימות ההיא.

המקצב המהיר ששובר את הפתיחה הזו אינו מתמכר לעצמו. הוא נשבר לך בזמן קצר יחסית לתוך עלטה מוזיקלית איטית יותר, כשקולו של תום הסולן מוביל את המערכה מכאן והלאה בשיר הזה ואז מתברר שהשיר הוא בעיקרו זעקת נפש עמוקה של הסולן הזה, והמוזיקה עצמה היא מרכבת האש לזעקה הזו.

אישית, אהבתי מעט יותר את ההופעה של Dukatalon אבל אולי זה בגלל שהסאונד המקלטי משהו פחות החמיא לעומקים שמכילה העבודה של Mortuus Umbra, ב-EP האחרון שלהם בוודאי. אבל זה חזק בין חזקים. שניהם נתנו מופע משובח לטעמי ונהניתי מכל רגע.

בצאתי משם, הבנתי שני דברים מהותיים:

1.    אני מוכרח, אבל מוכרח, לא לשכוח בפעם הבאה צמר גפן למסך קצת את הסאונד כי האוזניים מצלצלות בטירוף וחבל.

2.    יש סצנה מעניינת מאוד של בלאק ושל סלאדג' הנושק לדום מטאל בישראל. יש יצירה בועטת פה, צריך רק להטות אוזן ולשמוע מה החשיכה מנגנת. 

עד ההופעה הבאה.

דם בשביל זה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Zatokrev - Silk Spiders Underwater | ביקורת אלבום

מאת: אנטון דור

7-1-2016

סקירת אלבום השנה של 2015 בסלאדג' – דום ופוסט הארדקור

את Zatokrev ראיתי ושמעתי לראשונה בשעות הקטנות של הלילה בבמה קטנה בפסטיבל גדול בדרום גרמניה. אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לגלות מוזיקה חדשה היא לשמוע אותה בהופעה חיה. כך, כשהיא לא מוכרת, היא מרגישה חיה עוד יותר. הפסטיבל היה גדול וכך גם העייפות בסוף יום ההופעות אבל הסקרנות גברה והשתלמה. אמרתי לעצמי שאתן להם 30 שניות להרשים אותי. הם לא היו צריכים יותר מהאקורד הראשון. הקהל המועט והגשם לא הרתיעו. ההופעה הייתה מעולה וכשחזרתי הביתה גיליתי שבהקלטה הם נשמעים בדיוק כמו בהופעה. גיליתי שהלהקה ותיקה בסגנון שאני חוקר כבר הרבה זמן והופתעתי שלא שמעתי עליהם. האזנתי לאלבום, שבאותה תקופה היה האחרון שהם הוציאו : The Bat, the Wheel and a Long Road to Nowhere. אני חושב שהאלבום הזה הכין אותי ואולי גם אותם ליצירה שחיכיתי לה הכי הרבה ב 2015 ולשם שינוי לא אכזבה (זה קרה הרבה בשנה הזו).

המוזיקה משלבת סלאדג' – דום – פוסט הארדקור. אפשר להגיד שהם נשמעים דומה מאוד ל Cult of Luna, ממובילי הז'אנר. Cult of Luna התפרקו וזאטו קרב (בצ'כית: דם בשביל זה) הוציאו אלבום שבעיני לא נופל מכ"א מהאלבומים שלהם. הסאונד דומה ומגוון באותה המידה. יש שילוב של סאמפלים, נוייז, סינת', אפקטי גיטרה, שירה נקייה לצד גראול שמיוחד לפוסט הארדקור. לשירים אין מבנה והמוזיקה היא פרוגרסיבית – רעיונית.

"עכבישי משי מתחת למים" נפתח בריף מונוטוני עם שירת מקהלה\שבט שמלווה את אותו הרעיון המוזיקלי. כל זה מעצים את התפקידים המובילים של הגיטרות שלבסוף משלבות עם שירה נשית. ניתן להרגיש שהשיר הראשון הוא פתיח למשהו גדול שהולך לבוא. המאפיין החזק של האופי של האלבום והלהקה הוא הריפים סלאדג'יים – כבדים וסוחפים ושירת גראול גבוהה שמאפיינת פוסט סלאדג' – יותר צעקה מאשר גראול. ישנה גם שירה נקייה שהיא חצי דיבור וחצי שירה שבטית, מה שתורם ליצירת האווירה הייחודית. לתופים באלבום יש לעיתים אופי שבטי ומונוטוני – מה שאני אוהב. זה תורם לבניית המתח במוזיקה ולשחרור שלו בקבלת הריף עם הצעקות המתבקשות.

מה שהכי אהבתי באלבום ומה שעשה אותו לאחד האהובים עליי ב 2015 זה הסאונד. הוא מאוד נקי ונותן לגיטרה המובילה ולתחושת האטמוספריות של המוזיקה להתבלט בצורה יוצאת דופן. זה משהוא שאני בדרך כלל לא אוהב באלבומי סלאדג', אני אוהב לשמוע את הלכלוך אבל באלבום הזה זה פשוט התאים. וכמובן, כמו כל אלבום מעולה, הוא פשוט בא בזמן הנכון והוא מרגיש נכון.

השיר האהוב עליי הוא "לבנה בשמיים". מה שניכר בשיר הזה הוא רעיון הסבל שהוא מעביר. הן בשירה נקייה וגיטרה נקייה, בצעקות ודיסטורשן ולבסוף כינור וגיטרה אקוסטית. הכל על אותו רעיון מוזיקלי שמקבל גוונים שונים. אחד הדברים האהובים עליי בסלאדג' זה לשמוע את הסבל במוזיקה. וכאן הוא ברור.

הציון שלי: 5/5.

הזהו אדם?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Urfaust – Der Einsiedler | ביקורת אלבום

מאת: יוסף בן עוז

19-1-2016

Urfaust.

Der Einsiedler.

דמות תבנית הנפש של הסתמיות המשברית של אנוש.

אני יושב עכשיו לשרטט קוים לדמות הזו, לעומקים האלו שמתעוררים אצלי כל פעם שאני מאזין לאחת מהיצירות המטלטלות ביותר שנחשפתי אליהן אי פעם. אני יושב וקשה לי לכתוב בעצם. הרבה זמן שרציתי לכתוב את הסקירה הזו. היא מתבשלת לי בלב כבר כמה וכמה זמן. למעשה, באחת השיחות הראשוניות של ימי ההורות של המגזין הזה, עוד כשהיה רעיון המבשיל ברחם, השם Urfaust עלה שם. אמרתי אז שאני הייתי רוצה לקרוא סקירות בעברית על יצירות מטאל אחרות. כאלו שלא אוכל לקרוא עליהן במקומות אחרים. לא סטנדרטיות. וישר עלו אצלי Urfaust.

אבל אני לא יכול סתם רק להתפעם בכנות משכנעת מספיק מעל דפים. אפילו לא וירטואליים. משהו, אני כן אצטרך לתת. משהו אצטרך כן לכתוב.

ה-EP המופלא הזה הוא מערבולת בשבילי. זוהי יצירה קצרה בת קצת פחות מ-20 דקות המכילה משהו שנהוג לכנות אותו Black Metal אבל הוא לחלוטין הדבר הבא ביצירה המוזיקלית האנושית. אין שום דבר שאני מכיר שדומה ל-Urfaust בכל הנוף המטאלי ובכלל.

זהו הרכב הולנדי המבצע משהו שקשה מאוד להגדיר אותו אבל אם נורא יכופפו את ידי אצטרך לומר אולי שמדובר כאן בסוג של בלאק אופראי מלוכלך.

הייתי רוצה לומר שיש כאן אמירה על כל תו, אמירה על כל זעקה וכל שירה כאילו נקיה אבל מלוכלכת להלהיב. למעשה כך סברתי בפעמים הראשונות שהאזנתי ליצירת המופת הזו. אבל עם הזמן נבטה בתוכי התובנה שלמעשה הקסם האמיתי פה הוא שאין כאן. אין כאן שום אמירה. יש כאן את הדבר הזה שהיינו שומעים לו הנפש שלנו הייתה פוקעת ממעמקי חביונה והיינו נחשפים לניגון המניע אותה מבפנים.

זה, מה שהיינו שומעים שם.

ההרכב הזה מצליח ללכוד את החווייה הראשונה שעלתה לי בדמיון כשהבנתי את המשמעות של שמו של השיר הראשון באלבום הראשון של Darkthrone: Kathaarian Lifecode. דהיינו: "התשתית הקרה של החיים במקורם הקדמוני". חווייה שאפשר להסביר אותה בסיפור אולי.

הסיפור הוא סיפור פשוט, בלי מניירות. סיפור על אדם שמתהלך בבית גדול ומסודר למשעי. בית מהוקצע. הכל נכון והכל במקום. בבית המסודר הזה אין חלונות. אין אור שמש ואין ירח. אין אוויר של בחוץ. אבל הם לא מורגשים בחסרונם. אינם נעדרים מן הנפש. זו, מעולם לא חוותה מגע בלתי אמצעי עימם רק שמעה עליהם. שמעה מסיפורים שלפני השינה. מתמונות דהויות באלבום של סבא. יום אחד האדם הזה מביט מעבר לשולחן העץ כביר הממדים שבמטבח ורואה את החלון של עליית הגג ניבט אליו בדומיה. הוא לוגם עוד לגימה מנומסת מכוס התה שלו אבל משהו ניצת בו. הוא לא מבין זאת אבל מרגיש. הוא קם בסקרנות לא מודעת לעצמה ומהלך לאט ובנימוס אל החלון ההוא. הזרות מסקרנת אותו. מה יש שם? מה נמצא מאחורי החלון ההוא? האם יש יקום שם בחוץ? מעולם לא חשב על כך. מעולם לא חסר כלום. מה יקרה אם אפתח את החלון?

האדם הזה שולח יד נזהרת ופותח את החלון הזה.

מה שהוא מגלה אינו מפתיע מידי ואינו מרהיב. מה שהוא מגלה הוא מה שמתחיל בשניה 1:57 בערך לניגון האלבום הזה.

הוא מגלה זעקה דלוחה אחת. מכת תוף. מצילות. הוא מגלה נוף קר ומנוכר. עולם חיצוני שלם. עולם שלא ידע שהיה קיים בכלל. ואז, העולם הזה מתחיל לשיר.

השירה סודקת כל מה שאפשר היה להתרווח בתוכו בנעימות.

הוא מנסה לסגור את החלון על המצג האפור ההוא אך ללא הואיל.

המנגינה הזו מתערבלת כבר בתוך הנפש. החוץ הופך לפנים. הפנים שייך לחוץ.

הוא כמה כעת. מתגעגע. לעלטה המסובכת מידי. לצרחה הנעימה. לעונג הכאב. לזוהמת הדמעה. לטירוף השתיקה.

הבית שהגן הפך לכלוב צר.

אין עוד כוח בנפש לאצור את מה שמתעורר בקרבו. האם זה הוא עצמו ששר כך?

הזהו אדם?

Urfaust מצליחים להמתיק את התמצית הכי מזוקקת שאפשר לדמיין בקסם של מוזיקה מינימליסטית ובטכניקות של off-key אבל כזה שמפוצץ את הזיוף המכוון בסאונד והופך לסוג של אופרה משל עצמו. חוקים חדשים של מוסיקה. יש כאן כ"כ הרבה הסתעפויות פנימיות של צללים לא מכוונים שאתה לא יכול להכיל הכל. אתה פשוט נפעם מזה. כל היצירה של ההרכב הזה שופעת מהמרקחת המוזיקלית הגאונית הזו שעושה ממינימליזם מוזיקלי עושר בל יתואר. אבל ה-EP הזה הוא מיוחד במינו בכל זאת. יש בו משהו בראשיתי. הייתי מתחיל לשמוע את Urfaust מה-EP הזה דווקא. אני חושב שיש בו תמהיל קסום ומדויק של הרמוניה מרה-מתוקה של הנפש ביחד עם דיסהרמוניה סודקת ומערערת בבוטות שלה. זה תמהיל מתואם להפליא שהכי בולט דווקא בעבודה הזו. הוא משכיל להניף אותך למעלה למעלה ולמטה למטה בעת ובעונה אחת. זה לנסוק לשמים ולצלול לגיהינום בו זמנית.

המבנה של ה-EP פשוט למדי: זוהי עבודה המכילה שני שירים בלבד, בשפה הגרמנית הכל כך מפתיעה פה ממה שהריאקציה האוטומטית שלנו רוויית דימויי השואה הרגילה אותנו לחוות אותה. שפה עשירת התוכן והחוויות. מנעד שלם של רגש שלא נחשפתי אליו בעבר לדעתי באף מקום זולת ההרכב הזה. תמונת העטיפה והשם אף הם מרתקים. Der Einsiedler הוא הנזיר. הנזיר הזה כל כך אחוז שפע וטירוף שלא היית מנחש שהוא נזיר.

ואולי אינני יודע באמת מה לומר על העבודה הזו בכלל. כמה שניסיתי איני בטוח שצלחתי את הדרך. אני עודני מצוי בנקודת המבוכה הראשונית. ידי מונחת על מפתן החלון של עליית הגג ההיא ואני עודני נפעם. הבחוץ שלי הפך בפנים והפנים הפך לחוץ.

נתון אני עכשיו במסע הבלתי נגמר הזה של המשבר של הסתמיות האנושית. ואולי לא יכול אני להבינו. ואולי לא נכון שאבין אותו כלל.

Urfaust | Der Einsiedler.

הזהו אדם?

אין לי ציון לתת. זו יצירה מושלמת בפגמיה.

מחופש לעצמי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הופעה חיה Minimal Compact | סיקור הופעה

מאת: יוסף בן עוז

23-1-2016

אני לא בטוח באיזו חוצפה אני ניגש למלאכה אפופת הדמיון הזו שתוצאתה תיקרא כאן לפניכם. אני באמת לא יודע. אני לא ממש מכיר מספיק טוב את מינימל, גם לא בטוח אם אפשר לתייג אותי כוותיקי מעריציה או אפילו כמערציה. בצעירותי רבת הסדר והמתחים, נעימות אחרות מילאו את ליבי. אבל האמת היא שבכל פעם שנפגשתי בדבר הזה שנקרא מינימל, משהו התכווץ קצת בפנים. משהו קסם לי בהרכב הזה, משהו אחר. אמנם הלב שלי שתול עמוק בערוגות שהרעש שלהן מתכתי יותר, אבל יש משהו ייחודי בנעימות אה לה אייטיז הכיוון היותר ניו ווייב בואכה פוסט פאנק שמצליח לערער לי יסודות (ואני מחובבי המתערערים).

אז ככה, בנונשלנטיות חסרת מעוף, חייתי את הקשר שלי לדבר הזה שנקרא מינמל קומפקט פחות או יותר רוב הזמן וסבבה לי לגמרי. ממילא היסטוריה, אני חושב לעצמי בהרגעה. חובר אליהם דרך שירי היוטיוב הזה שהחליף את הפורמט הפיזי ואת מרבית חוויית המוזיקה שלנו כאנשים כל כך מזמן שאפילו מביך לבכות על זה. התחלופה הזו שלמרבה הצער המצקצק של חלקנו שעוד זוכרים ימים אנלוגיים יותר ומקוונים פחות, העלימה מאיתנו ימים בהם היינו הולכים לחפש דבר חדש בחנות הדיסקים.

מתוך הפחות או יותר כלום הזה ניזונתי רוב הזמן, עד שאיפה שהוא חודשיים אחורה אני נתקל תו"כ השגרה העייפה הזו שלי במודעה פייסבוקית על מינימל קומפקט. יש הופעה, המודעה מספרת לי. עם לוגו נורא כתום על  שחור כזה. פתאום אני נפגש בהזדמנות לצפות מקרוב בסיפור הזה. מיד אני דורך חזק על כל החששות של 'אני לא מכיר מספיק חומר שלהם בשביל לראות הופעה', דורך עליו חזק חזק לתוך איזו פינה חשוכה ומצליח להזמין כרטיס מתוך מה שנדמה היה כסוג של סערת רוחות סביב האיחוד הזה (חמש הופעות עם סולד אאוט של שעות).

במוצ"ש ההופעה הגעתי לשם. קור כלבים הוא עיתוי נפלא לצעוד את כל רחוב קיבוץ גלויות כולו כולל קצת מהפינה של ההגנה (ככה זה כשמוניות שירות מרחובות מחליפות את האוטו שהמוסך לקח לי לשבוע). מינימל יא קקות. תראו כמה אני מוכן לעבור בשבילכם! אני צועק לאור הצהבהב שממלא את הרחוב הפחות או יותר ריק הזה בזמן שאני צועד בו מכווץ בתוך מעיל. ומיד חושב לעצמי שזה קצת להיות טמבל כי מינימל עושים בשבילי עכשיו ולא ההפך. ואיפה הימים שהיינו עומדים בתור לאלבומים וכו' והיום יש לך רק יוטיוב ואתה מפונק וכו'.

מפתיחת הדלתות המתח עלה ועלה כל הזמן. ההתשה הכמעט מטריפה הזו שבין 20:30 לשעת עליית הלהקה לבמה (22:00) התפוגגה כלא הייתה. הקצב הממכר והכמו מכאני הזה של Statik Dancin עלה פתאום לאוויר וההרכב התחיל לזרום פנימה. והאורות של הבארבי כמו האורות של הבארבי. הכל נכנס פנימה לתוך הנשמה ואתה מתחיל להרגיש במסע. אני זוכר ששמחתי כל כך שסטטיק התחיל כי אני מאוד מתחבר אליו. ואין המראה טובה יותר מכזו המתחילה בקטע שאתה מחובר אליו בכל נימי נפשך. אבל האמת היא שתחבולתו של היצר עם הסיפור הזה של שיר מוכר כן או לא, פסקה ממני דיי מהר בתוך ההופעה עצמה: מינימל קומפקט מספקים חוויית מסע של סאונד שמטלטלת אותך. אינך טרוד כל כך בהיכרות אינטימית של השירים. הפרטים המיטשטשים במוחך הולכים ועולים, הולכים ונאספים לכדי תחושה נפלאה של דאייה.

לימים חבר יקר ותותח מוזיקלי שאין דברים כמוהו שאל איך היה לי שם, ועניתי לו שלדעתי מינימל קומפקט פורטים על נימים מאוד עמוקים בנפש אם שואלים אותי. יש משהו במינימליזם האייטיזי הזה שמעורר רגש של הזדהות בעיקר כי הוא מעניק לגיטימציה אסתטית למוזרות שלנו כבני אדם.

זה השילוב של הסאונד המיוחד של המוזיקה המשלב נמוכים מהדהדים של באס וגבוהים צורמים של גיטרה ולפרקים גם שירה של מלכה שפיגל (המלכה האמיתית!), הווקאלז הכמו רובוטיים של סמי, הטקסטים שמנוסחים בשאלות כאילו פשוטות אבל הן נורא כבדות. הכל מתערבל לכדי תמונת חיים נעה אך אינה דוברת. כמו סרט של תמונות שבורות המספרות הכל ואינן מפרשות כלום.

זו פואנטה חזקה הפואנטה של ההימנעות מפרשנות. החומרים היותר חזקים שנתקלתי בהם היו כאלו שלא טרחו לפרשן ולעשות אג'נדה גדולה ממה שהיה להם לומר. מינימל אינם להקת פאנק צועקת סיסמאות חזקות ומפחידות. לא. הם כאלו שיודעים להסיט לך את הוילון של סרט הקולנוע שבו אתה חושב שאתה חי בתכלס, ולהראות לך איזה מאחורי הקלעים מהפנט ואחר שכזה. וזו גדולתם בעיני.

סמי ומלכה כמעט ולא השתנו. זה מדהים. השימור הבלתי נתפס הזה של הייחודיות הווקאלית שלהם מקסים בעיני. פורטיס קרקר בטירופו הנפלא על הבמה והעניק חיות למה שאחרת נתפס היה כמכונה של מסע בזמן. והתמכרתי בכיף רב למתופף מקס פרנקן. הכל, באמת היה על קו המושלם.

אינני זוכר את הסט ליסט וגם ממש לא אכפת לי. הייתי משלם שוב וכפול כדי לנסוע אל תוך המסע המינימלסיטי של ההרכב המופלא הזה.

כדי פעם אחת נוספת להרגיש שאני... רק מתחפש לעצמי.

ושברגעים קצרים מאוד, אני עצמי.

לבד בין כולם

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Fatum Aeternum – The Darkest Hour | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

8-2-2016

אהה, נזכרתי במשהו חשוב עכשיו – אמרתי מכווץ במעיל שלי על הספסל התל אביבי הזה – נזכרתי במשהו שכתבתם בדף ה-bandcamp שלכם. משהו מעניין. כתבתם שם שאתם עוסקים הרבה בבדידותו של האדם בעולם המודרני. תוכל להרחיב מעט על כך?

הבטתי בעיניים של סטיב, מחפש למצוא כבר שם את התשובה. סטיב בחור גדול למדי ובמראה ראשון יכולת לחשוב שהוא אולי אפילו קצת מרתיע. פה ושם, אמר לי בחיוך, שלפעמים היה חוזר ממסיבות גותיות היישר לעבודה לבוש בכל התפאורה השחורה והאפלולית שלגות' יש להציע: ממגפיים ועד טבעות. באחת הפעמים מנכ"ל החברה קרא אותו לשיחה-נזיפה שבין שורותיה ניתן היה להבחין עד כמה מרוחקת הדמות הביזארית הזו הייתה מעולמם של 'אנשים רגילים'. הרושם שנוצר היה רושם של איש שונא אדם, אולי אפילו סוג של טיפוס שמזוהה עם נאצים או טינופות אחרות. המגפיים שלו העידו עליו וכלום לא נשאל ממנו. בעולם המפותח של הקריירה הארגונית שופטים מהר ולפי מה שרואים. הניראות חשובה מאוד. לא טורחים כל כך לברר עומק הדעות של האדם ומה יש לו לספר, כי ממילא כבר הבינו אותו. אבל תרבות השוליים הגותית הזו היא בדיוק המשחק הספק בז ספק מחבק הזה של אנשים רומנטיקנים ורגישים עם עולמות מנוכרים של אופל, מראה דמוי קלגס ותכנים בוטים על חריגים ורגשות לא פשוטים.

הסיפור הזה של הבלתי מובנים הוא לא רק של הגותיים. הוא עתיק כמו האנושות, נדמה לי. אבל בכל זאת יש משהו מסקרן לא מעט בסצינה הזו. במיוחד השילוב הלא מתעכל הזה של אלמנטים מהעולם המיליטנטי של מלחמת העולם השניה בד בבד עם מוזיקה מעט ביזארית, רומנטיקה חסרת תקנה של לבבות גדולים ואֵפִּיוּת עטויית שחורים. כמו תסביך אמנותי לא פתור שעוד אשפוך עליו מילים פעם.

בנינו עולם שלם מלא ברשתות חברתיות ותקשורת מפותחת.

סטיב ענה לי לאחר מחשבה קצרה.

והייתה ציפייה שעכשיו יהיה כל כך קל לתקשר עם האחר, כאילו כל העולם יהפוך עכשיו לחברה אחת גדולה של חברים. אבל אתה לא מצליח אפילו לדבר עם השכן שמעבר לדלת שלך. מרוב שיש חברים אתה בודד...  – נימק.

נדמה לרגע שהלב של האיש הגדול הזה גדול יותר ממנו.

בדידותו של האדם בעולם המודרני היא אחת התמות המרכזיות בעולם הפאנק בוודאי, אבל גם הפוסט פאנק וגם הניאו פולק והמארשל אינדאסטריאל (שעוד ייכתב עליהם בהמשך במגזין הזה, אני מבטיח), עסוקים בו לחלוטין. שירים מטלטלים הלוקחים אותך לתוך מערבולת של ניכור ורומנטיקה המהולים זה בזה. והתמה הזו היא גם אחת מהתמות המרכזיות של ה-EP האחרון והמסקרן של "גורל נצחי" (Fatum Aeternum).

זוהי להקה חיפאית במקורה שחבריה התחלפו לא מעט במהלך השנים מאז הקמתה ב-2006. היום ההרכב חזר למינימום הבסיסי שלו ומונה רק שלושה: סטיב גרשין – באס, ווקאלס; אוולין שור-גרשין – קולות וכינור; ג'ורג' פאלק – גיטרה.

בעברו ההרכב טייל על סקאלה עשירה של השפעות מוזיקליות: החל מבלאק מטאל בימים הקדמונים שלהם ושעליו נסובה חלק מהשיחה שלנו אפילו, דרך ניאו פולק / פולק וכלה בגות' ודארק מטאל.

קצת קשה לי להגדיר את הסגנון הנוכחי של הלהקה אולם הוא נחווה בעיני כמו סוג של מיזוג עשיר מקורות ממש כמו מנעד השפעות שלהם: אני שומע שם דום מטאל והרבה גותי וגם לא מעט דארק מטאל. קוראים להם גם מטאל-מעברי (Cross-Over-Metal, מלשון עירוב סגנונות) והאמת שהלכתי כבר לאיבוד בכל הקיטלוג חסר המשמעות הזה.

ה-EP האחרון שלהם הוא מבחינתם אבן דרך בקריירה ובדרכם הגותית בכלל. כל העבודה מוקדשת לתמה שבה פתחנו והיא מורכבת משירים המתארים מכלול רגשי וחווייתי המקשר אליה. יש בו שישה קטעים שאינם מוצאים את עצמם בשום הגדרה מסודרת והמצליחים לייצר חווייה מוזיקלית ואסתטית שאותי אישית לקחה קצת לעולם הקולנוע הביזארי. כזה, שבו המוזרות הרומנטיקנית שאין לה כל כך מקום בעולם הזה המלא בסדרים מנוכרים, והיא אולי הביטוי האותנטי ביותר לייחודיות בלתי מובנת. כשאמרתי לסטיב ולאוולין שהתמונות שראיתי והאמנות הויזואלית שלהם מזכירה לי קצת סרטים כמו המספריים של אדוארד או מופע האימים של רוקי, הם חייכו קלות אבל במחשבה מעמיקה מעט מצאו נקודות ממשק.

חשבנו פעם לעשות גם אלבום קונספט, אבל החומרים שכתבנו הם כה רבים עד שהחלטנו לעצור קצת את השטף ולנסות לעבוד קודם על מה שכבר נכתב, מציין סטיב.

מה הקונספט? הסתקרנתי.

חשבנו על אלבום שעוסק בדמויות חשובות שהשפיעו על ההיסטוריה ושלא כולם מכירים. האם אתה מכיר את אדית' שטיין?

הודיתי במבוכה שאינני מכיר אותה ושאלתי מי היא.

אדית' נולדה כיהודיה בבית דתי אולם מהר מצאה את דרכה אל אתיאיזם מוחלט. מאוחר יותר בעקבות ספר שהתגלגל לידיה היא התנצרה וכשנלקחה למחנה השמדה אושוויץ היא קיבלה אפשרות להציל את עצמה אלא שסירבה כי ראתה בכך התנכרות לאחיה ואחיותיה היהודיים. היא – למרות הדרך שעשתה – סירבה בתוקף ואמרה שמבחינתה היא הייתה ונשארה יהודיה. אדית' נרצחה שם באושוויץ והכנסיה הקאתולית הפכה אותה לקדושה נוצרית כשבציורים שלה היא מתוארת עם הטלאי הצהוב שלה.

זה נשמע כמו רעיון מעולה לאלבום! לא התאפקתי. אבל סטיב סימן עם העיניים שעוד יש להם כאמור חומרים רבים מידי להוציא לאור ואינם יכולים לעמוד ממילא בקצב הרב.

סטיב עצמו גדל באירופה וחלק מהשיחה הוקדשה קצת למורכבות האירופאית המתחבאת מאחורי המשחק הקשה לעיכול הזה עם סמלים מהרייך השלישי או עם הגעגוע המטריד הזה ל"אירופה של פעם". שוחחנו קצת על המורכבות של החווייה הלאומית האירופאית במיוחד בימים אלו ועל התבוננות מורכבת יותר על הנושא במקום הפשטנות הרווחת אצלנו בכל פעם שניחוח קיצוני עולה.

Fatum Aeternum היא לא להקה רגילה. רציתי בהתחלה לסדר אותם בקופסה של גותי אבל לא הצליח לי כל כך. בעיני מדובר בהרכב עתיר פוטנציאל ועשיר התוכן. הן בהיבט הידע והעושר התרבותי שיש להם להציע והן מבחינת המוזיקה שהיא בהחלט לא שגרתית בנוף שלנו כאן. התחושה שלי הייתה בסוף השיחה שכשמדברים על אנשים מעניינם ורחבי הלב והיריעה בסצינה הכבדה, מדברים על אנשים כמו סטיב ואוולין מ-Fatum Aeternum.

הקור התל אביבי של תחילת פברואר שהיה התפאורה לספק-ראיון-ספק-שיחה-קולחת שלנו השאיר אותנו די בודדים בפינת הרחוב. יכולנו לדבר על מה שרצינו בלי להרגיש מוזרים מידי. הבדידות המשותפת שלנו נפחה חיים בהתחברות נפשית מעניינת. מצאנו עניין מאחד והשיחה פתחה לבבות. חצי שעה או שעה אפילו בלי פייסבוק ובלי רעשים. סתם שעה של שיחה מרתקת.

*

כשחזרתי לאוטו חשבתי כמה נחמד זה להיות קצת לבד ביחד. לבד-ביחד, בעולם שבו בדרך כלל אנחנו לבד בין כולם.

היוכל דת' מטאל מלודי לצמוח ממטאלקור?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | The Black Dahlia Murder - Abysmal | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

4-2-2016

לפני קצת יותר מעשור, בתחילת שנות ה-2000 הפציע בחיינו ה-NWOAHM  "הגל החדש של מטאל אמריקני". הגדרה (שמעבר להיות די חילול קודש של הגל הבריטי המפורסם) אגדה תחתיה את מירב הלהקות שקמו בשנים הללו בארה"ב, ולא משנה שמבחינת סגנון הן היו שונות לחלוטין ונעו בין הארדקור, אימוקור, נו/אלטרנטיב מטאל ועד לז'אנרים מטאליים הרבה יותר כמו טראש מלודי, גרוב מטאל ודת' מלודי או טכני וכל זאת – תחת המעטה הכללי של "מטאלקור". ההגדרה הזאת עשתה עוול לחלק מן הלהקות, שברוח השטחיות של ימינו נמדדו יותר בקריטריונים של סגנון ההופעה שלהן או עם מי הן הופיעו מאשר בקריטריונים של מהו הסגנון המוזיקלי האמיתי שלהם.

הדוגמא הטובה ביותר כנראה – The Black Dahlia Murder.

הלהקה ממישיגן, אשר קרויה על שם פרשיית הרצח של השחקנית אליזבת' שורט בשנות ה-40 בהוליווד, נגנו דת' מלודי שהיה יכול בקלות להיחשב ברמה של החומרים של At The Gates (האלבום הראשון Unhallowed נשמע כמו אלבום קאברים ל-ATG השוודים) או לחומרים של דייסקשן בתקופת Reinkaos, אם כי הסאונד וההפקה היו דומים לחבריהם ל"סצנה" האמריקנית של אותן שנים.

האלבום החדש שיצא בסוף 2015 ממשיך את הקו של שני האלבומים האחרונים של הלהקה בסאונד יותר דת'י וכבד. ההשפעות הקצרות מדי פעם של בלאק מטאל שגם מאפיינות את הלהקה מגיעות כבר בתחילת האלבום, בשיר הראשון Receipt שמתחיל בסגנון קריידלי משהו עם כינורות וגולש מייד לתוך הדת' המהיר של הלהקה עם כל הסימנים המזהים של הדליה השחורה  - תיפוף מהיר ואגרסיבי, ריפים מלודיים וקאצ'יים והיכולת של הסולן טרבור להחליף בין גראול כבד ובשרני לגראול גבוה וצווחני נוסח סקנדינביה.

השיר החמישי באלבום הזה - Threat Level No.3 הוא אולי אחד הקליפים ההזויים ביותר במטאל. לאחר מכן מגיע השיר ה"קליל" באלבום – The Fog – שלטעמי מקצין קצת הכיוון של הלהקה: ריפים אולטרא קיטשים וקליטים ותיפוף מהיר. כאן נכון לציין גם את העבודה הטובה שהמתופף החדש אלן קאסידי נותן באלבום ומוכיח עצמו כמחליף ראוי לשנון לוקאס שעזב לפני הקלטת האלבום. ככלל, לדליה השחורה יש יכולת טובה מאוד לא לאבד את הסגנון והיכולת שלהם עם כל חילופי החברים התכופים שהלהקה הזו חווה.

בהמשך האלבום – ניכרת החלפת קצב וסגנון והסגנון חוזר ומתחבר לאלבום הקודם (והמאוד מוצלח לטעמי) – Everblack. השיר שמתחיל את החלק הזה הוא Stygiophobic בעל ההתחלה האפלולית והכבדות המתבקשת. לטעמי זה השיר הטוב באלבום הזה ורק יש בעיה אחת איתו (ועם חלק מהשירים באלבום): הוא קצר מדי. שיר כזה היה מתבקש שיארך לפחות 5 דקות ויכיל קצת יותר מעברים.

השיר החותם את האלבום הוא That Cannot Die Which Eternally Is Dead והוא הרצועה הארוכה ביותר באלבום (4:30) ובעצם מהווה סיכום כללי לסגנון של האלבום: התחלה אוירתית השוקעת ישירות לתוך הדת' המטאל המלודי והכועס עם ריף סיום שנעלם כמו שד מרושע לתוך החשיכה של סוף האלבום.

אם לסכם את האלבום – היצירה הזו היא המשך של שני האחרונים, אם כי מרגיש כי הלהקה מעדיפה לחזור למהירות של Ritual מאשר לכבדות של Everblack. הבעיה היא בנטייה הזו היא שהרבה דברים מתפספים פה. אמנם כן – לא כל אלבום צריך להיות המשך של קודמו, אבל יש משהו נחמד כשאלבומים מתחברים או ממשיכים קו מסויים של קודמיהם.

בעיה נוספת היא מה שהעליתי כאן קודם בדברי: התחושה היא שהאלבום הזה קצר מדי. רוב השירים מלבד הראשון והאחרון הם בני פחות מ-4 דקות. מסכים שזה אולי לא מוכרח להיות שירי ה-10 דקות של אופת' ומאשין הד, אבל בהחלט נותרת ההרגשה של " נגמר מהר מדי".

*

סיכומו של סיקור: מי שאוהב דת' מלודי מודרני ומהיר יתחבר לאלבום הזה. סה"כ הלהקה נתנה פה עבודה טובה מאוד ומוכיחה את עצמה. מי שמכיר את האלבומים הקודמים של הדליה השחורה גם יהנה, הגם שייתכן שהמזאין לאלבום הזה עלול להרגיש שיחסית לאלבומים הקודמים, אפשר לתמצת אותו במשפט הידוע "יש לבחור פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו"; זה טוב, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב.

*

4/5 בסולם ירון

קסמו של הטבע; זעמו ל אדם

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Negura Bunget - Om | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

22-3-2016

אחת השאלות שתמיד מלווה כל ז'אנר מוזיקלי היא שאלת הגבולות:

"עד כמה ניתן לחדש או להוסיף או אפילו לשנות את הסגנון תוך שמירה על רוח המוזיקה בד בבד עם הבאתו למקומות חדשים".

נכון, לא תמיד יש רצון לשנות אלא רק לשפר את הקיים אלא שמדי פעם צריך שיבוא משהו שמחדש; שמעז; שמזיז עוד קצת את גבולות הז'אנר לפני שיהפך לצפוי ומשעמם.

האלבום OM ("אדם" ברומנית) של Negură Bunget שיצא ב-2006 הוא בדיוק כזה.

Negură Bunget ("יער אפל") היא להקת הבלאק הגדולה ברומניה. למען האמת לקרוא להם 'בלאק מטאל' יהיה מעט מצמצם עבורם כיוון שבעצם Negură Bunget הם שילוב של כמה סגנונות:

בלאק אטמוספרי; פולק מטאל – אבל מהסוג שאינו נופל למלכודות הקיטש וה"שישו ושמחו" של הלהקות הסקנדינביות; דארק אמביינט; ואפילו – פרוגרסיב מטאל מדי פעם.

האלבום הזה הוא שיא ההתפתחות שלהם לטעמי ואומר גם שהוא מייצג בעיני את החזון המוזיקלי שלהם בצורה הטובה ביותר. שני האלבומים הבאים של ההרכב נדמים יותר כניסיון לחזור על אותה נוסחה אולם התחושה היא שההרכב והאלבומים גם יחד איבדו משהו מהייחודיות שהייתה ב-Om עקב שינויים דחופים שקרו בלהקה בגלל עזיבתם של שני חברי להקה מרכזיים.

האלבום נפתח ב-intro אווירתי בשם Ceasuri rele ("שעות רעות") המכניס אותנו לאווירת היער האפלולי והחשוך המפחידה והמסקרנת כאחד ובכך גם אל האווירה הקרה והאפלה של האלבום.

התחלה זו מובילה אל הקטע השני ששמו Țesarul de lumini ("אורג האורות") הנפתח בסגנון בלאק אווירתי זועם עם ריף מתגלגל שלפרקים הופך רגוע ואפל ואז חוזר לסורו כמו סופה לילית בהרי הקרפטים. קטע זה יכול לשמש כמייצג כללי לסגנונה ואיכותה של להקה המושג בשילוב של שני מוטיבים: קסמו של הטבע וזעמו של האדם; רגעים אוירתיים לצד Blast Beats וצווחות בלאק מטאל.

השיר מתחבר בסופו לקטע אווירתי נוסף שבו עבודת קלידים נפלאה המתארת את יצירתו של האדם הראשון בטבע.

השלווה מופרת בסופו של דבר ע"י השיר הרביעי שגם קיבל ווידאו-קליפ בהמשך והנקרא: Cunoașterea tăcută  ("ידע חסר מילים") הממשיך את הקו של השיר השני כבלאק מטאל מתגלגל ואווירתי. במחשבה נוספת הייתי מגדיר גם את הקטע הזה כ"ייצוגי" לאלבום. בשיר זה נכנס אלמנט מוזיקלי נוסף ומעניין מאוד: השימוש שהלהקה עושה בכלי נגינה עממיים כגון חליל פאן המלווה את ריפי הבלאק לאורך כל השיר. המגמה נמשכת בשיר החמישי Înarborat ("שתול") הנפתח בחציו הראשון בנגינה משולבת של טולניק (כלי נשיפה רומני המזכיר קרן אלפים) יחד עם סמנטרון (כלי נקישה מעץ המזכיר קסילופון הפוך) – זה פולק אמיתי! פולק הוא לא רק היכולת לשיר שירים בשפה זרה, אלא גם היכולת לייבא כלים מסורתיים מהתרבות שלך אל תוך המטאל (ואקורדיון איננו כלי מסורתי...). בחלקו השני הופך השיר לבלאק מוכר ומהיר. החיבור לשיר הבא Dedesuptul שהוא הכבד והמהיר ביותר באלבום מתבצע מתוך השיר החמישי. השיר השישי שם "לרגע" את הפולק וה-Ambient בצד לטובת עוצמה ולפרקים אפילו מבקר במחוזות מוזיקליים אחרים לחלוטין במיוחד לקראת סוף השיר המזכירה אפילו ג'אז פה ושם.

בקטע השביעי – האינסטרומנטלי והאפי – לוקחים אויר לרגע וחווים את האווירה הנוצרת, המעלה אותנו דרך העננים לפסגות ההרים הקרפטיים ומכינה אותנו לקטע הכבד De piatră ("מן האבן") המכה בנו כמו הר ע"י בלאק מטאל מהיר המלווה קלידים. התחושה שהשיר מעניק לנו היא של מעין "סגירה" מסויימת עוד מהשיר השני והבלתי נשכח מלב, ומורגש שזהו שיר המהווה 'שיר מראה' עבורו. זאת, ועוד: בניגוד לשאר השירים השיר הזה אינו נרגע ואינו מאיט את קיצבו...

שני השירים הסוגרים את האלבום אף הם מעניינים: Hora soarelui ("ריקוד השמש המעגלי") מתחיל כבלאק מטאל לכל דבר ומייד הופך לשיר עם רומני המבוצע ע"י קסילופון, חלילים ושירה עממית נקייה. השיר נחווה כסוג של טקס בכפר אי שם ביערות טרנסילבניה ולמרגלות הקרפטים העצומים בעת חילופי העונות – הלחם המצויין של מוזיקת פולקלור עממית הנזרקת הישר לתוך אלבום בלאק אוירתי שרק מעט מאוד להקות יודעות לעשות אותו נכון. השיר עצמו מסתיים בבלאק מטאל מהיר האורך כדקה, ומשם? הישר לתוך הרצועה האחרונה של Dark-Ambient המכריחה אותנו להיפרד מהאלבום כשהחושך הערפילי של היערות בטרנסילבניה עודנו עימנו.

כפי שכתבתי בתחילת דברי האלבום הזה מוכיח לדעתי את החשיבות להיות תמיד מקוריים; תמיד למתוח את גבולות הז'אנרים ולייצר משהו חדש מבלי לחשוש מזה.

האלבום עצמו לא פשוט, ודורש מספר האזנות כדי להכיל את הרבדים השונים המופיעים בו וגם כדי להתרגל לשינויי האוירה המוטבעים בו. ואם כבר הזכרנו אוירה: מעטות הלהקות היודעות לרקום אוירה אפלה כמו Negură Bunget – הרגשת חורף קפוא אי שם ביערות העבותים של הקרפטים.

Negură Bunget שחררו עוד משחר ימיהם חומרים מעולים ולא שגרתיים שלטעמי הגיעו לפיסגה באלבום הזה. באלבום שאחריOM  כבר נפרדה הלהקה משני חברים מאוד משפיעים בהרכב (שהקימו את Dordeduh שבעצם די ממשיכים את הקו של OM) ורק חבר אחד מההרכב המקורי נשאר והוא היה זה שהקים את הלהקה מחדש. לאחרונה שחרר ההרכב אלבום נוסף בשם Tau – אלבום הממשיך לנסות לקחת את הבלאק שלהם הלאה, לעוד מקומות וצלילים חדשים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Burzum – Filosofem | סיקור אלבום

מאת: נועה קושניר ארצי

8-6-2016

כמה מילים להקדמה

זוהי לא עוד סקירה לעוד אלבום בלאק מטאל. לא צפויים לכם כאן ניתוחים מדוקדקים של ריפים, מעברים, סולמות או נחשים. וזאת, למרות החיבה הנודעת שבלאקרים רבים רוכשים לזוחלים המלחשים, כפי שניתן לראות למשל על העטיפה לאלבום המצוין של סינמרה מ-2014.

אז מה כן צפוי שיהיה לנו כאן היום? ובכן, אספתי לכבודכם פה כמה סיפורים אישיים, ואישיים פחות שסובבים סביב האלבום, לכתבה ראשונה שלי כאן בתוהו, אשר בתקווה תהיה גם מוצלחת.

אה, וגם הצלחתי להגניב לכם פה כמה מילים על ריפים ונושאים מוזיקליים, ככה, בשביל הדקדקנים שביניכם, או לחילופין עבור כל מי שחי במערה בעשור או שניים האחרונים ולכן עוד לא שמע את האלבום.

אתם יודעים מה? זה אפילו לא אלבום בלאק מטאל במובן הרגיל. אין כאן קופי אדם מאופרים, המקפצים ביערות כשגרזן בידם האחת, אין כאן שירי הלל לשטן, אין כאן בלאסטביטס. להיפך, יש כאן אנטיטזה מוחלטת לכל זה.

היצירה הזו הייתה עוף מוזר בנוף של להקות בלאק שהגבול בין המוזיקה שלהן לבין הדת' או הת'ראש המרושע היה עדיין מטושטש, ולכן מבלי להתכוון נהפכה ליצירה מכוננת עבור הסגנון כפי שהוא מוכר לנו היום –כמקור להשראה במקרה הטוב, או כמקור לחיקוי זול ברוב המקרים המצערים.

היצירה הזו הייתה ניסיון מרד כנגד ז'אנר הדת' המתוזמן והמהוקצע למשעי, כפי שוארג מציין במאמר הזה באתר הרשמי של הפרויקט. לפי דבריו, כל המטרה במרד המוזיקלי הייתה, כאמור, לצאת כנגד השלמות הפלסטית של המטאל המיינסטרימי של אז, ובמקום זאת לעשות משהו באמת מיוחד.

הדבר נעשה בשאיפה (או בהיעדר השאיפה), לסאונד שאיננו "מושלם". בין אם על ידי כך שכל ההקלטות נלקחו בטייק ראשון, מבלי לנסות ולתקן שגיאות מינוריות, ובין אם בכך שוארג ממש לא שם קצוץ על איכות כלי הנגינה וציוד ההקלטה. זכור לי אפילו שקראתי באיזשהו מקום שבהיעדר מיקרופון גרוע מספיק באולפן, וארג הקליט את השירה באמצעות מיקרופון של אוזניות.

חשוב לציין שמעבר לכוונה למרוד במיינסטרים, לרשלנות המכוונת הזו הייתה מטרה בפני עצמה: להחזיר את האותנטיות והנשמה שנדמה כי נוכחותה אז הייתה על סף הידלדלות, ותוך כדי כך ליצור מוזיקה מעניינת ומיוחדת.

 לפרויקט הזה חבר כמובן המפיק האגדי פייטן, אשר לדבריו לא עצר באדום כשנקרתה בפניו הזדמנות להפקה חדשנית, מאתגרת ומיוחדת.

אולם, כל מי שקצת עוקב אחרי הסצנה בימים אלו, וודאי מודע לכך שניסיון המרד הזה לא צלח לווארג, מאחר והוא רק יצר אחריו נחיל של להקות מעתיקניות, וזרם חדש בבלאק מטאל בשם "בלאק דיפרסיבי-אטמוספרי" שהפך את כל החדשנות והייחוד שבאלבום לדבר שבשגרה. מחד, זה דבר בלתי נמנע, אבל אני יכולה להבין את האכזבה שמאחורי כל העניין – בעיקר לאור התמסחרות מה (כבמקרה של שיינינג) והוזלה מסוימת של סגנון אשר מלכתחילה לא היה אמור להיות כזה, ובעיקר כאשר כמעט אף אחת מהלהקות האלה לא הצליחו להגיע לקרסוליים של מה שהתרחש באלבום המדובר. כל זאת כמובן דעתי האישית. אינני כופה פה הסכמה על אף אחד.

הסיפור האישי שלי

כפי שארחיב על כך בהמשך, קיים קשר בלתי נפרד בין הקדמה לבין הנושאים בהם דן האלבום. למעשה, בהיעדר השפעותיה החברתיות של הקדמה על נורבגיה, ובפרט על חייו של וארג, אני בספק אם האלבום הזה בכלל היה נכתב.

גם הסיפור האישי שלי סביב האלבום קשור קשר מסוים לקדמה. אמנם לפן היותר טכנולוגי שבקדמה, אך עדיין, אי אפשר להכחיש את הקשר.

הסיפור מתחיל בשחר עידן הורדות המוזיקה הפיראטיות, עוד כשגרתי אצל ההורים ולא היה לנו אינטרנט מהיר. למזלי, התברכתי בידיד טוב, שגר קצת רחוק ממני, אך הוא עצמו התברך באינטרנט מהיר ובכונן קשיח מפוצץ בכל טוב. הייתי מגיעה אליו והוא היה צורב לי דיסקים מלאים ביצירות מטאל נפלאות, שלא הייתי חולמת עליהם, גם לא בחלומותיי הפרועים באמת.

לבחור הייתה גישה בלתי מוגבלת כמעט לכל דבר, אבל אני עוד הייתי תקועה בעידן שבו מוזיקה הייתה מצרך נדיר שנחשפים אליו מפה לאוזן, דרך דיסקים צרובים או, אם שפר מזלך ומצבך הכלכלי הותיר זאת, דרך אלבום או שניים שנקנו במיטב כספך בטאוור רקורדס או המטאל שופ, שנרכשו יחד עם עטיפה נוצצת ומושקעת, ספרון מילים שייקרא בדקדקנות, ואותה חווית מתח וציפייה שבפתיחת מתנות בבוקר חג המולד. אי לכך, כל אלבום חדש שנפל לידיי היה מבחינתי אירוע מיוחד שהצריך תשומת לב הולמת. וכך גם היה כשפילוסופם נחת לראשונה בידי, בדמות תיקייה על דיסק צרוב.

כבר אז נהניתי לחפור על המוזיקה שאני שומעת, ויצא לי לכתוב כמה סקירות לארכיון מטאלום הנודע. לכן, כאשר קיבלתי את מארז האלבומים החגיגי מאותו ידיד, הבטחתי שאכתוב לו סקירה עבור כל אחד מהאלבומים ששם. הבטחה זו כמובן עלתה בתוהו מפאת קוצר זמן, וקוצר במוטיבציה מספיק חזקה בכדי לעמוד בהבטחתי. ולכן, כתבה זו שאכתוב לאתר תוהו היא מבחינתי מעין סגירת מעגל.

הדבר שכן זכור לי מאז, היא חווית ההאזנה לאותו אלבום. יש לי הרגשה שלא חוויתי ולא אחווה עוד חוויה מוזיקלית הדומה למה שחוויתי בהאזנה לפילוסופם. יש לי קשר מאוד מיוחד לאלבום הזה, כי זה אלבום הבורזום הראשון ששמעתי, ובכלל החשיפה הראשונה שלי אי פעם לפן היותר אטמוספרי, בבלאק. עד אז נחשפתי כמעט ורק לבלאק מאוד מהוקצע, כדוגמת אמפרור, ובכלל רק למטאל מהסוג שלקוח מהמיינסטרים. עד שהגיע בורזום.

זכור לי היטב לילה אחד בו נרדמתי עם הדיסק באוזניות. זה היה אחד הלילות הקרים ביותר באותה השנה, בחוץ השתוללה סופה, והגשם ירד ללא הרף.

זכור לי גם הבוקר שלאחר מקרה זה. אני לא טיפוס של בוקר, אבל באותו היום קמתי עם חיוך גדול על השפתיים. הרגשתי שהשינה באותו הלילה הייתה עמוקה ומרפאת מהרגיל. אחרי אותו הלילה, הרגשתי כאילו איזשהו חלק שהיה חסר בי, נפל למקומו ומילא את החלל שהיה שם. הרגשתי שהתעוררתי אדם שלם יותר ממי שהייתי כשהלכתי לישון.

המקרים בהם נרדמתי לצלילי המוזיקה של בורזום חזרו על עצמם, ובכל פעם שזה קרה, לא הייתי מצליחה להיזכר באיזה שלב בדיוק נרדמתי. כאילו הקו הדק שבין ערות לשינה היטשטש, ונכנסתי הישר אל תוך החלום ברגע שהכנסתי את הדיסק למערכת הישנה.

כמה חודשים לאחר המקרים הנ"ל, נתקלתי במאמר נוסף באתר הרשמי, בו וארג מסביר את הקסם שמאחורי כל אלבום. לפי דבריו, כל שיר נבנה כלחש כישוף, והשירים באלבום מסודרים בצורה מיוחדת, המאפשרת לכישוף לפעול, ובכך לפתוח את תודעת המאזין בחזרה אל מחוזות הדמיון הייחודיים רק לו, אשר עם חלוף השנים בהיעדר גירוי מתאים נהפכו לגן נעול. הוא עשה את מה ש-Alcest מנסים לעשות כבר שנים ללא הצלחה, עוד לפני שחברי הלהקה ידעו בכלל מה זה מטאל. כשקראתי את המאמר הבנתי בדיוק במה מדובר, כי חוויתי את זה על בשרי.

ייתכן שהתגעגעתי לאפשרות לחלום ולדמיין מבלי לשפוט את עצמי על כל צעד ושעל, והמוזיקה שבאלבום נתנה לי בדיוק את המפתח שהייתי זקוקה לו בכדי לעשות זאת. אם חושבים על זה, יש במוזיקה המוקדמת של בורזום כל כך הרבה תמימות, כל כך הרבה ערגה. סך הכול אם חושבים על זה, וארג היה בחור די תמים לפני אותו מקרה מצער ב-93'. אפשר לראות את זה גם בתמונות הישנות. באותה התקופה גם אני הייתי אדם די תמים. ייתכן שזו הנאיביות שבמוזיקה שבאופן בלתי מודע דיברה אל הפן הזה שבי.

סקירה קצרה

אז לטובת מי שחי במערה בעשור וחצי האחרונים, או בחר להתעלם אבל מסיבה בלתי מוסברת בכל זאת קורא את המאמר הזה, הנה סקירה של מה שהולך באלבום הזה מבחינה מוזיקלית.

האלבום נפתח בצליל גיטרה ממושך, שתמיד מזכיר לי תקיעת שופר טקסי עמוקה, כאות הבא להפריד בין קודש לחול.

האסוציאציה המוזרה הזאת היא אולי בזכות הציור על העטיפה, איור נאיבי של האומן הנורווגי תיאודור קיטלסן, בו נראית אישה בלבוש מסורתי תוקעת בשופר ארד. לפני הרבה זמן קראתי על טקס סקנדינבי קדום הנפתח בתקיעת שופר ארד בדמות קרן פרה. לאחר הטקס השופר היה נקבר באדמה, ובכך היה מצטרף בחזרה אל גופה אודומלה, ישות המייצגת את האדמה בסיפור הבריאה הסקנדינבי, הלובשת צורת פרה.

השופרים המפלחים את האוויר נרגעים לאיטם, ומפנים את מקומם לשיר הראשון והשני, המהווים את החלק היותר כבד באלבום. למעשה אינני בטוחה שהמילה "כבד", היא שם תואר מתאים למה שמתחולל בחלק הזה. התמונה המנטלית שעולה לי מצלילי הגיטרה בחלק זה היא זו של סופת רוחות לילית החולפת דרך יער. האלימות הקולית כאן איננה אלימות לשמה, אלא יותר כמו תוצר לוואי, או משהו שנועד לשרת מטרה גדולה יותר. אם נחזור למה שנאמר לפני כן בנוגע לכוחות הכישוף שבאלבום, חלק זה של האלבום נועד להכניס את המאזין לטראנס, על מנת לאפשר לו להיפתח לכוחות ההיפנוזה שמסתתרים בחלקים הבאים.

מילותיה של הרצועה השלישית (Beholding the Daughters of the Firmament) מבוססות על שירו של טולקין, אך עם טוויסט מלנכולי מיוחד שבזכותו המילים הללו נטמעות היטב באווירה הכוללת של האלבום. עובדת טריוויה מעניינת היא שכמה שנים לאחר מכן סאמונינג השתמשו באותו שיר של טולקין, אך עם טוויסט אחר משל עצמם. אפשר לראות כאן ללא ספק קשר הדוק בין אגדות טולקין לבלאק מטאל, שראשיתו גם כן, ביצירותיו של וארג. מילות השיר שואלות שאלה פשוטה, אך טעונה להפליא: "כיצד ייראה העולם כאשר אחדל מלהתקיים". והנה, רק מכתיבת משפט זה עוברת בי צמרמורת. האם גם אתם חווים זאת?

לאחרונה יצא לי לקרוא בספר מבוא לפילוסופיה, אודות השאלה הגדולה שמאחורי המוות. תחת אותה הסוגיה, נאמר שלאנשים אין בעיה לחשוב על העולם לפני שנולדו, אך המחשבה על העולם בלעדיהם לאחר מותם כמעט תמיד מעוררת חלחלה. הסיבה לכך נותרת תעלומה אחת גדולה.

בשיר הרביעי (Decrepitude I), סופת הרוחות שגאתה דרך ענפי העצים בשני השירים הראשונים, מגיעה לשלבי גסיסה. האדמה מכוסה בענפי עץ יבשים שתלשה הרוח והיער מתכונן לעצום את עיניו. מנגינת הנושא החוזרת ונשנית בשיר היא הגלגול העוקב של שיר אמביינט בשם Once Emperor, אשר ניתן למצוא בין הטיוטות הישנות והנדירות של בורזום. המנגינה עצמה, ככל דבר שבורזום הוציא בימיו המוקדמים מתאפיינת בפשטות, אך חודרת עמוק ומעוררת בך כל מיני דברים שאפילו לא ידעת שהם שם. המילים המלוות את המנגינה: "Beware of the light, it will take you away", הן מעין המשך לקונספט שהתחיל ב-Hvis Lysett Tar Oss ("אם האור ייקחנו" – בתרגום חופשי מנורווגית), בו הוא מזהיר את המאזין פן ייפול לידיו החשוכות של הנצרות, אשר באופן אוקסימורוני לחלוטין הציגה עצמה בתור "האור".

שני השירים האחרונים מכניסים את המאזין לשלב האחרון בכישוף הבורזומי. זוג קטעי אמביאנט מהפנטים השולחים את המאזין, מבלי שישים לב לכך, אל זרועותיה של שינה עמוקה ורכה. המאזין אולי לא יזכור את מה שחלם ברגע שיפקח את עיניו, אך כיאה למעשה ההיפנוזה המשובח שבאלבום, הצלילים שחדרו לתוכו יעוררו בו דבר מה שהיה רדום שם במשך מאות, אולי אלפי שנים מאז בואו של האור הגדול.

ההתנצרות השנייה של נורבגיה – הגלובליזציה

ואם באור הגדול עסקינן, אי אפשר לדון במוזיקה כמו בלאק מטאל, ובפרט באלבום הזה מבלי להיכנס לנושאים חברתיים, אולי פוליטיים אם תרצו. אנשים שמכחישים קשר זה פשוט טומנים את ראשם בחול.

הגלובליזציה והקדמה שפשטה בכל אירופה ובפרט בסקנדינביה של שנות ה-80-90 היוותה לדעתי את השלב האחרון בהמרתה של נורבגיה לאמונה המונוטאיסטית, שהחלה בשנת 1000 לספירה. צמיחת התרבות העירונית ועמה תרבות הצריכה היוותה את השלב האחרון בניתוק הנורבגים מן האדמה.

היו כאלה שניסו למחות. ביניהם גם וארג הצעיר. וארג חווה על בשרו את השתלחותן של ידיה השחורות של הקדמה. הם היו הדור האחרון ששיחק בשדות הפורחים ובאגמים לפני שאלו כוסו בבנייני מגורים, או זוהמו בפיח ובעשן מכוניות. הם היו הדור האחרון ששיחק בחוץ, והדור הראשון ששיחק משחקי וידאו. הם הדור הראשון שנחשפו לתרבות הצריכה והגלובליזציה, שהחלה עם תחילת המסחר בנפט בנורבגיה, והאלבום מציג לראווה את הגישה הניהיליסטית שוארג פיתח לנוכח כל מה שחווה, ולכל מה שלאור כל זאת צפוי להתרחש. זוהי ערגה לעידן של תמימות. לוארג ניתנה אך הצצה קטנה ואחרונה אל ממד קסום זה של תמימות. זוהי קינה על ילדות שאבדה, כי התבגרנו כחברה. ועם בגרות זאת, נדמה שלא באה שום חוכמה. להיפך, נדמה שמרבית החוכמה שהייתה באדם אבדה, באופן פרדוקסלי לגמרי לפרדיגמה שיש לאנושות כלפי עצמה. יש להתנחם בכך שישנם עוד מיעוטים, המנסים לחזור לשם, או לכל הפחות לא להיסחף יותר מדי קדימה. ביניהם גם וארג, העסוק בגידול ילדיו בכפר ציורי אי שם בצרפת. נדמה שהוא מנסה כעת להעניק לילדיו, את מה שנלקח ממנו בכוח. בואו נקווה שיצליח.

קראתי פעם תיאוריה, שלפיה מונותאיזם בהכרח גורר אחריו מטריאליזם ורציונליזם והדרך לכפירה בכל דבר שאיננו אנושי או מעשה יד אדם מובטחת. מה שקרה לנורבגיה, קרי, המעבר בכפייה למונותאיזם שלאחריו אימוץ חם של תרבות החומר והצריכה, מחזק את תיאוריה זו.

הסגנון האומנותי – מינימליזם נאיבי

רבים הדוחים אלבום זה על סף, מבססים את טענתם על כך שכושר הכתיבה והנגינה המופגן באלבום מאוד לוקה בחסר, בלשון ההמעטה.

יש אנשים שמודדים איכות של מוזיקה על פי איכות הפירוטכניקה הטכנית. לדעתי הם מפגינים כאן נקודת מבט מאוד חד ממדית ונבערת, בעיקר לאור העובדה שקיים ז'אנר אומנותי שלם בשם מינימליזם. והמינימליזם הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הגל ראשון ושל חלק מהלהקות בגל השני של הבלאק מטאל. קחו למשל את דארקת'רון כדוגמה. המוזיקה שלהם מינימליסטית לגמרי, אבל היריעה קצרה מכדי לתאר את אווירה שהיא יוצרת.

מאפיין סגנוני נוסף למוזיקה באלבום הוא הנאיביות, שמציצה אלינו כבר מעטיפת האלבום. נראה כאילו גם תיאודור קיטלסן הנורבגי היה מעין אידיאליסט נאיבי. לא פלא שוארג נמשך כל כך ליצירותיו, והשתמש בהן כמעט לכל עטיפה של אלבום שהוציא לפני 93'.

במובן מסוים, בכל אדם בעל חזון יש קורטוב של תמימות וחולמנות, המניעות את הצורך והרצון למרוד בקיים ולשנותו. ווארג לא היה יוצא מן הכלל במובן זה. הוא היחיד שהעז למרוד במוסכמות החברתיות ואף המוזיקליות הקיימות, אך הוא גם היחיד שהעז להפוך את מילותיו כנגד הנצרות למעשים בעוד האחרים צפו מן הצד, ובגדו בו על מנת להציל את עורם.

אף על פי כן, אסור לנו להפחית מערכם, ולאבד את אמונתנו התמימה במעשי הגבורה הנעשים בשם הבלאק מטאל וכל מה שהוא מייצג. בין אם אלו נעשים בתוך האולפן כדוגמת האלבום המדובר, או מחוצה לו. מאחר ומעשים אלו הכניסו את הז'אנר לדפי ההיסטוריה, וממשיכים לעשות זאת גם היום. לא מאמינים? לכו תראו את השלישייה הנועזת בסרט Blackhearts לכשייצא לאקרנים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Korgonthurus – Marras | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

26-7-2016

דומה כי זו אחת ההפקות היותר דלוחות שמצאתי. אולי רק הראשונים של Darkthrone מתעלים עליה בדלילותם המשוועת לסאונד בהיר. למותר לציין שגם אצל Darkthrone וגם כאן, מדובר בחוזקה. ישנם תחומי מטאל מרתפיים שבהם החולשות הן חוזקות, זוהי תובנה הנספגת בך לאט, מפתיעה בתעוזתה. השכל מבקש הסברים ברורים ודברים מפורשים, אבל לא הנפש. היא חובקת את החווייה הבלתי אמצעית עם מה שעולה מכל היצירה במלוא קסמה.

מעבר להפקה הגסה להפליא, המוזיקה עצמה בנויה כמהלך נפשי של התעמקות.

בשיר הראשון מתוך שני השירים הבודדים המאפירים והולכים בתוככי האלבום הזה, ממש כמו אמנות העטיפה שלו שעוד ארחיב עליה בהמשך, נפרשת והולכת מנגינה-מתעצמת הבוקעת מתוך מבנה פשוט של ריבוד מוזיקלי:

הראשית היא גיטרות מרוחות של בלאק. למאזין הקשוב עולה ומתגברת בלב איוושה אפלה של ספק צווחה שוקטה ספק צווחה מרוחקת המלבה מן אש של בדידות בלב; והגיטרות הללו הן כה חד גוניות ואפרוריות עד כי נדמה שאתה שוקע עימן אל תוך עצמך.

אחריהן תיפוף כמו שבטי הלוקח אותך אל מסע קמאי לתוך משהו שנדמה כמו הושטת יד אל המקור הברברי של הקיום. קצת אולי כמו זה שעליו שרים Darkthrone בשירם האלמותי Kathaarian Lifecode ושהזכרנו אותו באתר כבר בהקשר אחר.

התיפוף הזה המדריך את כל השיר מרגע היכנסו, הוא המוביל את היצירה. בתוך השיר הוא כבר הולך ומתלהט אבל נדמה שהוא כמו אבוד, רוצה לומר: נדמה שהוא הולך ומאבד עצמו לדעת בתוך השיר ממש. הוא מתגבר והולך וקצבו משתנה בפאזות השונות שבהן הוא מופיע עד שנדמה שהוא ממש הופך לסוג של מהלומות נואשות של תוף אחד או שניים. במשמע ראשוני, המקצב נדמה כמו איננו סדור כלל וכלל ורק בשמיעות שניות ושלישיות מתגלה בו תבנית. התבנית הזו היא אובדן השפיות המתורגם לצלילים: הסאונד הכללי של הגיטרות הולך ודועך לתוך מערבולת של חושך נוזלי ואחיד לגמרי בעוד שהתיפוף מהלך בתוכו עד פלצות. התחושה המתקבלת אצל המאזין היא מהממת: אתה ניצב מול מערבולת עמומה של גיטרות לא ברורות כשהמקצב ההולך ומתבהם של התיפוף השבטי הזה מסיע אותך על כורחך אל מבוכת תת-המודע העצוב שיש בך. אתה מגלה שאתה מזדהה עם אובדן הסדר הזה. עם הסדר ההזוי הזה.

ואז, מגיע השיר הראשון אל מעמד של גיטרה ללא דיסטורשיין. כאן, הנעימה הדיפרסיבית מגלה פתאום את התוכן שבתחילת השיר נדמה היה מרוחק (זוכרים – אותה צעקה בודדת שצריך היית להיות קשוב כדי להבחין בה בתחילת השיר). ופתאום אתה מתוודע לאופיו העצוב של השיר. העניין הוא שאין כאן באמת עבודה דיפרסיבית למרות שהדיפרסיביות שזורה כחוט השני בתוך הכל. יותר תחושה של נסיגה אל התוכן העצוב שנחשף באדם המאזין.

השיר השני הוא כבר הרבה יותר איטי אולם אינו מניח לנפש לרגע. זו לחישת הנפש אל עצמה המלווה בסאונד מהוה של גיטרות ותיפוף איטי המעטרים את הבדידות הזו פנימה אל תוכיותה.

נדמה כי האלבום הזה מעמיד מסך אפרורי אל הנפש של המאזין. למי שאינו מוותר על ההאזנה מפאת אי הבהירות והפרימיטיביות הבולטת כאן מאוד, מציעה היצירה הזו מסע חדגוני אל עצמך.

התהלכתי עם האלבום הזה כמה וכמה שמיעות עד שהחלטתי להעלות על הכתב כמה מההגיגים שפרשתי פה לפניכם. עם הזמן, הלכה והתבררה אצלי ההבנה כי האלבום הזה הוא משובח במיוחד. בבלאק מטאל יש ערך לליטוף הפיזי של החשיכה, והאלבום הקצר הזה מצליח לעשות זאת היטב. דווקא הפרימיטיביות שלו מצליחה ללכוד את התרגום הצלילי הנכון של החושך שבתוכנו (אמרתי 'דווקא'? שוטה שכמוני: הפרימיטיביות היא הכלי הכי חשוב של הבלאק!).

יש לאלבום הזה סוג של עומק שאפילו בבלאק הוא פחות מצוי. הוא מאוד חד גוני מבחינת הוירטואוזיות המוזיקלית שלו, ודווקא מסיבה זו הוא משיג מהירות ואיטיות בו זמנית בתוך אותה היצירה. זו בדיוק אותה החווייה האמביוולנטית שהבלאק משכיל יותר מכל סגנון אחר להעניק למאזין.

היוצרים הם הרכב פיני מן הגל העכור למדי של הבלאק הפיני שמעטים מכירים להבנתי. אין זה הרכב מפורסם אלא דווקא הרכב פחות מוכר, כזה שאינו עולה מייד לתודעה כשחושבים על בלאק מטאל. הסצינה הפינית מציעה לנו משהו שונה מהגישה הנורבגית – שם הבלאק הוא עוצמה; ושונה מהגישה השבדית – שם הבלאק הוא נעימה מהוקצעת.

אצל הפינים הבלאק הוא קרירות.

ההרכב קיים כבר מתחילת שנות ה-2000, עבר הפסקה ופירוק ושינוי ליינאפ. האלבום הזה (היותר חביב עלי בינתיים) הוא משנת 2009 ולדברי הלהקה מדובר בביטוי אישי לשטניזם שלהם. כשנשאלו למשמעות השם המוזר – Korgonthurus, ענו שזהו הביטוי האולטימטיבי למיזנטרופיה ושטניזם. אז לך תדע.

לסיום, הבטחתי מילה על אמנות העטיפה: העטיפה מציגה אדם שקוע במי ים על פני נוף הררי אפור עד קיפאון. ספק עולה ספק יורד אל המצולות; האפרוריות השלטת בכל אינה מניחה לך מקום של וודאות. כל כך עז הוא הספק עד שאינך יודע אם הוא עולה אל חייו או צולל אל מותו.

ואולי האיש ההוא הוא אני.

*

יוסי בן עוז.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Winterhorde - Maestro | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

7-8-2016

פעם, כשהאינטרנט עוד היה בחיתולים והיינו קונים דיסקים הייתי בוחר אלבומים לפי העטיפה החיצונית. המנהג נשאר מאז אלא שהחווייה הנוכחית נתמכת אתרי ההזרמה השונים כבר הופכת את העניין לבחירה של גרעין מתוך צלחת גדושת פיצוחים. הכל טוב למדי, רגיל למדי. ודומה כל כך.

את עדר החורף זכיתי להכיר ממש מזמן, בין גודש השמיעות האינטרנטיות שלי. הייתה זו העבודה הקודמת שלהם – Underwatermoon. לא הצלחתי לעוף עם האלבום ההוא. העבודה הזו נחוותה עבורי כטכנית מידי אעפ"י שניכרו בה כישורי הנגינה של ההרכב המבצע ללא כל ספק. התחושה ההיא נותרה עימי, וככל הנראה היא הייתה הסיבה העיקרית שהופעתו של האלבום החדש, לא עוררה בי התרגשות מיוחדת. ככה זה אצלי לעיתים תכופות: הכותרים שלא הותירו בי רושם הוופכים עם הזמן לתמונות רקע. איני מיטיב לזכור אותם במרוצת הימים ובשפעת האורות המהבהבים שהקיום הרועש שלנו מרעיף עליך.

אלא שמשיצא החדש הנוכחי של עדר החורף, הוסבה תשומת ליבי אל האלבום הזה והחלטתי לפתוח מחדש את הדלת. תבינו, אני איש קשה: הרי את מרבית מפלצות המטאל של הנעורים שלי כבר זנחתי בשפתיים נשוכות אחרי אלבום או שניים משלהם שהותירו בי כמיהה לחומרים הישנים שלהם במקומם. כך שללא ספק – הרכב שלא הכרתי בימי נעורי ומבקש לפרוץ אלי שוב – מוצא עצמו באופן טבעי נלחם על המקום שלו בתוך הלב שלי. העניין הוא שהסיפור השתנה בינתיים. רוצה לומר לכם: בשמיעה הראשונה הבחנתי שלמעשה מדובר ביצירה שונה למדי מקודמתה. ולטובה.

Maestro היא אבן יקרה בוהקת בינות לכמויות גדולות של חול עכור, זה ניכר בכל: ההפקה – על סף הדיוק המזהיר שמעטות העבודות שמתהדרות בו בצדק; השירה הנקייה של הסולן נכונה ומדוייקת; קטעי הבלאק שופעי אווירה מסוגננת היטב כמעט מתעלים אפילו על חלק ממטיבי המלודיה השבדיים ממש; העריכה המוזיקלית מדודה היטב: כל תו במקום, משקלים נכונים לכל חלק ופראזה וניקיון ביצועי למשעי; הסולנית שקולה מהפנט ויכולותיה להגיע לטונים גבוהים היא מהמרשימות ללא כל ספק; כל שיר מעניין ואחר, והשיר התשיעי שם פשוט מהפנט בקטעים האפיים שלו.

מבחינה מוזיקלית, מציע Maestro בדיוק את מה שמבטיח הפתיח המסקרן לעבודה הזו – זוהי תזמורתו הקלאסית של השטן: כאילו הוכנסת לתוך מחזה גדול המומחז בצלילים. למי שמרשה עצמו להיסחף פנימה חזקה עליו שהנאתו מובטחת ומיידית.

ראוי לציין שבעיני החוזקה הבולטת ביותר של ההרכב הזה היא היכולת המלודית שלו: מעבר לביצוע עצמו אשר במרבית האתנחתות המלודיות משיג רגעי קסם שנדמה שהם על סיפה של השלמות, יש כאן גם לחן ועיבוד מקוריים ומעניינים במיוחד. ברגעים המלודיים שם, אתה כמעט מתחנן שלא תיגמר המנגינה. שיאי האווירה נטועים לדעתי בין היתר גם בשימוש הנבון שעושה ההרכב בחוזקות הווקאליות של הזמרת והסולן (כלומר, מעבר לכלים), שבמינון הנכון ובמקומות הנכונים מצליחים ללכוד את אותו התו המתבקש עמוק בתוכך בזמן שאתה נתון במטאל הגדול והבומבסטי של גוף השיר.

מהסיבות הללו זו היא יצירה תיאטרלית ורבת עוצמה ורגש על כל המשתמע מכך.

אעפ"י כן, ואולי בגלל כל מה שנאמר לעיל, לא מצאתי פה בשורה גדולה: דומה כי העבודה שלפנינו עשויה היטב, אולי היטב מידי. במרבית השירים אינך משתחרר מהתחושה שמאכילים אותך קצת בכפית. המלודיה אמנם עשירה ומקורית למדי, אולם השירים עצמם ובמיוחד בקטעים היותר מטאליים שלהם אינם פריצת גבולות. למעשה הם נחווים לא פעם כאוסף מרשים של ריפים ששמעת היכן שהוא בעבר (ייתכן שההשפעות המוזיקליות עושות את שלהן, ובהחלט שומעים כאן השפעות יפות של כמה וכמה יוצרים מהמטאל ובכלל). להרכב ביכולות כמו של עדר החורף, לא לפרוץ גבולות זה כמעט למעול ביעוד. הייתי מצפה, בכנות שהייתי מצפה.

זאת ועוד, נטייתו המובהקת של ההרכב המעניין הזה למזג סגנונות שונים ורבים יחד נופלת לא פעם למן מתכון קצת צפוי ואולי אף מעט שטחי מבחינה מוזיקלית: אתה שומע הכל מהכל כאן – זה גם תזמורתי, זה גם בלאק, זה גם פרוגרסיב, זה גם קצת הבי מטאל וגם קצת דת' (במיוחד באזורים עם הטמפו הגבוה), ולפרקים אף קטעי קלאסיקה של ממש. אבל זה מעט מידי מכל אחד מאלו מכדי להצטבר להשפעה של ממש בתוך כל שיר שבסופו של דבר גם אינו ארוך דיו מכדי להכיל את כל העומקים כולם. מעין העדפת ההנגשה על חשבון ההעמקה. העובדה שמראש אין העבודה שלפנינו מבקשת להתמקם במנעד צר ומתפתל במעמקים כמו עבודות מינימליסטיות למיניהן אלא דוקא יצירה בומבסטית כמן מחזה איננה משנה את התחושה שיש כאן הליכה מעט רחוקה מידי עם המיזוג המדויק והמהוקצע. בעיני, חלק מהותי מקסמו של אלבום מטאלי הוא היותו מונומנט שהינך מנסה להעפיל אליו; אתגר לנפש עכורה אם תרצו. כשיצירה פותחת אלי את שעריה והכל מסתדר לי כמעט מייד, יש שאני אני מעריך אותה פחות. אני מוצא שמטאל ענוג הרבה יותר לנפש שלי כאשר הוא מתנהג כמו סוס פראי ולאו דווקא מבויית.

נדמה לי שאחת הדוגמאות הטובות להסביר את העניין הזה היא היצירה הפנטסטית של Emperor, הלוא היא האלבום האלמותי שלהם בעיני: Anthems to the welkin at dusk. מאז שרכשתי את האלבום הזה ועד היום (כמעט 20 שנה!) אני מצליח למצוא ניואנסים חדשים בכל שמיעה כמעט. זה דבר מדהים בעיני. הידיעה ההיא שישנם שם עומקים שטרם נגלו אליך, היא כמו קסם בקופסה. אתה תשוב אליה כמו ילד סקרן כי אתה מאוהב בה.

לדעתי, הרכב הבוחר לרקד עם יצירותיו על פי התהום המלודית, שומה עליו שיכלכל צעדיו בתבונה ולא יניח לעצמו להיות ברור מידי; נגיש מידי. קצת כמו למצוא גרעין נורא נורא טעים בצלוחית הפיצוחים שהמשלתי למעלה. בסוף אתה רוצה קצת משהו שטעמו ייקח אותך לטיול אחר, מעמיק יותר.

אבל באמת? לבד מתרעומת הפרפקציוניזם הקנטרני שהבאתי כאן, זוהי יצירה מלודית מופתית של ממש. יש לאלבום הזה נעימות קסומות שחובה לשמוע. אני אמשיך לקוות שבאלבומים הבאים יותן דגש על עומקים, אולי תוך מיזוג פחות רבגוני ולו כדי למצות את היכולות הכה ייחודיות שיש להרכב הזה בכמויות.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Thokkian Vortex - Into the Nagual | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

29-8-2016

אחד עשר שיריו של האלבום הזה של Thokkian Vortex פורשים עולם מנטאלי שלם שלמרות שמורגש הבסיס המשותף היציב המונח בבסיס כל שיריו, הוא רחב היריעה באופן חריג. הסיבה העיקרית היא ככל הנראה הזמן שלקח ליצור אותו: מעל 8 שנים. כשאתה עמל על משהו פרק זמן כה רב אתה מתפתח עם היצירה שלך. הרחבת המנעד המוזיקלי שלך היא כמעט בלתי נמנעת במרווח זמן שכזה. אבל זו לא הסיבה היחידה: במשך השנים הללו ידע ההרכב גם חילופי נשמות במעגל הפנימי שלו עד שנולד האלבום המדובר ולנפשות הפועלות השפעה מכרעת על עיצובו המוזיקלי והאמנותי של התוצר הסופי כידוע.

בבסיסו של Into the Nagual מונחת הפלטפורמה התיאטרלית: האלבום מתכתב בעומק שלו עם סרטי אימה (בין היתר גם חלק מהסימפולים השזורים בו והמהווים תימוכי ברזל לכל החווייה הזו). זו אסכולה המושכת מבחינה מוזיקלית לאזורים של מקצבי רוקנרול בואכה הבי מטאל ולא פוסחת אפילו על נגיעות אלקטרוניקה פה ושם. למען האמת, בלא מעט מחלקיו של האלבום הזה לא נבצרו ממני דמיונות של העולם האמנותי שהגיעו אלי מיצירות קולנועיות מכוננות בז'אנר הגותי/ביזאר בעיקר 'מופע האימים של רוקי'[1] דימויים המסיטים לדעתי את כל חוויית השמע של האלבום מהעמדה המכוננת שהבלאק מטאל מציע אל משהו אחר. משהו יותר מוזיקלי ונגיש. לא בכדי העידה בפני הבסיסטית של ההרכב (סיל ברומר היקרה) שהאלבום לכד לה את הלב כמעט אחרי שתי שמיעות: יש בו יסוד קליט ביותר בהיותו תיאטרלי ומונגש מטבע הווייתו.

מאידך, זהו גם אלבום שיוצריו מושפעים מהקאדר המוביל של סצינת הבלאק הנורבגית של אמצע שנות התשעים המופלאות של המאה הקודמת במילניום הקודם. התיאורים הפייסבוקיים שלהם את עצמם מצביעים על Darkthrone, Mayhem, Emperor כהשפעות אפשריות אבל אני מזהה כאן חותם משמעותי מאוד גם של הרכבים בקצה הרך יותר של הסקאלה החשוכה כמו Limbonic Art (בעיקר).

התוצאה של החיבוק האמנותי את ז'אנר קולנוע הביזאר/גות'/אימה היא גם הכנסה של מוטיבים שאינם בלאק מטאל לתוך המוזיקה. במובהק ניתן לשמוע כאן השפעות של הבי מטאל אה לה mercyful fate / King Diamond ולדעתי יש כאן גם ריפים ומקצבים שללא ספק הזכירו לי את Twisted Sister ואיך לא: Ancient (ואולי אפילו הארדקור, שכה יהיה לי טוב. אבל אולי הגזמתי עכשיו). מעבר לאלו מרגישים קצת השפעות של Winterhorde הישראליים, מן הסתם השפעתו הישירה של אחד מחברי ההרכב (זד) שעודנו חבר מן המניין ב-lineup של Winterhorde הישראלים.

העניין באיחוד הזה שבין אמנות בלאק לבין אמנות רוקנרול-הבי מטאל הוא שאלו הם שני הקטבים של השדה המגנטי, ואכן העבודה נחווית כך: תנועת מטוטלת בין הקצבי למלוכלך; בין ההרמוני למוטרף; בין הריפים הרוקנרוליים לבין הטמפו הבלאק-דת' מטאלי המבליח פה ושם. לייצר עבודה המרקדת בין שני קטבים זו מלאכה לא פשוטה. היא מצריכה חיבור עמוק לשני הז'אנרים עד כדי ראיית ההשלמה שלהם. נפשות שצולחות חיבור כזה הן ללא ספק יצירתיות במיוחד.

גם ההרכב עצמו איננו חדגוני, בדיוק ההפך: זהו שיתוף פעולה בינלאומי שנוסד סביב הפרויקט של הסולן-אושיית-המטאל Lord Kaiaphas מלהקת הבלאק הנורבגית (Ancient (95'-'98. ההרכב עצמו הוא דל בעבודות (יש עוד ספליט מ-2007 למעשה וזהו זה) וזוהי לו למעשה עבודת הבכורה במובנים רבים.

עבורי האלבום הזה היה נחמד, אבל לא הרבה יותר מזה. מבחינתי האישית – הקול של הסולן והתיאטרליות הכללית של ההגשה פחות עבדו. זו סוגה שאני נוטה פחות למצוא בית ללב שלי בתוכה, הגם שאני רוכש לה חיבה מסויימת ויש אף עבודות שהיטו את ליבי ללכת אל תוך תוכן במסע שלי במטאל. אלא שבטווח הארוך אני באמת לא מגיע מהאזורים המשלבים האלו (למעט – אולי – Cradle of Filth ובמיוחד בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, שלמרות היותם נוטפים מתיאטרליות על סף הארוטיקה הערדפית – נשאו חן בעיני עד מאוד).

דבר נוסף הוא שכבלאק האלבום הזה ברובו מנוגן בסגנון דיי סגור עם טמפו של דת'-בלאק ולא פתוח (כלומר יותר מזכיר נניח את Limbonic Art, COF's 1st album) בקטעים המהירים שלו ופחות את Emperor או Satyricon הישנים). ואני יותר מתחבר לבלאק יסודי כזה כמו של Emperor או Satyricon או Burzum באלבומי הבלאק שלו ופחות לאחרים.

אולם אחר אומרי כל זאת, אציין גם שבאותה נשימה חשתי שכאלבום תיאטרלי, הסגנון הזה מנוגן פה בצורה מסקרנת, רחבת היריעה ובעיקר מרשימה. דומני שזו יצירה שביכולתה להעשיר את המאזין לה במיוחד לאור אי היציבות המובנית בתוכה והעולה מדו-הקוטביות שמתוכה היא נולדה.

הכניסה לתוכו של האלבום הזה היא אכן הכניסה אל ה-Thokkian Vortex אותו סדק המציאות דרכו גופו השמיימי של המאזין נשאב לתוך מימד אחר, שונה משלנו. מימד של חשיכה בלתי מוכרת.

[1] אחד מסרטי הגותי-ביזאר שהפך במהרה לסרט קאלט. הסרט מתאר את מה שחווים זוג נאהבים עירוני וצעיר – בראד וג'אנט – הנודד עקב סערה לתוך טירה אפלה שהיא מעין עולם טרוף דעת וביזארי לחלוטין: The Rocky Horror Picture Show, written by: Richard O'Brien, Jim Sharman; London, 1975.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Saor - Aura | סיקור אלבום

מאת: ירון שפונד

24-9-2016

גבעות ה-Highlands הירוקות בארץ הסקוטית הצפונית כבר מקושטות בערפל סמיך של הבוקר הקריר. העוברים בין הקרבות בגבעות הללו, לא יכולים שלא להתפעל מן המראה שמציירת להם אמא-טבע בדרכם, לקרב הבא, אי שם.

זהו הציור העובר אצלי בלב כשאני מאזין ל- Aura של Saor: אווירת "בין הקרבות" הזו היאה כל כך בעיני לפולק מטאל.

אבל לפני Saor אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולדבר קצת על התהיות שלי לגבי ז'אנר הפולק-מטאל בכללו. הקדמה... ארוכה.

בבסיסו, אמור הסגנון הזה להיות הלחם והחמאה של המטאל על גווניו השונים המתמזג עם מוזיקה עממית, מכל הבחינות: לחנים, כלי נגינה וליריקה. העניין הוא שזה מסובך מידי. הסוגה הזו מכילה כל כך הרבה התפתחויות והסתעפויות העולות מתוך הבידול המוזיקלי הפנימי שלהן אל מול כל שאר הז'אנרים האחרים, שהבילבול חוגג:

החל משירי ה"שישו ושימחו" של Korpiklaani ו-Fintroll, עבור ב"שירי המסייעת הויקינגית" של Ensiferum ו- Turisas, עבור בפאוור-הפולקי של Stormwarrior ו-Falconer, דרך הוויקינג-מטאל של Einherjer ו-Falkenbach ועד לבלאק-מטאל של Enslaved, ו- Kampfarוכל זה (נשימה עמוקה...) הוא רק סקירונת של החלק הוויקינגי[1] ולפני שבידלנו עוד לפי הרקע והתרבויות השונות של הלהקות בז'אנר: ויקינג, קלטי, מסופטמי ולפני שהכנסנו גם הרכבים ייחודיים יותר לשקלול, כמו למשל Negură Bunget. לחובבי "ההגדרות" בז'אנרים השונים יהיה מאוד קשה עם הסגנון האמורפי הזה (בלי קשר לאמורפיס J). אני לא אוהב את החלוקות הללו כל כך. לכן הרבה פעמים שאני מגיע לשמוע הרכב או אלבום חדשים מהפולק-מטאל, אני תמיד לוקח סוג של חופש מחשבתי ממבוך התיוג הפנימי של המטאל.

ועם זאת, השוני המהותי הוא ברקע התרבותי של ההרכבים. אם ניקח את הפולק ונבדל לפי תרבויות העמים אז מלבד הויקינגים צריך להזכיר את הקלטים.

הפולק מטאל הקלטי גם הוא מפותח מאוד במיוחד זה המגיח מהאי הבריטי, ארצות השפלה, צרפת ואירלנד – ארץ האמרלד, בית-הגידול של הלהקות המובילות בז'אנר הקלטי. למרות שגם כאן ישנה קשת רחבה של להקות וסגנונות שונים ומובחנים יש מכנה משותף: בכולם הדגש ניכר יותר בשילוב של מוזיקה ולחנים עממיים במטאל ובולטת נוכחותם של כלי נגינה המזוהים עם המסורת הקלטית כגון חליל או חמת חלילים, הארדי גארדי (ויולינה מכנית) ועוד. מהפולק הפשוט והנקי של Cruachan דרך הדום-מטאל של Primordial השרים על סבלו של העם האירי וכלה בבלאק-מטאל של Aes Dana הצרפתים וכמובן זה שלSaor  הפרויקט המשלב חמת חלילים המסוקר כאן.

לפולק הקלטי ייחודיות נוספת בכך שהוא מרבה לתת יותר דגש על האווירה. כמו ניסיון לקחת את השומע לא רק אל העבר ותיאור הקרבות השונים שהיו בין העמים, אלא כמעט למגע ממש עם שורשי המוזיקה של התרבות עצמה וההשפעות שהגיעו מהנוף ומהמיתולוגיה הקלטית שהייתה מחוברת יותר לטבע ביחס לזו הויקינגית, ושנתנה הלל רב יותר לקרבות וללוחמים.

נחזור לענייננו.

Saor זו לא ממש להקה אלא פרוייקט של אדם אחד בשם אנדי מארשל העובד כ-3 שנים כבר והוציא עד כה כשני אלבומים מצויינים, האחרון שבהם – Aura – יצא ב2014. וכמו מה זה נשמע? כאילו Enslaved (המוקדמים יותר) Moonsorrow ו- Falkenbachהיו נולדים ב-highlands הסקוטיים ושואבים את התרבות הקלטית מהאויר הקריר של אותם הרים. הפרוייקט, כפי שיוראה בהמשך, מנסה לשלב כמה יסודות מאוד חשובים אם כי די נבדלים: מצד אחד האווירה אותה הזכרנו ושמאפיינת הרבה מן הבלאק והפולק ומצד שני המוזיקה העממית היותר השמחה והרגועה, במיזוג לתוך המטאל, כשהעוצמה והמהירות של הבלאק-מטאל מהווה את המשענת המוזיקלית של כל הפרוייקט.

האלבום נפתח ברצועה בשם Children of the Mist לצלילי חלילית ומתפרץ כמתוך מכה מהירה של בלאק מטאל כדוגמת הלהקות שהוזכרו קודם. האפיות והאוירתיות המוזיקלית מורגשת מאוד כבר מתחילת האלבום. הקטע מעביר למאזין אוירה של מסע או צעידת שבטים אלי קרב כמיטב המסורת הפולקית. האיזון בין הנעימה העדינה של החלילית והטרומלו הרועש של הגיטרות נשמר היטב לאורך השיר ובשלב מסויים שירה נקייה מצטרפת לרצועה, שילוב די נפוץ ונדוש בפולק-מטאל, הגם שפה הוא מעניק עוקץ נוסף של אוירתיות.

הרצועה השניה הנושאת את שם האלבום מתחילה בקטע אוירתי בן דקה בערך המתחבר ישירות לתיפוף בלאק זועם אך המלווה בריף פולקי נעים שממשיך איתנו לאורכה של הרצועה ביחד עם עבודת הקלידים שברקע. לאחר רגיעה קצרה בליווי גיטרה אקוסטית – השיר מתפתח עד לכדי פסגה אפית בסיומו הדי דרמטי. אפשר להגיד ששני השירים הראשונים גורמים למאזין להרגיש שהוא בתחילתו של מסע אי שם בהרי הצפון. אני הייתי מגדיר רצועה זו כחלק השליו והרגוע יותר באלבום.

הרצועה השלישית מתחילה עם מוזיקה קלטית מסורתית ושמחה יחסית והופכת במהרה לבלאק אוירתי לא מתפשר, שבמהלכו מצטרפת גם מקהלה לאלמנטים הרבים המרכיבים את הרצועה. אין לטעות: המוזיקה המעט יותר שמחה או המקהלה האוירתית מהצד לא מחלישות את עוצמת השיר, ההפך למעשה: אפשר להגיד שזהו השיר העוצמתי ביותר באלבום. אם נשתמש בדימוי המסע שהאלבום מצייר בליבנו אז הרצועה השלישית היא החלק היותר... מאתגר או סלעי שיש בעת ההליכה בהרים.

האגרסיה נמשכת לתוך הרצועה הרביעית, Farewell, הפותחת בתיפוף דרמטי היישר לתוך השיר שמתחבר לקו המהיר של האלבום, מגמה הנמשכת גם לתוך רצועה האחרונה – Pillars of the Earth  העושה מעין סיכום מוזיקלי לכל האלבום מבחינת המעבר בין ריפי הבלאק, קצב התיפוף המהיר ותנועת הטורמלו הבלאקרי הזועם יותר אל עבר המוזיקה העממית והרגועה. באלבום הזה לא חסך מאיתנו Saor שילובים שונים של שירה נשית ושירת מקהלה מצויינים וכמובן את חמת החלילים – הכלי ששום מוזיקה מסקוטלנד לא שלמה בלעדיו. רצועה זו חותמת את האלבום לצלילי הרוח של ה-highlands הסקוטיים הכובשים לאיטם את הדומיננטיות בשיר מהחליל שמלווה לחישות בקלטית. תם המסע אל תוך נופיה של סקוטלנד ההררית והאפית הנעלמת אי שם בין ערפילי המוזיקה.

למרות ייחודיותו של האלבום, שמתי לב למשהו שדי אכזב אותי בו: כששומעים הכל עד לרצועות האחרונות מבינים שהשירים כמעט זהים אחד לשני מבחינת מבנה ושדמיון מטריד זה נשמר לכל אורך האלבום. למעשה, כל שיר מורכב מקטע התחלתי אינסטרומנטלי ואווירתי המעיד על השיר עצמו ושלאחריו מנוגנת כניסה של בלאק מהיר, מתווספים כלי נגינה עממיים, שירת בלאק גרונית וקלידים, כולם עולים לפסגה מוזיקלית רק כדי להגיע למעיין "אתנחתא" של מעבר לקטע אווירתי ואז חזרה מהירה שוב לבלאק עד הסיום המתפוגג לו לצלילי הטבע. נכון, זה אווירתי וטוב, וכנראה שגם עובד טוב בסה"כ ולכאורה אין מה לשנות, אבל זה מעורר בך את הכמיהה לאלבום יותר מתוחכם – קטעי אוירה בין רצועה לרצועה או חלוקה לרצועות יותר מהירות ואגרסיביות ורצועות יותר רגועות, כדוגמה, יכולות היו אולי לגוון.

לסיכום אומר שאני מקווה שנזכה לראות עוד הוצאות מהפרוייקט הזה שהפוטנציאל שלו מאוד גבוה בעיני. זה מיוחד ומעניין, בתקווה כמובן שהלקח ממחזוריות השירים הצפויה יילמד להבא ושתורגש יותר התפתחות מוזיקלית לאורך האלבום, מה שיאפשר את היכולות של הז'אנר הזה לבלוט בו ביתר שאת.

[1] שהמאפיין המבדיל שלו הוא הליריקה עצמה יותר מאשר השילוב של כלי נגינה עממיים במוזיקה.

מוכתר באש לבנה. ואנו נשרפים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Caïna - Christ Clad in White Phosphorus | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

9-10-2016

יש לי וידוי: אני לא חובב גדול של רעש לבן. מעולם לא הייתי.

המטאל הכבד שאליו התמסרתי בצעירותי תמיד נסוב על השגת הכבדות דרך מבנה שירי בר הבחנה, כזה שאתה יכול לחוש את המלודיה שלו, את הריפים. היוצרים של האולדסקול המטאליסטי יצרו מתוך עמדה של מוזיקאים. הם באמת נתנו דעתם לריפים ולמבנה השיר כשכתבו וכשביצעו אותו. אבל היום? בהרבה מידי מקרים של עבודות מטאל קיצוני יש לי את התחושה המעייפת שכל מה שיש פה זו סתם אג'נדה של 'להיות הכי רועש שאפשר' שמלבישים עליה ריפים. המחשבה המגאלומנית שאם יעשו לי רעש חוראני חסר משמעות אתאהב בו מייד כאילו המציאו לי את הגבול מחדש. היום, חלק מההרכבים מנסים להשיג כבדות יתר ע"י סאונד גיטרות מנוסר מידי, מהיר מידי, חוראני מידי. תיפוף נטול קצב. מה שמתקבל הוא בד"כ סוג של רעש לבן שקשה להתמסר אליו בכנות. יש מחובבי המטאל הקיצוני שלא יודו בזה שרעש לבן המתיימר להיות סוג של בומבסטיות מוזיקלית הוא בעיקרו ובמהותו קקי גולמי, מכל מיני סיבות. אולי בגלל הפרסטיג'יה של להיות קיצוני. זה תסביך מוכר של פאנטים, קצת כמו להחליט שלהחמיר מאוד במשהו, אוטומטית הופך אותך ליותר מוסרי: אולטרה צניעות, אולטרה טבעונות, אולטרה שנאה, אולטרה אהבה, בקיצור – הבנתם.

העבודה שבנידון היא אחת מהיצירות הייחודיות הללו שאין לך מושג מאיזה צד צריך להתחיל את הביס בכלל. לומר על העבודה הזו שהם התפרסו על פני סקאלה רחבה מאוד מבחינה מוזיקלית זה יהיה אולי ה-understatement של השנה. יש כאן הכל כמעט: מקטעי בלאק חוראניים בצורה פראית, דרך סימפולי מכונות, עבור בשירה נקיה להפליא, מלודיה, גראולינג, סקרימינג, טמפו של מוזיקת ניו וייב, אקספרימנטליזם קשה ולא מתפשר, נויז ואפילו קצת אלקטרוני. גם אם לוקחים חצי מהאלמנטים פה ומנסים לעשות מהם סלט, הסיכוי שהוא ייערב לחיך קטן במיוחד.

אלא.

אלא אם אתה מוכשר מוזיקלית. והאמת שבעיני Caïna, הם בהחלט כאלו.

כי בעבודה הזו שלפניכם – החוראני חוגג על הרקע האדיר הזה של העושר הסגנוני, ובכל זאת התחושה היא שהאלבום לא מפספס את המאזין לשנייה אחת אפילו. הכל משלים את הכל לכדי תמונה נהדרת של טירוף חושים מוחלט, אבל כזה שאתה יכול לחוש אותו הן ברמה המלודית והן ברמת עומק החיבורים שבה. לא מורגש כאן שום מאמץ מלאכותי לייצר עושר לשם עושר, להיפך: השירים מצליחים לשמור על גוון הרמוני בתוך כל השיגעון הזה ועם כל זאת זה נעשה בכלים מוזיקליים שונים ומשתנים תדיר אפילו בתוך השיר עצמו. אני חושב שזה מצליח מכיוון שאין כאן אפילו לא לרגע תחושה שעובדים עלינו, במיוחד במעברים המוזיקליים בין האלמנטים הכה שונים שמעורבים פה: אין מעברים שבורים וחדים מידי בין מלודיה לריפים חוראניים של בלאק, ובכלל – כל הגישורים נעשים בצורה הגיונית מבחינת השירים, והם תמיד זורמים.

אז מי אלו? ובכן, מדובר בדואו בריטי הפעיל כבר מ-2005 ושמאחוריו כבר שבעה אלבומים באורך מלא, ועוד שישה EPs ומספר דומה של ספליטים ודמואים למכביר. Caïna הם הכי לא סטנדרטיים שרק אפשר לדמיין: ההרכב מראש ומקדם מסרב לחלוטין לשמר קו מוזיקלי מובחן, כלשהו. כמעט כל עבודה אצלם היא בסיס חדש להתייחסות. בהגדרה אין מכנה משותף, לא מאולץ ולא בלתי מאולץ לעבודות שלהם. הכי דומה שאפשר היה לחשוב עליו בהקשר הזה ושעולה לי בראש כרגע הוא The Gathering שהפגינו שינויי סגנון מהותיים כמעט בכל אלבום – אבל אפילו הם שמרו על קו מטאליסטי בנוסח של דום מטאל באופן יחסי, לפחות עד ששברו לכיוון אלמנטים יותר ביזאריים ולקחו את עצמם עמוק לתוך האוונגארד. וגם אז זה נעשה בתהליך מדורג, הבחנת במגמה. היה שם כיוון.

אבל כאן? מראש ומלכתחילה לא נעשה שום מאמץ לשמר תעודת זהות של ההרכב.

אם חורגים מהמסגרת המטאליסטית אזי הראשונים שבאמת קרובים לתיאור החוויה המוזיקלית של המאזין פה זה SWANS. ההרכב המופלא הזה – SWANS, הגם שהוא מהמוכרים בתחומו הוא סיפור ייחודי מאוד: זהו הרכב רוק ניסיוני שתהליך העבודה שלהם על האלבומים נעשה מראש מתוך ההופעות החיות שלהם ששם הם מניחים לעצמם מרחב אילתורי גדול במיוחד ובעצם – מולידים את האלבום הבא תוך כדי ההופעה. כן, מה ששמעתם. יוצא מזה שאם היית בהופעה שלהם היית באלבום הבא שלהם. אלא שלא ניתן לשחזר את המנעדים שהושגו שם זולת... פיזית להיות במהפכה הזו בעצמך. הם כמעט ולא מנגנים חומרים ישנים בהופעות של עצמם.

האלבום שלפנינו - Christ Clad in White Phosphorus נפתח בסימפול ממוכן שנחתם בנהימות עמוקות של אדם הנשמע כנמלט על נפשו. בחדות מבהילה משהו נפרצת הנהימה המונוטונית לכדי ריף בלאק-מטאלי בלתי חומל – חוראני כבר אמרנו? אז חוראני. אלא שהחוראניות מתפתחת לכדי משהו שמורגשת בו מלודיה מסוימת, ומבצבצת שם נשמה.

בשירים הבאים משולבים סימפולים נוספים ואף שירה נקיה המוקלטת בטקסטורה עמומה למדי ונחווית כמו לחישות למיקרופון, ופעמים שיש שם מין זעקות כאלו – אף הם מעין שירה נקיה.

האמת הפשוטה היא שהעבודה הזו סוחפת ומפתיעה על כל שעל וצעד שבה. היא עשויה בצורה מחוספסת ולא מתפשרת בה בעת שהיא מעניקה ממד עדין יותר של הרמוניה שמאפשרת למאזין למצוא משהו שהתיאור הכי מתאים לו יהיה: העדינות של הטירוף שבתוכך. זה כמו להקליט פסקול של מלודיה מנחה שבעצם אינה אלא תיאור של דברים זועקים או אפלים בתוך הנפש.

בקטע הלפני האחרון ששמו Extraordinary Grace, בכלל מתרחש קסם שטרם נתקלתי בו בז'אנר הזה (למרות שלעזאזל, על מי אני עובד?! אין להם ז'אנר!). כל הקטע כולו הוא סוג של סגמנט אווירה העשוי כולו מטלאים טלאים של סימפולי סאונד כשברקע להם מתנהל מין נאום אינטימי של הסולן בסוג של שירת spoken word ספק לוחשת ספק מדברת לעצמה. התחושה היא שאתה מחוץ לעולם הזה לחלוטין כי תערובת הסימפולים הזו מנוגנת כך שאתה מרגיש כאילו אתה במין ציפה בקוסמוס, בלתי מחובר לפה בלתי מחובר לשם – פשוט צף במרחב שחור ואינסופי.

זה לוקח אותי לפנימיות המסקרנת של השם של האלבום: Christ Clad in White Phosphorus. בתרגום חופשי לעברית משמעות השם היא: "לבוש ישו ב(צבע) לבן זרחני". זה כמו לקטוף את הדמות המיתולוגית של האדם-אל המת הזה – ישו – ולשתול אותו מחדש בקוסמוס תוך הענקת משמעות עתידנית לכל עולם הרגש שצמח מתוך מה שעשתה הנצרות בעולם: הענקת לבוש נזירי, לעולם גס ותוסס (זרחני).

אבל כל האלבום כולו כדאי הוא בעבור השיר האחרון, זה החותם את יצירת המופת המסקרנת והמפותלת הזו – כשמו של האלבום כן שמו של השיר - Christ Clad in White Phosphorus. זהו קטע אפי בו השירה מבוצעת בקול המזכיר קצת את העבודות של שנות השמונים המהוללות, במיוחד עולה אצלי עבודה מוקדמת יותר, זו שחתמה את העידן של שנות השבעים ובישרה את בואן של שנות השמונים למעשה הלוא היא Joy Division – Unknown Pleasures.

מנגינתו של השיר האחרון הזה נשאה אותי למעלה ממני, למעלה מפה. הרגשתי כאילו זה אני שם, שר את הכל החוצה מעל פסגה של הר. ופתאום הכל התחבר. עוצמה ושבר שלובות יחדיו להיות החיים. בעולם פוסט מודרני עלוב נפש בו כל ממזר הוא מלך, בו אתה צריך למחוא כפיים לכל קקי גולמי שמוקלט, לכל אפס שמתבכיין שאכלו לו ועושה מזה הירואיות מדומיינת, לכל טיפשות המתחפשת לחוכמה, גיבוביי רפש להתפטם מהם כמו אווז לפני שחיטה, בעולם כזה – לפסגה האמיתית יש משמעות. היא החירות. היא האוויר לנשימה. אם לא נחבק את העילית של היצירה נהפוך לעוד גוש מהמם של בינוניות, חיים מהצורך לאסוף חיבוביי רשת חברתית, שוחטים את הנפש על המזבח של הבנאלי.

איני יכול. פשוט אינני יכול להשתחרר מקריאותיו של הסולן בסופו של הפלא הזה, מילים שנדמה לי שלכדתי נכונה על אף שלא מצאתי אותן עד כה באף מקום:

Crowned with white fire and we are burned.

*

יוסף בן עוז.

בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Strangeways - Rotting Under the La La Bombs | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

30-11-2016

בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות

שמתי לב לעובדה פשוטה ומפתיעה. בזמן האחרון, לא מעט מן העבודות המגיעות לשולחני, וגם מאלה שנכנסות אלי בסוף ללב (סלקציה חמורה אני כבר אומר מראש) הן אקספרימנטאליות. זה שינוי עבורי. המתחם הניסיוני היה תמיד מגרש משחקים זר מבחינתי וכבר תמללתי את התחושות הללו פה ושם ברשומות שהועלו למגזין הזה. אני עודני סבור שניסיונאות היא לא באמת חווייה מוזיקלית מהסוג המציע את החבילה המלאה לנפש שלך, אבל ייתכן שלסוגה הזו היכולת לשרוט קצת את תקרת הזכוכית המשוריינת של הפלגמטיות המטאלית המשעממת של ימינו. או בפשטות: לתת אפשרות למשהו אותנטי לצמוח שוב מהאדמה הפוריה של המטאל. כולם יודעים שלעשות מוזיקה טובה זו מלאכה מסובכת מאוד בדורנו ונראה שגם העתיד הקרוב מעניק מעט מידי תקווה בעניין הזה. זו הסיבה שהרגעים הקטנים של האושר הם אלו שמחזיקים אותך: להיתקל במשהו איכותי באמת, כמו לקחת נשימה נקיה אחת. מתוך מאניית היצירה הבינונית האופפת אותנו עד כדי תחושת גודש ואפטיות תמידיים, מתוך כל זה אתה מידי פעם מבחין בפנינים, וזה נהדר. פתאום הכל היה שווה את הגילוי. דברים אמיתיים שנוצצים מתוך החול, כאלו שלא עושים מניירות אלא מנגנים באמת, כותבים באמת, שרים באמת. מנסים.

ולמרות שאני לא חושב שמטאל אקספרימנטאלי הוא התשובה למקוריות שאני תר אחריה כבמן מסע לא מבורר בעולם המשוגע הזה שנזרקתי אליו, עדיין לאקספרימנטאלי יש מה להציע בעניין שבירת הכללים.

ב"דרכימוזרות" נתקלתי לגמרי בטעות. באחת השיחות שהיו לי ערב אחד עם חבר המעורה בסצינת האנדרגראונד עלה שמו של ההרכב הזה מצורף לזר של תשבוחות משולהב. איך אמרתי למעלה? הגודש התמידי והאפטיות הרציפה? אז זה גורם שכבר הרבה זמן מתפתח אצלי גלגול עיניים אוטומטי למשמע תשבוחות כאלו, כי האמת שהאוויר מלא ברעש והרוב סתמי בסה"כ. אז יצא שבעצלתיים הסכמתי וגם שלקחו כמה ימים עד שממש נכנסתי להאזין לזה.

הבעיה התחילה כשהאלבום הזה העיף לי את הפוני הנסוג שלי.

בלי חמלה, בהתפרצות, בהפתעות קטנות וגם גדולות לכל אורך ההקלטה הזו, בשימוש בטכניקה של רעש אולפנים שבימים כתיקונם היה מעצבן והנה הפך לשיר של ממש, בטקסטים המסקרנים, בריפרור לישראליות – הו הישראליות! הרי לא באמת עושים מטאל ישראלי פה, כלומר עושים מטאל בישראל, אבל לא מטאל ישראלי של ממש – כזה שמדבר על התוכן הישראלי באמת[1], והנה האלבום הזה בא ופותח. כמה עייפה נפשי מלחפש מי שיודע לעשות מטאל מרתפים מלוכלך שמדבר על מה שיש לנו פה. שלא מתעלם מהחיים של עצמו, שבוחר לא להיות סתם עוד הרכב חיקוי שמתמחה בלנהום בלשון גויים על טרולים וטירות עשנות – שלמרות קסמם הרב ככל שלא יהיה – הם אינם חוויית החיים המיידית, אינם מה שמסעיר ומה שמכעיס ומה שנאהב ומה שנשנא פה יום יום; הרכב שאשכרה משלב סימפולי חדשות, קטעי עברית בשירה, ואפילו שירה ישראלית מעובדת מחדש[2].

ובקיצורו של דבר – הרכב שמניח לך נתח עסיסי ומדמם של מה שהוא רואה מהמציאות פה על הצלחת הרגילה שלך.

העבודה הזו היא כמו הפוגות טרופות דעת רקומות בתוכה של מסכת כאוטית של מטאל אולטרה טכני ואולטרה מסומפל. זה אלבום שנשמע כמו סוג של בלאקנד דת' מטאל אבל שעשוי בצורה שמעוררת בך תחושות כמו אלו שבאות כשאתה מאזין לאינדאסטריאל. המוזיקה היא טירוף הדעת של ממש. הקטעים המהירים הם אמנם מכאניים למדי אבל הסאונד הוא עבה כך שאתה לא מרגיש שזה ביזארי אלא להיפך. זהו טירוף מוקפד. הטקסטים ושמות השירים לחלוטין אינם איטואיטיביים, עדות טובה להרכב אינטיליגנטי שאינו חושש שלא להאכיל את המאזינים שלו בכפית. שמכבד נפש גבוהה ומדבר אליה בלי דאווין מיותר. ניכר שיש להרכב הזה מה לומר. שיש שם בטן מלאה לחלוק עימנו. שיש שם יצירה כנה. ואכן מתברר שהאמירות כולן נוגעות למרקם החיים הישראלי שלנו: על הטרור שבתוכנו מול אויבינו ומול עצמנו, על זילות של האמת וזילות של הנכון. על מיאוס. למעשה מרבית האלבום הזה מונח על תשתית שכל כולה הרצון לזעוק על כל זה.

בעקבות כמה האזנות לאלבום הזה ובמיוחד בעקבות הריפרורים המסקרנים שלו, התחלתי לחפור מסביב ולחפש במקורות המידע שברשותי קצת עומקים על מה שנאמר ונוגן באלבום הזה. החפירה הזו שפצחתי בה חשפה בפני עד כמה האינטואיציה שלי הייתה מכוונת ובד בבד גם ראשונית. התברר לי שבאמת יש הרבה עושר מרתק שם מתחת לפני השטח. עושר שהתחיל לדגדג לי לחפור אל תוכו. אז עשיתי כמה צ'אטים וכמה טלפונים עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי עולה, ערב קריר אחד, מעלה אל הרי ירושלים עיר האיתנים ויושב בבית קפה ולוחץ "הקלט" על אחת מהשיחות המרתקות ביותר שיצא לי להשתתף בהן בכל הנוגע ליצירה מוזיקלית[3]. את הראיון המלא תימללתי, ספגתי ושיקעתי בתוכי והוא יועלה כאן בנפרד.

Anyways, הקטע הראשון באלבום נפתח בסימפול כמו לקוח מתוך מהדורת חדשות מעונבת המתפוצצת אל תוך בלאסט ביט בלאק אבל מאוד טכני ומכאני. עם כל הסלידה שלי מטכניקה וירטואוזית, כאן אני לא משתעמם. אני חושב שמה שמחזיק את האש חיה בתוכך בזמן שהטכניקה מתעללת בשאריות נפשך ההמומה ממה שמתרחש כאן ואינו מתעכל, הוא היכולת של ההרכב להעניק לכל הכאוס הזה סוג של משמעות. זה נעשה על ידי השילוב של ההפוגות טרופות הדעת עליהן דיברתי קודם. אני מתכוון שבין קטעי המטאל משולבים בד"כ קטעים דיי שקטים, בהם אתה כמו חווה את כל מה שנובע מתוך הכאוס שעבר עליך לפני כן והתחושות עולות ומתפתחות בתוכך כמו פריחה איטית. כשאתה נכנס למסע של Rotting Under the La La Bombs מומלץ להחזיק בשרוול המילים ולהאזין איתו יחד, כמו שהיה נהוג פעם כשלעותקים הקשיחים הייתה אדנות בעולם המוזיקלי ולאלבומים מלאים הייתה משמעות.

להתפתל עם Wagner is Power, לא להבין את העיבוד של שלכת, ללכת לאיבוד במניפסט, להיבלע לקטעי הפסנתר ולרחשי פעימות הלב של Manifesto. לתהות מה מתהלך בלבבם של שני היוצרים הללו, אלו שביקשו לפרק את המושגים "אמת" ונכון" כפי שהם באים לביטוי במטאל ולבנות אותם מחדש. לחפש תרגום לאנגלית למילותיו של ז'אק ברל ששולבו שם בינות להריסות המלל שהאלבום הזה מעניק לך במלוא השריפה הפנימית האפשרית.

בסופו של סבב שמיעה אתה יוצא שונה. אוחז שוב בעותק הפיזי שכוחו הולך ודועך בקרבנו, אנו: בניה הממזרים של תקופת האינטרנט המכלה כל פיסה של רושם עמוק שאפשר היה לחוש, המציע אינספור ניצוצות תפלים של מוזיקה עשויה מידי, אתה אוחז בו והתמהון מחמם אותך מן הפנים חוצה. המון נוגן ונאמר באלבום הזה ובכל זאת, מעט הובן עד הסוף. אתה הופך את שרוול המילים ולוגם משהו כדי להפיג את אי ההבנה. את הוורטיגו הפנימי.

There is nothing worse than a sharp image of a fuzzy concept, אמר פעם אנסל אדאמס (צלם אמריקאי שהעיר לחיים מציאות דוממת בתמונות של שחור ולבן) ומילותיו שוברות את השחור של העמוד הראשון בחוברת הקטנה.

להניח לעצמך שלא להבין הכל. ולשוב אל זה מחדש, אתה אומר לעצמך מקווה להשתכנע. אתה לא.

*

סדר בתוהו

לכאוטיות של ההרכב היה בית חם לגדול בו. הרקע הטכני והמוזיקלי של היוצרים מגוון למדי. ההרכב הזה הינו עסיס ירושלמי פורה במיוחד מימות הגל השני של המטאל בירושלים, המונה שני יוצרים עשירי התוכן והעיסוקים: יוסי דרמון ואבי כספי. אבי, סיים לימודי ניצוח באקדמיה למוזיקה בירושלים ודרמון הינו עורך וידאו במקצועו. שניהם מנגנים על גיטרה ובס ואבי גם ניגן את קטעי הפסנתר. לתופים הנפלאים המוקלטים זומן לא אחר מאשר ניר נקב מלהקת Salem שהיא אגדת מטאל שהקדימה את זמנה לחלוטין בעצמה (בעיקר בימים שהמוזיקה שלה הייתה סופה של ממש), וכך נוצר האלבום הזה למעשה. את שמו של הפרויקט – Strangeways לקחו השניים לעצמם בהשראת העבודה המפורסמת של הסמית'ס מ-87': Strangeways here we come. לאחר ההקלטות בוצעו מיקס ומאסטרינג הן בארץ ע"י ניר אברבוך והן בברלין ע"י Stamos Koliousis וע"י Vangelis Labrakis.

מה שבאמת מצא חן בעיני באלבום הזה היה התעוזה שלו לשלב בתוך מוזיקת מטאל אולדסקולית גם קטעים חורקים מאוד שמעיפים אותך החוצה מהסדר. כי אתם מבינים? בד"כ המטאל קוסם לי מכיוון שהוא מציע חווייה שלמה של עוצמה אבל לא במובן הבנאלי של המילה אלא במובן המקיף-כל שלה: עוצמה של פחד, עוצמה של צחוק, עוצמה של אהבה. הכל מועצם במטאל. אתה, מועצם במטאל. ואילו כאן? השבירות הללו מהקצב המטאלי אל תוך הרעשים האקספרימנטאליים מייצרות איים של רווייה רגשית. והאמת היא שזו החוזקה של האקספרימנטאלי שהוא מינימליסטי עד כאב ומאוד לא מסודר, לא הרמוני. זה גורם לנפש שלנו טלטלה שמאלצת אותנו להרהר בה. וב"להרהר" אני מתכוון בכל הנפש שלך: שכל ורגש כאחד. וזה מושג במידה רבה בבחירה נכונה של הסימפולים, עד כמה שזה נשמע מוזר. לא כל תמהיל יעשה זאת היטב.

בראיון עימם יוסי גילה את אוזני שחומר חדש מתבשל אצלהם ברחם וכי ההרכב הירושלמי המבטיח הזה הולך אוטוטו לשוב אלינו עם חגיגה כאוטית נוספת. חזקה על הירושלמים הללו שיעוררו את חמת המרד למול גדריה וגבולותיה של הבטונאדה המטאליסטית שלנו. ומי יודע מהיכן תבוא השבירה הפעם?

ולחשוב שכמעט ויתרתי על המקוריות פה...

לגמרי יש למה לצפות.

קישור לאתר הלהקה >> כאן.

קישור לפייסבוק הלהקה >> כאן.

*

יוסי בן עוז 30-11-16.

[1] כן יש את Salem שמההתחלה עשו מטאל שמדבר על הישראליות במובן הרחב של המילה, וכמובן יש את Orphaned Land שלחלוטין עסקו בזה ועוד מהפן הפיוטי דתי לא פעם, אבל הם בודדים. פלוס – היותם כוכבי על (ובמיוחד האחרונים) עשה משהו למוזיקה שלהם שלטעמי הפך אותה למונגשת מידי, אבל זה כבר סיפור אחר.

[2] השיר החמישי – "עננים יש כבדים ינהג כעפרת", עם טקסטים מלוקטים מכתביו של שאול טשרניחובסקי וכמובן גם השיר השישי – "שלכת" – מילים יעקב אורלנד, לחן מרדכי זעירא.

[3] הראיון, כאמור, מועלה במלואו ובנפרד אצלנו במגזין.

קורבנות כדיוקנאות חולפים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | רשמים מתוך האזנה ל-

Antaeus - De Principii Evangelikum (2002) * By Noa-Kushnir Artzi

מאת: נועה קושניר-ארצי

19-1-2017

את Antaeus הכרתי אי שם בתחילת 2008, לקראת סוף השירות הצבאי שלי. הכיר לי אותם אותו בחור שדרכו התוודעתי ל-Filosofem של Burzum. שמעתי את האלבום הנ"ל וראיתי את הקליפ של Blood War III. לא אהבתי. לא אהבתי בעיקר כי זה ניפץ לי איזושהי אשליה שהייתה לי בנוגע לבלאק מטאל. בתור אחת שגדלה על בלאק סקנדינבי קלאסי, ברובו מלודי/אטמוספרי, על אומנים כמו אמפרור, דייסקשן, בורזום ודארקת'רון הישנים, התרגלתי לחשוב שתחום מחייתו של הז'אנר הוא במחוזות שמחוץ ומעבר לאנושות והמציאות וראיתי בו מעין אסקפיזם מעולם מלוכלך שהחיים לימדו אותי לשנוא, אל עולם קסום של מיתולוגיה ועידן קדום. ופתאום באים להם Antaeus ומטיחים לך דם, קרביים, אונס ומכונות מלחמה היישר אל תוך הפרצוף –שזה בכלל דברים שלא נחשפתי אליהם באופן כל כך ישיר בחברה המאוד מגוננת וסטרילית בה גדלתי. אבל משהו מנע בעדי מלהרפות. כתבתי את הסקירה הזאת אז כמעין תרגיל טיפולי, כמעין ניסיון לתת הסבר שכלתני לתופעה המזעזעת הזאת, לאחר שנתקלתי בה בפעם הראשונה. היום יש לי הרגשה שאני יכולה להגיד על המוזיקה הזאת גם כמה מילים מהלב. כנראה שחלק מסוים שהיה בי חסר אז מצא את מקומו לאחר 8 שנים לא קלות. ההופעה של Aosoth שהייתה לנו פה לפני כמעט חודש גרמה לי להיזכר בדבר הזה שכתבתי ולקרוא אותו שוב אחרי הרבה מאוד זמן, רק כדי לגלות עד כמה לקיתי אז במגוון תסמיני  "צעירות". אז הנה המילים כפי שנכתבו אז. לא שיניתי, לא נגעתי. תצטרכו לסלוח לי על גילויי הבורות הספורים. אחרי הכול, נכון לאותם הימים הייתי לא יותר מ-3 שנים במטאל...

*

רעם נידח אט-אט מפר את השקט המדומה בקו האש. הם ניצבו דמומים, ממתינים לגזר דינם. המרחק בינם נסגר בצעדי ענק. בין שאריות בשר התותחים הרמוסות לאיוב: מכונת מלחמה משומנת היטב, חסרת מעצורים. הוא כבר חזק מדי לכוחם וזממו לוטה בערפל. התבוסה העתידית הייתה להם כבר כמציאות מוצקה. הכול ידעו כי התקווה תמה - תודעה נוראה במוחשיותה הפושטת באין קול כמגפה, אך איש לא העז להרהר אודות אותו הדבר שעבורו הכל תלו תקוות. הפחד מהתובנה היה עמוק מדי והגוף מסרב בתוקף למות. אילו היו יודעים כי אף משמעות הדבר לו נצמדו בתקווה הבלית עומד בסימן שאלה גדול...

האופק משחיר, האויב נכנס לטווח הראייה. ריפים מכאניים טוחנים שוב ושוב ולפתע שקט. הכול נכנס לרגע של דממה. המתקפה החלה. צליל אכזרי פורץ מן המערכת. אתה דוחה על סף את היצירה כחסרת חן, אך בדיעבד מבחין בעוצמתה כשהיא נחרטת עמוק בתוך התודעה. אין אדם הנותר אדיש בין אם היצירה תואמת את חוש האסטטיקה שלו ובין אם לא.

Antaeus היא אחת ההצלחות הצרפתיות שלא כולם באמת מכירים. בזמן שנראה היה לנו ששטף הלהקות האיכותיות מנורבגיה נרגע במעט, אי שם בדרום קמה וצמחה לה בשקט-בשקט סצנה מעניינת ופורה לא פחות מאמה הצפונית. הסצנה הצרפתית נוטה להיות טיפה אנונימית, אך אומר כי היא בהחלט פורחת ומשגשגת וששווה לחפור בה בשנים הקרובות. מדובר בסצנה אשר הניבה לא מעט פרויקטים מעניינים כדוגמת Deathspell Omega ו-Crystalium ולייבלים עולמיים כמו Seasons of Mist.

בלאק ברוטאלי? בלאק מיליטנטי? איש-איש ימצא את הגדרתו האישית לפרי היצירה המיוחד של Antaeus. האלבום נפתח. השירה היבשה ומלאת השנאה של MKM, הפוקדת ומאיימת כדיקטטור ומקצב התופים המתבלט ומנחה כל, אשר נשמע כשילוב בין מקצב צבאי תוקפני למכונת ירייה, נותנים רמז ראשון לאופל מסוג אחר. אופל מוחשי יותר לזמננו. אף הוא דורש קורבנות, ורק קורבנות אדם. אך בניגוד לכל מה שידענו עד כה, האופל הזה לעולם לא מתרצה. גם לא מן האדם הבא בפניו לסגוד.

המוזיקה של Antaeus מצליחה לקעקע מחדש את תחושת הנוחות והשלווה אשר בחוויית ההאזנה. הם מעוררים בנו מחדש תחושה אשר נדמה כי נותרה בגדר זיכרון ילדות, במציאות שבה למדנו להירדם לצלילי בלהות הבלאק של הדור השני ולהיוותר אדישים למעשיות האימים של Mayhem. כאלו אשר בעבר הפנו את מבטנו אל תהומות תודעה נסתרים ועוררו בנו מגוון בלתי נמנה של תחושות וזיכרונות קולקטיביים.

חוזקה של היצירה מורגש גם בתהודה המתמשכת הנותרת לאחר ההאזנה וכאמור ללא תלות בהגדרות האסטטיקה של המאזין. הדבר מעלה מחדש את התהייה בדבר נחיצות פרמטרים גנריים על מנת להגדיר אומנות יפה, ובדבר נחיצות יופי גנרי כפרמטר להערכת יצירה אומנותית. זאת בהינתן כי יצירה אומנותית, בדומה ליצירה פילוסופית, נועדה כאמצעי לביטוי רעיון או תפיסה מסוימת שהיא לרוב סובייקטיבית.

 ניתן לסווג את Antaeus לצד מפעלים כדוגמת 1349 ו-Zyklon. זרם אשר אותו אני נוטה לסווג כפועל במקביל לזה אשר מכונה בפי רוב בלאק מודרני ואשר מתאפיין בסגנון המובא ביצירות המאוחרות של Emperor, Mayhem, ו-Marduk, ומהכיוון האלקטרוני יותר ביצירותיה של Dark Fortress.

ייתכן כי בזרם זה נולד דור העתיד של הבלאק, הבא כהתגלמות ברוטאלית, מושפעת דת' ומפוכחת יותר בתפיסותיה הליריות. המוזיקה אשר הקיצה מתוך החלומות והמהפכות של שנות ה-90 משחזרת את אותה תחושה המיוחדת אשר יצרה בעבר, אך הפעם מתוך התבוננות באדם: על כוחו, תפיסתו, חינו ובעיקר כיעורו והבל מלחמת הקיום.

ניסיון לתחוב את מפלצות העבר בחזרה אל הארון, או ליתר דיוק, לאולפן לכדי חיות מחמד סגנוניות נחל כשלון חרוץ. למרות שאיש אינו חש עוד אימה לנוכח קיומן בדמות ישויות קדומות ותאוות דם, הן עדיין נושמות וחיות בתוך המוזיקה. עוד יותר מכך, הן בכל מקום ואיש לא הבחין. האדם אשר לכאורה צד את המפלצות לא הבחין כי הן למעשה עוד מתהלכות חופשי ממש לידו, בבשרו. המפלצת מצאה את עצמה שוב בפני המאזין המבוהל - הפעם בדמות האדם. אדם הנופל קורבן לאדם אחר, ואחר אשר גם אם השכיל להימלט מכל, בדיעבד כאשר נופל קורבן למעשי ידיו שלו מבין כי לא היה יכול לנצח את האויב הגדול מכל.

אמליץ בחום לקרוא את הליריקה. נסו לזכור אותה ולהשוות עם מה שאתם שומעים. שימו לב כיצד הפרזנטציה המוזיקלית משתלבת עם זו הטקסטואלית: משפטים קצרים כמסרי אלחוט משדה קרב, משובצים במספרים ואיותים מקוצרים הנראים כעין עגה צבאית. הללו נקשרים יחדיו לתכנים פוסט-מודרניים ספק סתמיים. פה ושם צצים אזכורים למוטיבים קלאסיים של הסגנון: האל, השטן, המזבח השחור, הקורבן, כתזכורות לעבר המטריד של הסגנון. אך בהקשרים הנוכחיים נראה כי אף אלו חסרי משמעות. דרך המוזיקה של Antaeus הכול נראה כהבל בר חלוף. האדם: יצור בודד בעולם ואומלל הסוגד לתעתועי מוחו. מכונה פשוטה שכל מעשיה מונעים, כדברי פרויד, על ידי שני שיקולים בסיסיים ותו לו: תחושת החשיבות העצמית והסיפוק המיני. שיקולים שאף הם מאבדים כל משמעות עם חלוף האדם מן העולם.

על מנת להמחיש את דבריי אתייחס דווקא אל הרצועה הסוגרת את האלבום והיא “Blood War III”. רצועה קליטה ומתנגנת בהשוואה ליתר הרצועות שבאלבום: ריף מכונת הירייה מרצועת הפתיחה חוזר, מילות הסולן מצליפות את המלודיה הקלושה. הליריקה משובצת מאפיינים טקסטואליים חזקים ומסר בולט המקבל משנה תוקף בקליפ המלווה את השיר. אמליץ בחום לראותו אחר הקשבה ראשונה וקריאת טקסט. אך שימו לב לדבר אחד כשאתם עושים זאת: כל הקורבנות המופיעים שם הם קורבנות אדם למעשי יד אדם. הנערה העירומה למחצה, הנועצת מבט מרוקן מתוך שלולית דמה, הנער המתאבד, הילד הנפרד מהוריו, שאף הם נמלטים מאויב אנושי.

הילד נעלם תחת רגלי נמלטים אחרים ביניהם ייתכן שגם הורים אחרים - שאף הם נמלטים מאותו האויב ואשר אינם בוחלים באף אמצעי על מנת להציל את חייהם שלהם. גם אם הדבר כרוך בנטישת ילדיהם שלהם ורמיסת ילד הנתקל בין רגליהם. מטוס קרב חולף מעל ושברי כלי אנושיים מבזיקים בדיוקנאות אילמים כאשר ברקע מצליף הסולן במילותיו:“casualties, fading portraits, all in mirrors, Engulf the sight in fatality”. הדיוקן החולף שולל את תוקף נצחיות העולם שבכל אדם. מאבק האדם הבודד על חייו בצל המלחמה הוא כעין מראה אשר דרכה מתנפצות כל אשליית הרואיות, טוב לב ו-"אנושיות". בפני המוות אף מעמדך החברתי ונכסיך החומריים הופכים לחסרי כל משמעות. תחת הכאב והפגיעה הפיזית אין גיבורים, כפי שכתב ג'ורג' אורוול, מחבר 1984 בספרו. כל האדם עשוי להיהפך קורבן לאדם, אשר גם הוא, לחילופין קורבן של עצמו.

אותה התמונה מצטיירת בפנינו גם ברצועה השביעית. המבע הווקאלי, אשר עד כה לבש גוון יחסית אחיד, נצבע בנימה ספק לגלגנית, ספק חמדנית. כאשר הרצועה נפתחת במילים:

“Worthless piece of flesh\ So easy to use\ A simple tool used and abused\ Come over\ Time to achieve life”. אונס? אך לא נראה כאילו מדובר במצב של מנצל וקורבן, אלא בזוג קורבנות. האחד של השני. מוטיב קורבן האדם מקבל משמעות נוספת. עיניהם מזוגגות (“Those with crystal glances”), קורבנות לפנטזיה, פרי מוחם החולף, אשר בתומה לא תהא גאולה אלוהית (“for there will be no redemption”), כי גם האלוהים הוא עוד פנטזיה אנושית לה נופל האדם כקורבן.  בתומו תהא רק תוצאה סופית אחת. רק עוד קורבן: פיסת בשר המושלכת לעולם, שאף היא תיצמד בכל תוקף ובאבסורדיות לדבר שהוקנה לה. דבר שאת משמעותו לעולם תקטן מלהבין. אותו הדבר שיש לכולנו. כן, חיים.

בין הרצועות באלבום משובצים מעברים בדמות קטעי סימפול קצרצרים. קרקור אלקטרוני הנשמע כצחוק ילדים גרוטסקי (רצועה 2) מפנה את מקומו לקולות תפילה על רקע ירי פגזים (רצועה 3 ו-7), אשר בקטע הבא כבר מתחלפים בפולמוס צווחות של אדם הנמלט מירי. גם זאת על רקע מוזיקה כמו ליטורגית. זהו קטע המעבר האחרון. כאילו בעל הקול אשר ליווה כמעט את כל קטעי המעבר נדם תחת אש.

מעניין לציין כי מוטיב התפילה כעת עבר לרצועה עצמה, רצועה 8 ששמה “Sanctus”. החריגה בסגנון הלירי נובע מתוך כך שהיא נכתבה בידי Arioch מ-Funeral Mist.

קטעי המעבר יוצרים הפוגות קטנות, כמחשבות נודדות, אשר גם דרכן נבנה חוט עלילתי. החוט העלילתי נרקם במקביל לזה הנוצר על ידי הרצועות עצמן, אך בנקודות אחדות גם במשיק להן. הדבר תקף גם ברמה המוזיקלית, כפי שהכינורות המסיימים את קטע המעבר של רצועה 7 משתלבים בריף הפתיחה של הרצועה, אך גם ברמת המסר, בו למעשה ניכרת חפיפה מוחלטת.

מתוך התמונה הנבנית מהרצועות באלבום נראה כי הסצנה הפותחת את הקליפ של Blood War III היא מעין מסקנה בלתי נמנעת, או לפחות מסקנה אשר Antaeus בחרו לראות ככזו. אך כל המראות אשר הביאום לכך התגלו כבר גם בפניכם, כחזיונות למול עיני נביא, בתהלוכת האימים ששמה De Principii Evangelikum. הללו רק באו בפניכם כדי שתשקלו כי משמעות הכל אינה אלא דבר אשר מלוא הבחירה עבורו נמצאת בידכם.

כי מעבר לזה, הכל עשוי להיות הבל.

רשימת הרצועות:

Intro / Intravenal Call

De Principii Evangelikum

Seen Through Skarz

Wormz On Day VI

Nave X Kathedral

Illegal Angelz

Xristik Throne

Sanctus

Blood War III

Outro

ליין אפ:

Set - גיטרות

Thorgon - גיטרות

Yov - תופים

Sagoth - באס

MKM - שירה

הפקה:

Osmose Productions

יולי 08 נעה קושניר

*

עד כאן הסקירה שכתבתי למגירה אי שם ב-2008. עכשיו שמעתי ש-Antaeus הוציאו אלבום חדש. מי יודע איזה טירוף ושואה מסתתרים מאחורי העטיפה האדומה המעוטרת בסכין דמוית צלב. אולי אגיע לסקור גם אותו בזמן הקרוב. מה שבטוח, הדבר הזה הצליח להשחיל את עצמו לראש ערימת התקליטים ברשימת ההאזנה שלי. ככה זה אחרי שראית את Aosoth בהופעה חיה ומה שראית שם לא יוצא לך בקלות מהראש.

>>ינואר 2017 נעה קושניר ארצי

ההימנון של האדם-אל

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - ANTM
ANTM – Abigor, Nightbringer, Thy Darkened Shade, Mortuus

מאת: יוסף בן עוז

27-3-2017

העבודה שלפנינו היא הרבה יותר מעוד ספליט. במקור, ספליטים הם כמו רסיס מן העבר: פעם להקות היו מתקצבות את עצמן לייצר ספליט משותף עם להקה נוספת, שמעבר לאפשרות להוציא חומרים ביחד ובעלות סבירה גם עורר סקרנות בקרב קהל צרכני המטאל בעקבות עצם שיתוף הפעולה בין הלהקות. אולם לרוב, שיתוף הפעולה הסתיים בעצם החבירה המשותפת והעובדה שהחומרים ישבו בתוך אותה יצירה אלו לצד אלו ותו לא. נדיר היה למצוא קשר של ממש מהבחינה התכנית או המוזיקלית. אמנם בחירת השותפים לדרך לא הייתה מקרית לחלוטין והיה מכנה משותף מסוים בין הלהקות שבחרו ליצור ביחד ספליט, אבל בזה הסתכם העניין. מעין שילהוב הדמיון. הבטחה בלא תמורה בסופו של דבר.

סוד האחדות האפלה

לא הפעם.

העבודה שלפנינו היא חטיבה מאוחדת במלוא מובן המילה. שיתוף הפעולה המובא ב-ANTM הוא קסם שחור העשוי בכוונת מכוון כמארג אחד. אין כאן למעשה split אלא unite, אם יורשה לי לחדש פה מושג. אם בעבר מהות היצירה המשותפת הייתה אכן split – כלומר שכל יוצר חתר בכיוון משלו רק שהכל נעשה באותה ספינת לוחמים, הרי שכאן יש איחוד של ארבעת היוצרים לכדי יצירה שהיא במהותה אחת וכך יש להאזין לה. זוהי התגשמות המאוויים של הטינאייג'ר שבי, לראות את האחדות שמאחורי היצירה המשותפת שבין יושבי אותו הספליט. למעשה, למי שמעוניין להפיק את המיטב מהיצירה הזו רצוי שיאזין לה במלואה ולא לשיר פה שיר שם.

Abigor פותחים את היצירה עם קטע שהוא חומר אקצנטרי אפילו עבורם. מבחינה מוזיקלית מדובר בקטע תיאטרלי במיוחד, איטי ובומבסטי ולחלוטין לא טיפוסי לבלאק מטאל שאולי הייתי מצפה שיהיה מהם. בשמיעה ראשונה, נחווה אצלי השיר הזה כנטול מעוף. אני לא מתחבר בכלל לכיוון הזה והסגנון המלודרמטי של המטאל החדש עושה לי קוצים בישבן כי אני ממתין לגל הבלאק שישטוף את נשמתי, מה שלא קורה. דומה שהקושי העז שלי להעלים מלב את זכרונם של אלבומיה הראשונים של האגדה האוסטרית הזו, האלבומים של הבלאק העמוק והאפל בכל כך הרבה רמות, מעיב על היכולת שלי להינות מעומקו של שיר הפתיחה בגלל סגנונו החדש ובגלל הרתיעה שלי מקרוס-אוברים של להקות מטאל שעליה כתבתי במקום אחר (הנה כאן).

אבל כל זה רק בהאזנה הראשונה.

שכן, מעבר להתרשמות המוזיקלית המידית ולאחר כמה שמיעות הבחנתי בכמה דברים ששינו את נקודת האזנתי ליצירה הזו וראוי לתת עליהם את הדעת מכיוון שבניגוד לפופ (נניח), במטאל יש לעתים תכופות רבדים נוספים ופנימיים יותר שאינם ניכרים באבחת החרב הראשונה וצריך עמל כדי להשיגם באמת.

ראש וראשון לתכונות הייחודיות ליצירה שלנו: כל שיר מתחבר לבא אחריו. זוהי מהותו הבסיסית של שיתוף הפעולה עליו דיברתי אולם התברר לי שאלבום הזה ניחן בעומקים נוספים ועמוקים מזה. כמו חדר לפנים מחדר.

שנית: החיבור של כל שיר לבא אחריו אינו פשוט: הוא כולו נשען על הקטע הראשון של Abigor. שיר הפתיחה שלהם סלל דרך כך שכל שיר מה-3 שבאים אחריו הוא העצמה של מוטיב מוזיקלי אחד לפחות שהופיע כבר בשיר הראשון. קשה לי להצביע מה המוטיב שמועצם בכל שיר אולם משמיעות חוזרות ונשנות שמתי לב לעניין הזה יותר ויותר.

שלישית, השמות והמלל בשירים: ANTM = Abigor – Nightbringer – Thy Darkend Sahde – Mortuus.

כלומר השם של היצירה הנו ראשי התיבות של יוצריה. זה אומר שלשמות יש כאן משמעות מעבר למליצה. אם כך הוא הדבר, מותר יהיה לנו להגות מעט בעומקם של השמות (שכן נראה שהיוצרים נתנו דעתם על העניין הזה והוא אינו מקרי או סתמי): אחת המשמעויות היא ש-ANTM הוא גם צירוף העיצורים היוצר את המילה 'הִמנון' באנגלית. הימנון, הוא יצירה מוזיקלית המבטאת את החיבור הנפשי של אדם יחיד אל עניין גדול ממנו. כך למשל: לאומות יש הימנונים. לאוכלוסיות הקמות מעפר ומתלכדות שוב להשיב את כוחן. בחירתו של ההימנון היא בחירה של הניגון המיוחד הזה שפורט על הנימים העמוקים ביותר בנפש לעשותם מחוברים אל פנימיות העניין אליו (או עליו) שרים.

במובן הזה מתחוורת עומקה של היצירה: זהו מעשה חושב של Black Metal שמבקש להכניס אותך אל עומקו של הנסתר מלב. יצירה שעוסקת בנסתר היא בטבעה מיוחדת יותר כמעט תמיד משום שהיא עשויה בזהירות. מגלה טפח ומכסה טפחיים. אם כך שומה עלינו לצעוד פנימה אל נבכיה ולהתחיל להעמיק בידיעת פרטיה וענייניה הפנימיים והכמוסים יותר.

הצירוף הזה בשם, ייתכן שהוא אומר גם שעצם החיבור בין היוצרים הוא חיבור הימנוני ולכן השיתוף הזה בין השירים: השגת העניין האחד – המשותף – שמלכד את השורות.

זה גם אומר דבר נוסף: Abigor ששימשו כאן ככוהן הגדול של הטקס היתוו את הדרך לארבעת ראשי המחנות להופיע. וזה מתאים דווקא ל-Abigor במיוחד לאור יצירותיהם המאוחרות בהן התחדדה אצלם התודעה הפולחנית דווקא. בניגוד (אולי) לתחילת דרכם שבה התמקדו יותר בהבאת ה-sinister שבעמדה השטניסטית אל מרכז המוזיקה שלהם, באלבומים המאוחרים הם פנו לעבר מיסודה מחדש של האסתטיקה הפולחנית הנשכחת. זו שנעלמה עם היעלמותו של העולם הישן, היעלמות שהתאפיינה בעזיבת הפולחניות והתחלת הפנייה אל הדתות. עוד נרחיב על זה בהמשך.

אם צועדים פנימה אל האופל אזי מן המפורסמות היא שפולחן במהותו הוא חיבור בין עולם הגשמי לזה הרוחני שמטבע הדברים נפרד מן הגשמי הפרדה מאולצת. 'העולם הזה' אינו יכול להכיל את הכל ועל כן הדברים העילאיים חבויים הם ושרויים בהסתר. על כן ליבת הפולחן הקדום הייתה תמיד עשויה כדי להשיג שלמות, או אחדות של האלמנטים. זו הסיבה שאסתטיקה וסימליות היו חשובות שכן הן ביטאו את ההרמוניה במציאות, זו שאינה בולטת אך שרוצים להבליטה. זו גם כנראה הסיבה שיש כאן unite כמו שאמרתי ולא split. ואין סמל ראוי יותר לניסיון לאחד את כל כוחות המציאות כמו המעגל המכיל בתוכו באופן עצמי את ארבע רוחות השמים. גם על המעגל נדבר עוד בהמשך.

ואכן, כל כוח מן המחנות נושא אותך למקום אחר בארבע פינות ההויה, כמו ארבע רוחות השמים. לכן ארבעה היוצרים הם ארבעה ראשים. מבחינה מוזיקלית כל להקה הביאה איתה סגנון אחר השונה בטמפו, בהעמדה האסתטית (כלומר בהגשה) ובהדגשות.

הקטע האחרון שייך ל-Mortuus ומעניין שגם סיומו אינו סיום, אלא הוא שיבה אל ההתחלה: הוא נסוג אל תוך בדיוק אותה המלודיה שפתחה את האלבום. כלומר יש כאן מעגל גם מבחינה מוזיקלית.

עוד רובד מעניין שכדאי לשים אליו לב הוא ששמות הלהקות מייצגות את המסע השלם שהטקס המוזיקלי הזה של ANTM מנסה להעביר את המאזין אליו: בתחילה, נפתח המסע עם Abigor שהוא לפי הדמונולוגיה הנוצרית השד הממונה על הגהינום, מפקדם של ששים הלגיונות הרכוב על סוס הנראה כשלד מכונף. דמות מיתולוגית בעלת חזות אפלה ומסתורית. השד המכונף הזה, הוא נציגו של האופל המגיע מתוכו ובא להכניס אותנו לנבכיו של העולם הנעלם. אחרי הפתיחה של שד השאול מגיע Nightbringer שכשמו כן הוא: מביא את הלילה בכנפיו. השיר שלהם אכן כבר נושא אותך ממפתן השער פנימה אל המחשכים, במלחמה. ואכן השיר השני עשוי כמו שיר בלאק מטאל טיפוסי שמזכיר קצת את Limbonic Art: ריפים מהירים המייצרים טמפו איטי עם אפקט שמזכיר קצת את התנועה של הגלים בים. אולי כמו כמו לחצות את נהר השאול בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי. שזהו תפקידם של Nightbringer בחלק הזה של הטקס כאמור.

אחרי הכניסה פנימה מגיע תורם של Thy Darkened Shade, שכשמם כן הם: מביאים אל הנפש את עומקו של הגוון האפל של הלילה ההוא ש-Nightbringer הביאונו אל תוכו. כלומר הם כבר מגלים לנו את הסוד הפנימי של הכוח שבחשיכה. של גילוי העצמיות שלך בתוך מה שמפחיד לחשוב שהוא אתה.

את האלבום חותמים Mortuus שמשמעם המילולי הוא: מוות. ואכן בתום המסע מובן שהנפש נעתקה ממקומה והצטרפה אל העולם של המתים – הלא הוא עולם החשיכה. אולם הנעימה המסכמת בשיר של Mortuus שכאמור מחברת אותנו לתחילת הנעימה של Abigor מייצרת מן תחושה שהמוות אינו סוף כאן, אולי התחלה.

*

שורש הפגאניזם: האלוה שבטבע

הפולחניות הפגאנית היא במהותה הרצון לגלות את האלוהי בתוך הטבעי. במובנים לא מעטים הפגאניזם הוא הביטוי היסודי לכמיהתו הקמאית של האדם להיות אלוה. ראוי לשם לב לכך שכל עולם התוכן האלילי עסוק בסגידה לאלים הנמוכים, כלומר אלו האימננטיים. הוא עוסק בהם דווקא מכיוון שמה שהוא אימננטי הוא גם מוחשי-רוחני בה בעת; אלו הם הכוחות המורגשים היטב בקיום הבסיסי ביותר והחווייתי ביותר של האדם. אלים כמו אהבה, שנאה או מלחמה היו נפוצים במקדשים האליליים בניגוד לסגידה הנדירה למדי לאלים הגבוהים (כמו כרונוס או כאוס ביוון העתיקה למשל שכמעט ולא היה מי שיסגוד להם בהיותם אלים לא אימננטיים).

משבר ההתגלות של האל העליון

הופעתה של הבשורה העברית שברה את המעגל הזה כי היא הציגה למציאות את ההתגלות ובכך "חטפה" מן האדם הפולחני את העיסוק המשלהב בעצמו ובטבע הסובב אותו כאילו הוא האלוה של עצמו. שבירה זו סדקה את הדומיננטיות של הנטייה האלילית הזו להפוך את האדם לאלוהים. ברגע שהתגלה האלוה הנעתק, זה שאינו חלק מהמציאות עצמה אלא זה שיצר אותה מלכתחילה – הופקע מעמדו של הדמיון והאדם נאלץ עתה להכיר במה שמחוצה לו. עמדה זו הייתה קשה מנשוא בראשית ההיסטוריה ובהתאם הולידה התנגדות אנושית עזה, באופן מפתיע (או מאוד לא מפתיע תלוי איך מסתכלים על זה) דווקא בתוך האומה שנשאה איתה את הבשורה הזו עצמה.

ההתנגדות לאל הטרנצנדנטי לא הייתה תוצאה של כפירה כפי שנוהגים בטעות המוני אדם לחשוב, אלא דווקא תוצאתו של השבר האנושי הבסיסי: האדם שטעם מעץ הדעת התחייב עתה לפנות את מקומו, לכפוף ראש. זהו מחיר שהנפש הבלתי בוגרת של האנושות לא הייתה בשלה עדיין לשלם.

אבל הישראליים איבדו את הממלכה ומקדשם חרב. חורבן הפולחניות הישראלית הקדומה הקיץ את הקץ על התגלות הבלתי אמצעית והאלוה החיצוני ההוא פסק מלדבר עם האדם. מעתה נזרקה האנושות אל חלל ההוויה כמו אל תוך מערבולת. מכיוון שהאלוה שמחוץ למציאות העניק משמעות גם לכוחות הנמוכים וכל העושר הזה כולו פסק, נותרה המציאות עבשה וחסרת חיים. קצת כמו אלוהים מת. ואכן האנושות חוותה את השבר כמותו של האלוהים ולכן נטשה את הפולחן לאט לאט. מתוך העצבות שתפסה את הלבבות, ניסו הדתות להחליף את הפולחניות העשירה והתוססת שהייתה פעם מנת חלקה של האנושות בעולם הקדום ההוא שבו הכל היה עוצמתי ובעל משמעות, אך ללא הצלחה רבה. הדתות היו לא יותר מחיקוי דל וחסר מעוף לאותה הפסגה הרוחנית שהייתה מנת חלקם של הקדמונים. נשארנו עם תחליף במקום עם הדבר האמיתי.

הלב הפועם של הבלאק מטאל

לדעתי, הנפש של היוצרים בענף הפולחני[1] של הבלאק מטאל האירופאי (כמו ארבעת אלו שהתאגדו כאן ל-ANTM) מתגעגעים לעוצמה ההיא שהייתה נחלת העבר. ספק מבקשים להשיב את העבר ספק רק עורגים אליו ותו לא, מכל מקום הם עושים מוזיקה ותכנים שלחלוטין מנסים לנתץ את התחליף הדלוח של הדתות ולחזור ולהיות שוב כמו קדמוניהם: אלו שמבקשים לגלות בעצמם אלוה. זהו לדעתי הגרעין המניע את היצירה הפולחנית של הבלאק מטאל על כל צבעיה וזהו גם לטעמי המתח הנפשי שעומד מאחורי המסע של ANTM.

במובן העמוק, זו אותה האמירה שגיליתי כשהתאהבתי ב- Anthems to the Welkin at Dusk ובבלאק מטאל בכלל.

*

יוסף בן עוז

מרץ 2017

[1] במונח הענף הפולחני אני מתכוון לכל הלהקות שיוצרות בלאק שעוסק בפולחן Occult בתור ליבת הכתיבה שלהן.

סאבטקסט של המציאות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Lehavoth - Grinder

מאת: יוסף בן עוז

6-4-2017

רגע לפני שכבר הלך, הסתובב אלי ואמר:

"אני אגיד לך... אתה שואל אותי מה זה גריינדר? גריינדר זה הסאבטקסט של המציאות. זה כל העניין בעצם."

*

פיקסל כבר באמת היה חייב ללכת. הייתה זו כבר השאלה האחרונה והוא התנצל ואמר שממהר לאנשהו חשוב והותיר את יובל ואותי לסוף הראיון ולשיחה שאחריו, אבל אני? אני הייתי לגמרי הפי. לפעמים מתרחש מן קסם כזה שלמרות תכנון מועט מידי מצידך, עדיין יוצא לך מצויין: די בתחילת הראיון עם שני הלהבות הללו התברר לי שהם פשוט טיפוסים מרתקים לשיחה מעניינת. משפטים ותשובות שנאמרו במהלך השיחה נדמו כמחזיקים יותר ממה שנאמר והסקרנות הורגשה באוויר החדר. אפילו שהכל התחיל כסוג של היקלעות מקרית שהרי, בתחילה לא תכננתי בכלל לראיין את יובל וגל אלא להסתפק באייטם קצרצר, עדיין הראיון חשף תוכן פנימי מורכב ושני מוזיקאים שחוויית היצירה שלהם עוברת דרך עולם תוכן עשיר.

אבל על זה אני אבקש להרחיב בראיון שעתיד לעלות כאן בהמשך, אם ירצה השש.

הגריינדר כגריינדינג – המוזיקה כמראה של האנטי אפרוריות

נתחיל מההתחלה: גריינדר (Grinder) הוא יצירה קצרה של להבות' (Lehavoth), הרכב ישראלי שהקריירה שלו הייתה תוססת בין 1995 ל-2005 (מבחינת הופעות בוודאי, הגם שריליסים היו מעטים מידי לדעתי). זהו EP המונה ארבעה שירים בלבד שעושה דת'-גריינדקור בכלים של הארדקור/אינדאסטריאל מטאל ושקצת מזכיר את הסאונד של פעם (לטובה) הגם שקצת יותר טכני ועם השפעות אלקטרוניות פה ושם. עבור הלהקה ה-EP הזה הוא משמעותי כיוון שהוא משיב אותם לחיים למעשה אחרי שתיקה ארוכה מאז 2003.

לדברי פיקסל האלבום הזה (וביתר שאת גם ההוא שיבוא אחריו, כך הוא מבטיח) הוא 'ניסיון' או שמא יש לומר אפילו 'תקווה' לחידושה של התחושה ההיא שהופיעה אצל כולנו בעצמות וזחלה בעור המתברווז כששמענו לראשונה דת' מטאל, או לפחות: זו העמדה שממנה הוא יוצר. אלא שלמרות הכוונות הטובות זה פחות עובד בכיוון הזה לטעמי: הדיסטורשן מסגיר זאת דיי מייד. קשה להתגבר על התחושה העזה שהיצירה היא שבורה ומלאת שריטות ובהתאם יוצאת גם טכנית למדי. דת' מטאל הוא סוגה שלא יכולה לטעמי להישען על טכניקה וירטואוזית. יש מתי מעט שהשיגו את אותה התחושה שפיקסל דיבר עליה באמצעות הטכניקה, וגם אלו היו להקות של ימי הייווסדו של הז'אנר. היום זה פחות עובד. בטח עבורי.

אבל יש לי הסתייגות מההסתייגות שלי.

כי למרות שאצלי במילון טכניקה משתלטת דווקא מורידה ניקוד, להבות הם לא דאווינרים בכלל. אמנם לא השתלהבתי כי פחות מצאתי את האולדסקול שהובטח (במיוחד בגלל הכיוון ההארד-קורי שדיברתי עליו) אבל לאחר כמה שמיעות טובות אני סבור שמבחינה מוזיקלית הוא בהחלט נשען על feel עמוק יותר מאשר על טכניקה פומפוזית כך שבסופו של דבר היא תופסת את מקומה הנכון במארג הכולל ומצליחה להפוך ליתרון במיקומים מסויימים. לא שומעים כאן דת' מהסגנון הישן והעבה כמו שעשו Hypocricy או Goreguts (הישנים בלבד כמובן) אבל כן שומעים כאן משהו שמזכיר את האינדאסטריאל מטאל של שנות התעשים המהוללות; במיוחד עלה אצלי קצת Machinehead והרבה Fear Factory שלמרות שאינם בדיוק על אותה המשבצת מבחינה מוזיקלית, הטכניקה והשילוב של הצלילים המכאניים הללו הזכיר לי אותם ואת הריגוש שעבר בי כששמעתי אותם לראשונה.

תחושת העומק הזו, הנשענת על היכולת לייצר מוזיקה מאלמנטים תעשייתיים עולה כשהחומרים הם עשויים היטב. כלומר כשהם נטועים בתוך עולם רגשי ותוכני שאיננו טיוח, שהוא אותנטי. כי כשהאינדאסטריאל מטוייח ונעשה לשם השגת איזה שהוא קצה, כמו יש תחרות למי יש יותר גדול (=מי יותר קיצוני במטאל), זה פחות מעניין. אבל כשהמוזיקה נעשית באלמנטים מתועשים ומחזיקה בתוכה עניין מהותי שקשור לאלמנטים הללו, שעולה מתוכם כמו סתירה הרמונית, זה יוצר לטעמי את התחושה המסקרנת שלז'אנר הזה יש להציע.

ואצל להבות ה-feel שאני מדבר עליו הוא בהחלט לא ריקני. התוכן והיסודות הכנים שעליהם האלבום יצוק עולים בהחלט בקנה אחד עם המוזיקה המנוגנת כאן.

התוכן

מבחינת התוכן, חשוב לומר, יש לאלבום עולמות שלמים של דימויים (כלשונו של יובל ושמעט קווים מתוכם התבררו לי בראיון) שמתוכם הוא נוצר ועל ברכיהם נולד. לעניות דעתי: תוכן, בניגוד לטכניקה, ביכולתו לצעוד איתך דרך ארוכה. אני חושב שעד היום הרבה יצירות נחקקו על לוח ליבי בגלל התוכן שלהם או ההגשה האישית או הנוקבת שעמדה בבסיסן ואני גם חושב שבמטאל זהו מרחב תמרון נפלא היות ושיקולי הפופולריות מקבלים מעמד נמוך וניתן להיות מעניין ובלתי שטחי מבלי לשלם על כך מחיר ברייטינג שכן הרייטינג ממילא מעניין למטאליסטים את הישבן בערך. זו בהגדרה זווית קיצונית של שוליים ולכן אין משמעות למה יאמרו האנשים.

אני מודה שהשירים קצרים מידי בעיני והליריקה מעט אניגמתית, אבל בהחלט ניכר שאינה רופסת כי אם עשירה באותה הרוח הלא מתגייסת שהמשפט האחרון של פיקסל שהבאתי בראשית דברי לכד בדיוק כה רב האופייני לבחור המסקרן הזה.

מאחורי היצירה הזו יושבים עמודי תווך של תוכן שהשפיעו על הלב של היוצרים: אחד הבולטים הוא ללא ספק ספרו האלמותי של ג'ורג' אורוול – 1984, המשרטט עולם קודר של אנושות הנסוגה לתוך קיבעון מגה-אימפריאלי של טכנוקרטיה שלטונית אפלה ורומסת. אצל אורוול המרד הוא אהבתם של וינסטון וג'וליה. קצת כמו בחיים שעליהם מדבר האלבום, מהווה הספר הזה מעין נקודת אוכף נפשית: דוגמה קרה ואכזרית לתחושות המלוות את הבטן בכל הקשור לפער הזה שבין מה שהאדם היה רוצה להיות בעולמו לבין מה שהוא בפועל. יובל מציין השפעות נוספות כגון: ד"ר סטריינג'לאב, עולם חדש מופלא, מטריקס, מועדון קרב ואפילו פינק פלויד ו-Behemoth. כל המונומנטים הללו הם דוגמאות קרות לעמדה פסימית במיוחד כלפי מה שבמסננת הזו נראה כמו ערכים קפואים וסרי טעם וריח שהחברה האנושית מטפחת אף כי הפער בינם לבין המציאות צורם.

אני חושב שלא בכדי חתמו להבות את שירם האחרון 'Beast' עם דברי הנביא ישיעיה בביקורתו החברתית הנוקבת על הממלכה הישראלית של ימיו ששלטונה הפנימי הפך רקוב לחלוטין: להבות מציירים במכחול מוזיקלי עולם קר ומנוכר שבו השחיתות האנושית הופכת בון טון אנושי. מביאים אותו למרכז הבמה. מבחינתם ישעיה הוא פשוט מכשיר לתיווך המסר הזה של הגריינדר גם פנימה אל הישראליות והישראלים.

אהבתי את הנקודה הזו ולא רק כי יש לי חיבה לנביאים (אההמ!).

אהבתי בגלל עוד משהו: אני באמת חושב שלא מספיק יוצרים מוכנים לצאת מהקונכיה שלהם ואשכרה להתייחס במוזיקה שהם עושים לסביבה המיידית של היצירה שלהם, אבל להבות עושים זאת וזו בעיני תכונה חיובית. בכלל, הנטיה המקומית במטאל היא לטעמי הרבה יותר אירוצנטרית ממה שאני מוכן לבלוע: זה לא שמטאל אירופאי הוא רע, ממש ההפך מזה האמת, אלא שמטאל אירופאי הוא טוב בין היתר דווקא בגלל שאירופאים עושים אותו. כלומר הנכונות לתת במה לתרבות העצמית שלך היא חלק בל ייפרד מהאותנטיות של היצירה שלך בעיני. כשאני שומע מטאל נורבגי כמו שעושים Enslaved או Kampfar אני נהנה בין היתר משום שאני זוכה להטות אוזן לצליליה האותנטיים של התרבות הזו כמו שעושים אותם בניה המקוריים, ולא איזה חיקוי מדוייק אבל רחוק מן המקור. ולכן כשישראלים עושים הצגה מרהיבה ותפלה עם קורפס פיינט ושירי goat-lord-full-moon-cold-white-snow ושאר טובין, אני פחות אצליח להתרשם מכיוון שכשאני אוהב את החומרים האלו אני אוהב אותם כשהם מגיעים מיוצרים שאלו הם הדברים המהותיים להם, ולא קניין חיצוני לצרכי תצוגת תכלית. לצערי, מעט מידי יוצרים מודעים למנגנון הזה ונוטים ליפול לתוך הביצה החקיינית במקום לשבור את השטאנץ ולהעיז להתייחס לעצמם כאל דבר בעל ערך ביצירה ופחות כאל אינסטרומנטים.

קשה לומר שגריינדר הוא מייצג אותנטי של מטאל ישראלי (במובן הזה שהזכרתי פה) לפחות לא ב-EP הזה שעוסק במישרין דווקא בעניין שהוא אוניברסלי יותר, אבל עצם הנכונות לתת במה לביקורת פנימית היא ראויה להערכה.

כ-EP המגיע מבין אצבעותיו של הרכב ששתק כמעט 14 שנים ולמעשה הרבה יותר (פריצונת ב-2001-2003 לאחר שתיקה מאז הדמו המיתולוגי שלהם "ברית העורבים" אי שם בשנת 1996) זו בהחלט נקודת פתיחה לא רעה. אמנם הסגנון הוא בסופו של דבר לא ממש כוסית הערק שלי אבל עודני נהנה להאזין לו וחוזר אליו מפעם לפעם. אני כבר מחכה לתת שמיעה לפרק הבא שהובטח ולו רק כדי לבחון האם המגמות שהובטחו להתממש אכן תצלחנה לקרום עור וגידים.

כי ביננו? פרט לאנדרגראונד – דת' מטאל ועוד ישראלי – הפך בזמן האחרון לסגנון הולך ונעלם, והלב... נחמץ.

Prepare for the Coming of the Eternal Masters

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Preemptive Strike 0.1 - Pt. 2 Storms, Fire, Lava... Tomatoes... The Review

By: Noa Artzi

10-4-17

A Brief Preface

I must confess I had a hard time reviewing this one. The variation in styles of Metal brought under the industrial scope on this album made the reviewing process of the piece almost akin to the process of reviewing a compilation album. Add in the fact that some of the music there was even of a style which I consume less on a regular basis and thus unfamiliar with all their nuances. You can imagine that it all made the process of figuring out some of the songs even harder.

So what am I fussing so much about here? Well, remember PES0.1, the Greek harsh electronics band that totally blew my mind back in 2015? I finally got to review one of their latest efforts, an MCD entitled "Eternal Masters". This time it’s an industrial Extreme Metal album, a work of collaboration between PES and Extreme Metal bands of different subgenres. Structure wise, there are 3 different songs in this release, each one appearing twice in two different versions, which are, as you may already understand, the results of different collaborations.

You can find here a whole banquet of Metal genres blended with Industrial music, from the obvious and highly palatable combination of Industrial and Black Metal to the less obvious combinations of Industrial and Medieval Black Metal and Melodic Death Metal. Hell, there's even one band there whose sound I may only describe as Victorian Industrial Black Metal. Have you ever heard anything like that before?

Well, neither have I.

I've even had a hard time deciding upon a format for this review. A general description of the album followed by some kind of general philosophical conclusion, or any general conclusion regarding its aesthetics was impossible straight off the bat due to its varied nature. A song by song description by order of appearance didn't feel right either. Finally I've settled on reviewing each song as a separate entity and describing all the different interpretations of the same song under the same title. Keep reading and you'll understand.

A cross observation of the different blends of styles with PES's typical sound led me to a few interesting conclusions regarding the different elements which make up the band's unique sound and it definitely helped me identify the elements which work well with me and those that don't.

Off the top of my head, I can say that all fusion experiments with bands whose sound is intrinsically Epic (Ered Wethrin) or relentlessly harsh and aggressive (Iperyt, Dominanz, Wolfheart) resonate well with the basic structure and vibe of the song by highlighting these elements in them. These combinations always seem work great.

I also tend to think that the outcomes of better fusions might have had the best correlation to what these songs were meant to sound like when initially composed by PES, as these have managed to enhance the original song without getting in its way. Although from what I've heard in a conversation with the band, Iperyt were granted a rather free hand when working on their side of the collaboration. If the outcome indeed corresponds what PES originally had in mind, then hive mind's totally at work here…

Storms, Fire, Lava, Tomatoes…

No seriously, it really sounded like they were singing "tomatoes" instead of "tornadoes" when I first heard this song. Makes you wonder, how can one possibly bring the world to an end using tomatoes? Total extinction of the plant species? Maybe never ending avalanches of rotten tomatoes destroying cities like bad live shows?

OK, enough of that and back to the music.

The collaboration with Borgne was the first song that PES released online. I was initially wowed by it and couldn't wait to hear more recordings from the album, but after getting hit hard by all remaining 5 tracks, I must admit this song is a great intro to the album, but nothing more than that.

Seriously guys, there's nothing too interesting going on there. Borgne's vocals are nothing special and they don't seem to manage to go anywhere or develop some kind of atmosphere. It's just something that goes on and on.

I never listened to any of Borgne's original releases. I'd like to think that they're a great band on their own and it's just the fusion reaction with PES that didn't yield any interesting products. After all I do have a soft, albeit caustic spot for anything industrial and I do know that you cannot always predict the results of your experiments.

With all due respect to Borgne and with all the supposed understanding of the genre they should possess as an Industrial Black Metal band, I must say that the collaboration with Medieval Black Metallers Ered Wethrin went way better.

Now let's go and see what Ered Wethrin's managed to do here…

The song starts out rather slow and quiet but the synth riffs in the background slowly build up the tension as the song picks up speed. This isn't a fast paced song but the bass drums in the beginning compensate for the lack of speed with their intensity and they do an overall great job hitting the listener hard throughout the song. An epic synth melody follows throughout and complements the vocals and other instruments well but also manages to add another dimension of complexity and interest. Ered Wethrin's vocals have a strong reverb effect added to them, giving them the feel of something bluntly penetrating your skin like shards of broken glass.

Hail, Ming, Hail!

This song is definitely the crown jewel of the album. It sounds great on both collaborations and would have probably sounded great on its own.

The fusion with Dominanz had all the great elements you'd expect from a PES song. Great samples (just listen to that crowd cheering Emperor Ming toward the end!), relentless aggression, pulsating Arpeggio synths which keep things alive, restless and ready to pounce in the background. In an interview I've done with the band, vocalist Jim made a comment on the mental images that flashed through his mind while he recorded vocals for this track. Now that I've heard the final recording, looks like all his mental work payed off. The crazed emperor's wrath seems to ooze out of these vocals. I may dub this Wrath of the Tyrant, the Industrial Black Metal edition.

That very same anger is also amazingly portrayed in the music itself, which has a very dominating and aggressive atmosphere. This is the one song that sounds great on both collaborations.

The song kicks off with a great sample in which a triumphant arch villain, presumably from an old Sci-Fi film is heard mocking mankind in a particularly poignant, snarly speech.

If the source of that sample is indeed what I think it is, it does a great job harnessing all the pathos and drama typical to the cinema world of yore into the song, thus creating the perfect aural setting for the tale about to unfold. I'm talking about all these movies from an era where overacting was a nonexistent term and ultra-realism was never a priority. The combination of these together with PES's compositions simply works great because of the somewhat delightfully over the top aspect of their music.

Generally speaking, there are several amazingly placed samples in this album as quite common in all of PES's works. This song is no exception, as clearly demonstrated by the aforementioned snarly opening sample and the cheering crowd in the end.

The other version of this very same song, the collaboration with Iperyt is definitely one of the best moments in album. Probably because it sounds like what I've been expecting to hear after listening to Jim doing Industrial Black Metal with Punishment Systems. The synth effects in the beginning of the song sound like weird transmissions you might get on your shortwave radio during the cold war, guitars are dominant here and even pop up as very short leads toward the end. These guitars are sadly not something you'd hear a lot on this Industrial Metal album. However, these too know when to shut up and let Jim speak.

One downside to the song were the monotonous drums in the beginning. But these morph soon enough into great military march drums that work way better than the ones in the beginning. These inevitably bring up the image of a country under the reign of a militant despot a la Fascist Italy, only his name isn't Mussolini but Ming and he happens to live on a faraway planet where he conducts his regime of utter terror and oppression. The song becomes faster for a very short while toward the end, as if convulsing under maddening pain for one final time before finally dying out with a long groan. A very unique ending I must say.

This song is aggressive and terrorizing, thus truly embodying everything that can be great about Industrial Black Metal. A genre that works great when the industrial side comes to emphasize all the great features about Black Metal –namely the cold atmosphere, the aggression and (not in this case, but sometimes) the melody.

Planet Eradicated

Eibon la furies were the only other band besides Iperyt which I checked out while reviewing this album. They sound like the result of an unholy union between over the top, Victorian Avant-Garde BM (yes, this exists!) and aggrotech. The dude from Eibon la furies has promised to bring some "Victorian Eccentricity" to the song, which he does great. However the song sounds like it was made by patching up parts composed and recorded by PES with those composed and recorded by ELF. And the "Victorian Eccentricity" that comes to mind when hearing ELFs parts has a rather effeminate, late Cradle of Filth-ish vibes which never were my cup of tea. These not only do not depict ELF's sound well, but most of all clash horribly with the absolute most masculine, aggressive vibes brought out by PES. The outcome is a bit awkward and I'm not sure if it works that very well. However, ELF's "over the top" tendencies do at certain moments go well with the occasional epic over the top-ness of PES which we've all came to know and love from their epic "Epos V" album.

As for Wolfheart…Well, these guys definitely gave me a hard time with their interpretation of the track. Great beginning though. That foreboding melody and that sample that PES chose to place at the beginning of the song totally stole my heart.

Synths and percussion soon join the party and the song officially kicks in, evolving into a classic Industrial Melodic Death Metal song.

As I've said before, I had a hard time figuring out this song as I'm not much of a Melodic Death Metal fan, but it's probably very well done as the Melodic Death Metal piece that it is. It's very aggressive on one hand but it's also very keyboard laden and full of powerful melodies.

One thing though, the sparsely heard guitars appear here as well, but they do not add much to originality of the song. Instead, they just seem to follow PES's work which sometimes accounts for some dull moments. Moments in which they could have truly shined out.

Summary

The jury has reached its verdict…

1.       Yes - any collaboration with aggressive sounding Industrial Black Metal, namely Iperyt and Dominanz. A similar combination worked a bit less well with Borgne, since the aggressive Black part of their Metal seemed less audible in their case.

2.       Works well in singular cases – collaborations with Epic atmospheric Black Metal, as in the case of Ered Wethrin. But then again, I have no idea how much Ered Wethrin contributed to the originality of the song. Also I cannot jump into any generalizing conclusions based solely on the single instance of this kind of collaboration.

3.       Yes and no – Eibon La Furies aka Victorian Avant-Garde Black Metal. For reasons stated before.

4.       Not sure - Melodic Death Metal aka Wolfheart. Not sure how to eat this one up, as I've never been much of a Melodic Death Metal connoisseur. Also, this is another one of a kind collaboration of genres on the album, so as in the case of Ered Wethrin, I cannot quite generalize.

Aside from that, I tried mapping out the collaborations that worked best with PES's music, in attempt to discover which subgenres of Metal work best with their music, only to find out that there were no monovalent correlations. I guess it can't be just a subgenre but something deeper and subtler than that. Something more like a general attitude and specific elements in the music. The essential ones among them being aggression, a cold terrorizing atmosphere and an epic over the top attitude.

This MCD was definitely an Interesting experiment which gave me a very good picture of what works for me so well with PES's music and what aspects of their sound initially made me fall for them so badly. And it was all achieved by examining the compatibility of their style with other artist's music.

Now that I'm done with this one, I have a whole new bunch of music to check out that just got appended to the ever growing list I already have. I've heard PES is releasing the previously unreleased pure dark electro tracks originally intended for the Eternal Masters MCD as a whole new full length release and that Iperyt also have something cooking in their blast furnace. Great, now I'll need a day job at the post office or some other random manual job you can do while checking out new music.

But before that, I'd like a crash course on the Fenrizolator. First things first.

Order of songs

1.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs. BORGNE - Eternal Masters 04:58

2.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs. WOLFHEART - Planet Eradicated 04:31

3.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs. DOMINANZ - Merciless Tyrant 03:51

4.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs ERED WETHRIN - Eternal Masters 04:44

5.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs. EIBON LA FURIES - Planet Eradicated 04:10

6.       PREEMPTIVE STRIKE 0.1 vs. IPERYT - Merciless Tyrant 03:35

Noa Kushnir Artzi (4/9/2017)

כמו להלביש מודרני על אולדסקול

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Abbath - Abbath

מאת: ירון שפונד

29-5-2017

אבאת', או בשמו המלא Abbath Doom Occulta  (או לפי משרד הפנים הנורווגי – אולבה אקמו) הוא אחת הדמויות שהכי מזוהות עם הבלאק מטאל הנורווגי (והבלאק מטאל בכלל) בקרב חובבי הז'אנר. הקורפס פיינט הייחודי שלו הפך לשם דבר בקרב חובבי הבלאק, הועתק אין ספור פעמים ע"י שאר להקות ומעריצים והפוך לסמלו של הז'אנר.

וכמובן, אי אפשר לדבר על אבאת' מבלי לדבר על להקתו הקודמת – Immortal. אולי הלהקה שהכי לא לקחה את עצמה ברצינות כמעט מעולם הן מבחינת התדמית והן מבחינת ההתנהלות (המממ...Call of the Wintermoon...?). היה זה כמעט אך רק ההיבט החזותי שמשום מה הועתק ע"י אינספור להקות בלאק אחרות שרצו להיות TRVE ו-Frostbitten כמוהם. מבחינה מוזיקלית הלהקה הייתה 100% בתוך הבלאק מטאל והתפתחותו מה שקצת פחות ניתן להיאמר על להקות אחרות שחלקן השקיע בעיקר בניטים ובקורפס פיינט ופחות במוזיקה.

ב2004 הם הוציאו את Sons of Northern Darkness שהיווה מעין סיכום לשנות פעילות הלהקה ולמעשה חדלו מלהתקיים, ככל הנראה מסיבות אישיות ומחלוקות פנימיות.

שנתיים לאחר מכן Abbath חזר והפעם עם פרוייקט צד בשם I (>קישור לדף ה-Metal-Archives שלו), ועם אלבום בשם Between Two Worlds שכשמו כן הוא: ניסיון לשלב יחד מבחינה ווקאלית את עולמות הבלאק מטאל עם עולמות הרוק הכבד וההאבי מטאל. לטעמי, היה זה פרוייקט נחמד מאוד שחבל שלא החזיק מעמד. Immortal חזרו לפעילות ולאחר מכן שחררו את All Shall Fall שהיה חביב אך עבר אל המאזין כאלבום מאוד מאולץ בהרבה מובנים ואפילו כמו ניסיון לחזור על העבר ללא הצלחה יתרה.

בתחילת 2015 Abbath ו- Immortalהפרידו כוחות שוב אחרי אין ספור בעיות פנימיות בין חברי הלהקה. פרידה זו סימנה את סופה של הלהקה בתור Immortal הקלאסית – כי עם כל הכבוד ל-Demonaz ו-Horgh קשה ללהקה לעבוד בלי האדם שהוא גם הפנים ובסופו של דבר גם די הלב והתכלית שלה. זמן קצר לאחר מכן Abbath הודיע שהוא יוצא בפרויקט חדש תחת שמו.

כאשר האלבום החדש שוחרר בתחילת 2016 היה זה לאחר תקופה שבה הפרוייקט היה די לוט בערפל צפוני אפל וקשוח עקב אינספור בעיות אישיות של מר Abbath ותחלופה של נגנים שדי העיבו על המשך הפרויקט. נוסף לכך הייתה גם שאלה גדולה: מה יהיה הכיוון המוזיקלי? האם המשך ל- Immortalאו שמא משהו חדש לחלוטין? שאלה זו נענתה די מהר עם יציאתם לאור של שני שירים במהלך ההופעה ב2015 ובאלבום עצמו.

אז מה יש לנו באלבום זה?

נראה שאתה יכול להוציא את האדם מן הלהקה, אבל לא את הלהקה מן האדם (כמו שכתבתי – הוא היה הלב האפל והקפוא שלהם). אז אם כך יש כאן את Immortal, אבל...

השיר הפותח את האלבום To War המתחיל במקצב מעט איטי עם גרוב(?) מתאפיין בהמשכו בתיפוף הזועם והמוכר שאפיין את הלהקה הישנה[1]. מפתיחה זו נראה שבהחלט נותר פה הסאונד של Immortal או לכל היותר הטמפו הישן בתוספת של סגנון מחודש. השיר הבא Winter Bane הוא הרבה יותר "אימורטאלי" באופיו עם שילוב ה-Blast-Beats והריפים הקרירים והמובילים שאיפיינו את הקו הקלאסי של הלהקה, מגמה הנמשכת גם ברצועה השלישית Ashes of the Damned אשר נשמעת אחד לאחד כמו החומר הקודם של הלהקה האהובה.

השיר Ocean of Wounds מוריד מעט את הקצב לכדי Mid-Tempo המלווה בריף מעניין. בנקודה הזו נראה שאפשר כבר לשים לב למשהו מעניין שמתרחש באלבום הזה: הגרוב. זהו הגרוב הזה שבעקבותיו ניכרת ההיבדלות של הפרויקט מהשורשים ונעשית יותר מובהקת וזה מורגש היטב בשיר זה. הרצועה הבאה מתחברת היטב לקודמתה בכך שהמקצב האיטי מאיץ בהדרגה עד אמצע השיר לתוך Blast-Beat מהיר ואכזרי שנשמע כמו מכונת יריה בשירCount the Dead  (עם התחושה שהיא פשוט קוצרת אותם אחד אחרי השני). ברצועות הללו מתחילים להרגיש גם את התפרצות האווירה הקרה והעזות של הכפור שכל כך אפיינה את Immortal ואת מלך הכפור Abbath במיוחד. אגב, הליריקה של רוב האלבום אף היא אימורטאלית לחלוטין (אפילו ללא Demonaz) – מלחמות, חורף ומלחמות שמתרחשות בחורף. אי אפשר להוציא מהם את לב החורף הקפוא...

החלק השני של האלבום מכיל את Root of the Mountain היותר איטי וקר בעל המקצב הנוטה לרוקיסטי והמזכיר לפרקים את הרצועה הקלאסית Tyrants ודי מעביר תחושה של ניסיון להתכתב עם הרצועות היותר כבדות ואיטיות של החומר הישן.

הרצועות Fenrir Hunts  ו-Eternal , על אף היותן מהירות יותר נחוות כמאולצות, במיוחד הרצועה האחרונה שנדמית כמו חזרה ל-All Shall Fall – כעין ניסיון להידמות למשהו בלא התכלית האמיתית שלו ומרגישות קצת כמו פילרים (מילוי חללים) לאלבום.

כשרציתי לסכם ולקבוע עמדה כלפי האלבום, נתקלתי בבעיה: מצד אחד ההרכב הזה הוא סוג של סופרגרופ/פרוייקט אישי (כמו I בתקופתה) ואולי אפילו "להקת המשך"; מצד שני אי אפשר להתכחש לעבר לא משנה כמה נשתדל. האל-מתים לא מתו[2]. לכן החלטתי בסופו של דבר לשפוט מנקודת המבט של הז'אנר יחד עם השוואה לחומרים הישנים יותר של Abbath ותקופתו ב-Immortal.

מבחינת בלאק מטאל – אנו מקבלים פה מנה גדושה וטובה של בלאק מטאל נורווגי מודרני חזק ומהיר שלעיתים מוריד קצב לעבר רצועות יותר איטיות וכבדות. יש פה את ההרגשה הטובה של מטאל שזורק אותך אל עבר סופת שלגים במהלך מלחמה אי שם בארצות הצפון. מאידך, זווית מעניינת היא כמובן הגרוביות של האלבום: פעמים רבות שהתוסף הזה פחות עובד ומורגש כמו ניסיון להלביש סאונד מודרני על משהו שאמור להיות יותר אולדסקול (במיוחד בבלאק מטאל) – אבל כאן לדעתי הוא דווקא עובד טוב. Abbath יודע להזריק את זה בכמות מדודה הנותנת הרגשה של עניין ויחוד לסאונד הכללי.

מבחינת היחס הבלתי ניתן להכחשה לספינת האם Immortal – אם נשווה את האלבום לחומרים הקודמים של הלהקה, במיוחד אלו שהפכו לנכס צאן ברזל, נקבל את הרושם שהחומר החדש הוא לא יותר מנחמד. כן, זה לא נותן הרגשה מלאכותית כמו All Shall Fall, אבל זה בהחלט לא מגיע לעוצמות ולרמות שאלבומים כמו At the Heart of Winter ו-Battles in the North הגיעו אליהן. אפשר לתת נקודות מקילות לפרויקט חדש, אבל מאלבום שמיוצר ע"י שני אנשים עם קילומטראז' כה רציני בבלאק מטאל (Abbath יחד עם King ov Hell מ-Gorgoroth) יש ציפיות.

לסיכום האלבום – כאן ההחלטה שלי הייתה בעצם לפצל את העניין. מצד אחד ניתן לשפוט לפי קריטריון הבלאק מטאל – באלבום יש כמעט את כל האלמנטים הדרושים לבלאק מטאל מודרני ונורווגי טוב – ריפים קרים וחותכים, תיפוף מהיר שמשתלב היטב ומכוון יחדיו אל אוירה קודרת. כשמכניסים את הנתונים האלו למשוואה של ערך בלאק מטאל מוחלט אנו מקבלים פה אלבום טוב, נכון, יש לו כמה דברים שקצת גורעים כמו למשל הגרוביות שמרגישה מדי פעם לא מחוברת או אפילו מעט מחלישה את האוירה עצמה, אבל זה כמעט כלל לא פוגם במוזיקה.

מצד שני, אי אפשר לנתק את האלבום מהמקורות הקודמים שלו. וכשזה מגיע ממישהו שדי נחשב לנער הפוסטר של הבלאק מטאל בכלל ואימורטאל בפרט, זה בלתי אפשרי. אחת המחשבות הייתה לנסות להתייחס לאלבום כמו אלבומיו של איסהן לעומת אלבומי אמפרור, אבל בעוד אלבומי הסולו של איסהן לוקחים כיוון אחר מאשר אמפרור וישנה הפרדה די ברורה, האלבום הנ"ל הוא די המשך ישיר (לפחות מוזיקלית ולירית). וכשמשווים אותו – בסולם אימורטאל – כמו שציינתי קודם – התוצאה בינונית.

[1] קווין פולי, המתופף באלבום, הוא בעל ניסיון ממספר להקות דת' מטאל וכאן הוא די מנסה לתת fight לתיפוף של Horth.

[2] אגב, Immortal אמורים לחזור בקרוב עם ההרכב שנשאר.

שני נהרות של אש

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Cult of Fire - Čtvrtá symfonie ohně

מאת: ירון שפונד

4-7-2017

Cult of Fire. הרכב שהוא בעצם תופעה מסקרנת במיוחד, בעלת ריבוד אומנותי ועומק בלתי נדלים, עד שממש קשה להחליט מהיכן להתחיל.

ובכן, "כת האש" הם בהחלט להקה מעניינת.

ההרכב הזה התחיל את דרכו בתור להקה המנגנת בלאק מטאל דיי סטנדרטי, תוך בידול מסוים מבחינת ההופעה הבימתית שלהם, אלא שבשלב מסויים (היכנשהו סביב האלבום הראשון) גיבש ההרכב קונספט לירי מאוד מעניין שהנוכחות שלו די נדירה אפילו במטאל, ואני כמובן מדבר על המיתולוגיה והתרבות ההינדית. תרבות עשירה זו משתרעת מבחינה היסטורית על טווח זמן של עד כעשרת אלפים שנה אחורה והיא מלאה בפולקלור ומיסטיקה שביכולתם לספק חומר לדיסקוגרפיה שלמה של להקת מטאל בלי ספק, ועוד ייאמר בעניין הזה ב"רשימות תהו" בהמשך.

בשנת 2013 יצא לאור אלבום האולפן המלא האחרון של הלהקה עד כה Ascetic Meditation of Death (בתרגום מהינדית). אלבום זה מהווה מעין השלמה לקודמו Triumvirate (ללהקה יש למעשה רק שני אלבומים באורך מלא) שעסק יותר במיסטיקה.

אחרי שני האלבומים הללו הוציאה הלהקה עוד שלושה Ep's, ושלנו הוא הראשון שבהם. פירוש שמו של ה-EP בצ'כית הוא "הסימפוניה הרביעית – אש" והוא מוקדש (לפחות בחלקו הראשון) למלחין הצ'כי הנודע בדז'יך סמטאנה (Bedřich Smetana). במבט ראשון נדמה כי שמו של האלבום מעט מוזר ופחות מתאים לתוכן שכן שתי הרצועות המרכיבות אותו אינן עוסקות באש כלל כי אם בשני נהרות הזורמים האחד בצ'כיה והשני בסלובקיה. מבחינה מוסיקלית נראה כי ה-EP קטן הכמות אך רב האיכות הזה מקפל בתוך שתי רצועותיו שתי גישות שונות לבלאק מטאל (עוד בהמשך).

הרצועה הראשונה מבוססת על הפואמה הידועה של סמאטנה בשם Vltva אשר לקוחה מהיצירה Má vlast (מולדתי). למי שזיהה אז כן, הדימיון איננו מקרי: זוהי המלודיה שעליה (למעשה על חלק ממנה) ביסס נפתלי הרץ אימבר את "התקווה". אגב, סירקולציה של מלודיה: ביצירה המקורית של סמטאנה מבוססת היצירה הנ"ל על שיר עם מולדבי... זכויות יוצרים לא היו עניין חזק במיוחד בעבר. הרצועה קרויה על שם נהר הואלטבה אשר עובר לאורך הרפובליקה הצ'כית תוך שהוא חוצה את העיר פראג.

רצועה זו בנויה מבחינה מוזיקלית בגישה היותר ותיקה של הבלאק מטאל ונחווית קצת (מבחינה תשתיתית על כל פנים) כמו עבודות הבלאק הנורווגי מתחילת שנות ה-90. כן, הריף המוביל מאוד מלודי יחסית, אך מרקם הסאונד של הגיטרות ותיפוף ה-Blast Beat הדומיננטי לכל אורך השיר נשען היטב על היסודות הקלאסיים של הבלאק. ניכר כי הלהקה עושה עבודה מצוינת בטרנספורמציה של הפואמה הקלאסית הזו אל המטאל. עיבודים מטאלים ליצירות קלאסיות הם לא דבר נדיר ולא חסרות דוגמאות. אלא שלרוב הן מגיעות מהצד היותר סימפוני ומלודי של היצירה המטאליסטית כאשר בבלאק מטאל זה קצת יותר נדיר ויותר מעניין כאשר זה קורה, אם יורשה לי. וכאן לחלוטין יש הטמעה מכובדת למדי של התכנים הקלאסיים הללו אל תוך הכלים של הבלאק.

הרצועה השניה נקראת Váh על שם הנהר בעל שם זה הזורם בסלובקיה (רמז לתקופת האחדות של צ'כוסלובקיה אולי? מי יודע...) ומגיש למאזין גישה אחרת לבלאק המטאל: יותר אטומספרי ויותר אֵפִּי. הרצועה נפתחת עם פכפוך מים המובל אל תוכה של מלודיה איטית וממנה נבנית המהירות והעוצמה של הרצועה עד תומה. השילוב של הטמפו המהיר בתיפוף והריף המאוד אווירתי ומלודי ועל כן גם איטי מטבעו מקנים את האפקט הנדרש ומעניקים חיים לתחושת הטבע של השיר. ממש כמו היינו שם אנחנו, ולמרגלותינו הנהר הזורם לאורך השדות והיערות הירוקים של מרכז אירופה. הרצועה הזו יותר מזכירה בלאק מטאל מודרני, שנדמה לעיתים שהוא פחות עסוק ביצירתה של אווירה אפלה ויותר בהשגת שיאים אפיים מתוך התבוננות כמעט סוגדת אל כוחו של הטבע.

עפ"י רוב אני מעדיף שלא לסקר הוצאות קצרות או בכלל עבודות המכילות פחות מחמישה שירים. זה בד"כ נראה לי קצר וחסר תוכן לרוב, כי למרות שבעיני Demo's וEP's  יכולים להיות מעניינים (כמו במקרה הנ"ל) התחושה היא שבד"כ יש מעט מדי תוכן לתת עליו את הדעת. ועם כל זאת, בחרתי לסקר את העבודה שלפנינו בגלל שהיא מצאה חן בעיני מבחינת הקונספט שלה המנסה, ומצליח בעיני, לשלב: את העבר, את הטבע ואת המוסיקה הקלאסית של צ'כוסלובקיה לתוך משהו מעניין – אם כי קצר מדי.

למרות שה-EP מעניין למדי הוא בעיקר מותיר טעם של עוד (טוב, רוב החומרים של ההרכב הם כאלו), ואישית הייתי שמח לקבל את ההתבוננות הזו כחלק ממשהו גדול יותר כמו אלבום מלא.

*

ירון שפונד,

יולי 2017

רווי בדמן של טרגדיות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Primordial – Spirit the Earth Aflame

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

7-7-2017

אלן אווריל נמת'נגה הוא אירי חסון ורושף מבט. הוא קול חזק ובוטח, תודעה היסטורית מפותחת ויכולת מופלאה לכתוב את משעולי פנים האדם. קיאראן מק'אוליאם הוא שחקן נשמה במגרש הגיטריסטים. אינו וירטואוז, אלא בורא ריפים ונעימות כסיפור שאינו תם. הוא נוטל את המסורת ויוצק אותה מחדש. האיש מנגן את הנפש האירית החוצה.

שניים אלו מתווים את דרכה הייחודית של Primordial, להקת הדום–פולק (וקמצוץ בלאק) מטאל, בין כל השדות הנרחבים, המלאים בעשבים שוטים, בהם שוכנות רוב להקות המטאל העכשוויות. לא בנקל ניתן לאתר להקה בוגרת ורצינית, ולה רפרטואר גדוש בנהי וקינה אודות הסמן הלאומי מצלו הגיחה, לצד מבט מפוכח קדימה.

במונולוג הקבוע שלו בסוף חוברת המילים באלבום השלישי של הלהקה, "Spirit The Earth Aflame", מבאר נמת'נגה את האש הבוערת בו ובחבריו, את ההליכה הרגשית לקראת תהום אלבום חדש ואת השינויים שעברו על ההרכב בדרכו להפיח עוד להבה לעולם – אם בחידוד הסאונד והכבדתו על הלב והאוזן, ואם בהמשך בחישת התמהיל המאפיין את יצירת הלהקה: טרגדיה וחוסן.

"An Irishman's history is a litany of tragedy and I firmly believe the heart of our land is sodden with the blood of tragedies" (Alan Averill Nemtheanga)

 Primordialקמה בדבלין בשנת 1987, בידי הבסיסט פול מק'אמלי, כלהקת קאברים הבי מטאלית ששדרגה את עצמה ללהקת בלאק מטאל, הנושאת בגאווה השפעות איריות מסורתיות. ב–1995 יצא אלבום הבכורה, "Imrama", שצף ראשוני וייחודי של מלנכוליה אגרסיבית, המושתתת על לחני פולק. ברם, לא מדובר בנעימות האיריות המלוקקות כדוגמת "לורד אוף דה דאנס", אלא בנעימות המשקפות את קשת הרגשות של התודעה האירית לדורותיה, בעיקר את צדדיה העצובים. האלבום השני, "Journey's End", קיבע את דרכה של הלהקה – זניחת הקו המנחה הבלאק מטאלי ופנייה לדום מטאל מהיר מהמקובל; זאת לצד האיכות הביצועית, שירתו הנקייה והמגורגרת של נמת'נגה הכריזמטי והטקסטים היפהפיים שכתב, המשלבים את האישי והלאומי; קינת האדם הבודד, קינת העם האירי. מצבה בודדת במורד מדרון ירוק-עד.

האלבום השלישי, שיצא בשנת 2000, "לידה מחדש" כפי שהגדירו נמת'נגה, שיקף את הבחירה לטעת שתילים חדשים בשביל המוכר בו הלהקה צועדת. שבעה שירים בלבד, ארוכים ואנרגטיים, נוטלים את יד המאזין בצאתו למסע לחקר הטרגדיה האירית. מבחינה טקסטואלית, רק שיר אחד באלבום מייצג זווית אישית למהדרין, השיר השלישי והמופלא, "The Soul Must Sleep" – חיפוש עצמי בנבכי הזמן, הנפתח בדקלום של קטע פרי עטו של סארטר, על הצורך ההיולי והתמידי לצאת למסע, לזנוח ולגלות מחדש. שאר השירים מגלמים בתוכם את נקודת המבט של האומה האירית – תחושת הנקמה, היגון, התקווה.

האלבום נפתח באינטרו קצר הנושא את שם האלבום, ובו גיטרות נקיות ההולכות ומתגברות, מתערבלות בתוך עצמן, כמו לסמן את העומס הרגשי המצפה למאזין.

השיר השני, "Gods to the Godless", פותח את צמד השירים האלימים, המתבקעים מעצב וזעם. לפרשנותי, נמת'נגה הביט דרך המונוקל הבריטי עת כתב ותיאר את הברוטליות והיעדר הרחמים כלפי האירים. השיר נפתח בגיטרות אקוסטיות המסתיימות באחת בריף גיטרות מאיים, הממשיך כנעימה פולקית טהורה וביחד עם התיפוף המדויק של סיימון או'לאוייר, היא עלולה, רחמנא ליצלן, אף להרקיד. כמובן, לא במתיקות עסקינן, אלא בכבדות, וכשנמת'נגה שר על רקע העממיות המתנגנת שורות כגון "An ill wind to bring not but decay and the stench of your Slaughtered kin", הצמרמורת מגיעה מאליה. השיר הרביעי והמשלים, "The Burning Season", מתאר טבח על שלביו והתנהלותו המוזיקלית בהתאם, ובראייתי משקף את תחושות הנקמה של העם האירי, ולחילופין יכול גם להתפרש כנדבך נוסף של האכזריות הבריטית. את התקווה המבליחה ממימדי הטרגדיה מגלם שיר מס' חמש, "The Glorious Dawn", הנשען לירית על מוטיב הפניקס. הלחן בוטח ורווי זעם, כעיניים נחושות והמטרה קרובה מתמיד. זהו השיר היחיד באלבום המושר כולו בקול מגורגר, בניגוד לאחרים, בהם נמת'נגה הפליא לשיר בקולו הנקי והמצמרר.

אתנחתא מהטבילה בדם ההיסטוריה של האי הירוק היא הקטע השישי, "The Cruel Sea", שהוא אינסטרומנטלי ומהווה אינטרפרטציה מטאלית לנעימה אירית מסורתית ידועה.

המהמורה הרגשית האחרונה שטומן האלבום הוא "Children of the Harvest", קינה מצמררת המבוססת על מעשייה מהפולקלור האירי, המספרת על ילדי ליר, שנענשו והפכו לברבורים, נדונים לנדוד 300 שנים לפני שיוכלו לשוב לביתם. נמת'נגה ממשיל את ילדי ליר לעם האירי או לאנושות ככלל, על נדודים כפויים, על געגועים לאבות ומקלט שאינו בנמצא, ולבסוף, בלב כבד ומתפורר – לשוב לבית ריק. גם כאן, הריף המוביל הוא פולקי ומשליך את המאזין למדרונות ירוקים וריקים.

הזעקה המהדהדת בחלל הבית הריק מסיימת את האלבום הטעון. הכאב הבלתי פתיר זועק מכל מיתר, אם בקול ואם בגיטרה, והמאזין נקלע לשותפות גורל, גם אם זמנית בלבד, עם האירים. באותו הקשר אלגורי, מעניין לבחון את מידת ההזדהות עם האלבום ותכניו, מצד מאזינים מעם אחר, למוד תלאות אף הוא (במאמר מוסגר, נציין כי קצרה היריעה לבחינה בביקורת הזו ובעתיד נקדיש מאמר נרחב לעניין זה).

מעבר למטען הרגשי, Primordial קבעו רף חדש ללהקות הנשענות על פולק כנקודת מוצא, ואף יותר מכך. השימוש באותן נעימות אינו סר טעם ומתחנחן, אלא בוגר ורציני ומדגיש את היכולות המוזיקליות הגבוהות, לצד הליריקה המצוינת, המספקת חומר למחשבה עבור התוהים והמתחבטים תמידית בענייני היסטוריה, הווה ועתיד. אין ספק שהלהקה נמנית על יחידות הסגולה, שהאמת הפנימית נחה לרגליהן.

הסיקור פורסם במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst; נערך והועלה מחדש ע"י הכותבת עבור רשימות תהו.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר

יולי 2017

הוא הלך בשדות. הקפואים.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Satyricon - Nemesis Divina

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

21-7-2017

Nemesis Divina הוא אלבום הבלאק מטאל המסורתי האחרון שהנפיקו Satyricon, ממייסדי הז'אנר וממוביליו. אל הצמד האימתני, סאטיר ופרוסט, חבר אייקון שחרחר נוסף (אם כי הוא אחד האנשים הבלונדיניים ביותר שקיימים, ככל הנראה) הידוע בכינויו נוקטורנו קולטו, גיטריסט Darkthrone, הרכב kvlt אגדי נוסף שבדומה ל- Satyricon העמיד לנגד עיניו את חוסר הפשרות (ובניגוד אליהם, התהדרו בסאונד המחרחר והמערתי מכל הרכבי השורה הראשונה). באלבום זה הוא בחר להסתתר מאחורי השם קוולדולב ולהתייצב מאחורי שני הטיטאנים הרושפים, כשהשלישייה מנגנת מוזיקה שאין לתארה אחרת מלבד כחורכת. אותה התבנית המוכרת של הבלאק מטאל – עצבני וזועם, נחוש ומהיר לפרקים, לעתים מושר בנורבגית בהתרסה, הגיעה למיצויה באלבום זה.

הימים ימי אמצע שנות התשעים ותנופת הפופולריות שזכו לה מספר מלהקות הבלאק המלוקק יותר, מביאה את גרורות זקני אוסלו עטויי השחורים לחיפוש אחר נתיבים חדשים. הדבר תקף גם ללהקה המדוברת, שכן אלבומה הבא ("Rebel Extravaganza", למתעניינים) הצעיד את הז'אנר קדימה, אך נטש כל סממן מסורתי ו"נורבגי". אם כן, זוהי אחת מלהק צווחות הברבור של היערות, הפיורדים והקסדות המחודדות.

האלבום בעל העטיפה הפאגאנית כולל שבעה שירים, רובם המוחץ שועט אל הקרב, עמוסים באנרגיה רצחנית הישר מן הפתיחה - כפי שמתחיל השיר הראשון, "The dawn of a new age", בפריטה צורמנית ואיטית עד שסאטיר שואג מלוא ריאותיו, "This is Armageddon!" ודהרה מטורפת של גיטרות דוקרניות מתרוצצת מסביב למאזין. סימפולים אווירתיים מהווים את הרקע המטפטף פחד, שכן שיר זה הוא כמו נבואה – לא רק רומז בעזרת אגרוף קפוץ על המשך האלבום, אלא מסכם את דברי ימי הבלאק מטאל עם קריצה לבאות. לקראת תום השיר (ומדובר באפוס בן יותר משבע דקות), קול נשי קר ומנוכר מדבר את סוף העולם (ציטוט מחזון יוחנן, שאינו אלא לעג ציני לנצרות הכה שנואה על אנשי הבלאק, המשרת היטב את מטרת השיר) ואני יכולה להרגיש את אגרופיי שלי הופכים קפוצים.

כשהצלילים הראשונים של השיר השני, "Forhekset" (מכושפים), מתגלעים באוויר החדר שהפך דחוס או ברוחות המרחבים, עשר שניות ארוכות ונצחיות של גיטרה נקייה מדיסטורשנים המגלפת צמרמורות בגב עד לפיצוץ הבלתי נמנע, אני שבה לימי נעוריי. אותה תיכוניסטית שחורה משחור המכניסה בעדינות את הדיסק למערכת הסטריאו המקרטעת שלה ובאבחת גיטרה אחת, מרגישה שהיא מסוגלת באמת ובתמים לטרוף את העולם וכל מה שנקרה בדרכה, כפי שרק גיל 17 יכול לסגל בנושא אותו. באותה תקופה, מי מאיתנו לא היה אותו זאב נורבגי בודד התר אחר נחמה? על כן, לא מפליא כי מצד אחד ליחש מוריסי את קינותיו ומהצד האחר נהם סאטיר.

האבנים ממשיכות להתגלגל במדרון. מנת הפאתוס מוגשת בכפית בשיר השלישי והשלאגרי, "Mother north", שיר אהבה הגובל בלאומנות לנורבגיה ולערכים שהיא מייצגת, קרי הבלאק מטאל הישן והטוב, החומק לנחלת ההמונים והופך רך לבב. קשה שלא לחבוט על החזה ולחבור לשירת המקהלה הגברית המלווה את סאטיר כשהוא מבכה את אובדן הדרך והכורח להשיב עטרה ליושנה. אף הקלידים המגיחים בשיר, כמו גם בקטעים נוספים באלבום (ע"ע הפתיחה האפית להפליא של "Immortality passion", הממהרת להתכסות בתיפוף פולקי ושריקת הגיטרות הרצחנית והאהובה), לא מצליחים להפיח מהכבדות או לשמש כאבק שריפה לטענה הנפיצה שבלאק מטאל אמיתי אינו זקוק לקלידים. השימוש בהם באלבום הוא מיטבי ומקפיד לשמור אותם ברקע, שכן הגיטרות הן אלו המדברות.

לא הייתי נוקבת ב- Nemesis Divina כאלבום הכבד ביותר לו האזנתי מעודי ועם זאת הוא עשוי לככב באי אלו רשימות פותחות. הוא כבד עד כדי חוסר יכולת לשאתו ברגעים מסוימים, כשסאטיר יורק על המאזין את כל המועקה המלנכולית העטופה בקוצים והגיטרות משעבדות את עור התוף למרותן הבלעדית. ישנן גם אותן מלודיות עגמומיות המתגנבות לפרקים ומשתלחות קדימה בתוך הדיסטורשן החונק הזה, עד שקשה לתת את שימת הלב שמדובר בסך-הכל, בעצב מאוד גולמי.

Nemesis Divina הוא הלהב המשונן של הנעורים השחורים. לא בכדי הוא נמנה על אלבומי הדגל של הז'אנר – על שום הזיקוק המוחלט שהוא מציג באצבע זקורה ומשולשת. יש מי שיטענו שהסאונד המצוחצח יחסית אינו הולם את מלכי היערות ומשנתם המיזנתרופית, אך אל לטעות: החדות הכמעט נקייה מברק של ההפקה משמעה אחת – טוהר הכובד. אותה תחושה המוחשית שלבך נוחת מטה עם גשם הלבנים. אותה אווירה מיסטית הכה אופיינית לתוצרי הבלאק יורדת על המאזין כרשת דיג מעובה וכולאת אותו בתוכה, רק העיניים נגלות כלפי חוץ. נדמה שכל מיתר בגיטרות נועד לחתוך בבשר החי, לתרגם צלילים לשריפה בעיניים ולהפוך את העולם לנא, על-מנת להניח את דעתם של הטורפים מחודדי האוזניים, המאזינים.

גם כשהניסורים שוקטים ומפנים מקומם לטובת ריף גיטרה נקי וממזרי לצד צלילים תעשייתיים ומשטחי קלידים אמביינטיים בסוף הרצועה האחרונה, "Transcendental requiem of slaves", הכל קורס תחת הכובד. פטיש הולם בשמיים צחים מעננים,  עוד ריף נקי מקפיא את הלב וכל השחור הזה נוזל לאוזניים ומתוכן. אופל אינה מילה גסה, היא דרך אחת מיני רבות לתעל הלאה את כל מה שדחוס פנימה ורובץ וחובט. היא הישרת מבט מפוכח על העולם למרגלותינו ומעלינו ואת זה Satyricon משליכים למאזין, כאילו ידיהם בוערות. מי יתפוס את הכדור הקוצני והמטונף ויילחם, בגיטרות ובתופים?

קשה להימלט מהתחושה כי בסופו של יום, הבלאק מטאל כורך את העצב והשנאה ביחד, מערבב ומשקשק עד-לא-נדע וזו גלולה מרה, כמו גם חריפה, שחובה להודות כי תענוג לבלוע. נמסיס דיביינה משגר רנסנס ערפילי של ארס נורבגי למהדרין (אבל לא רק, מתחת ישנו לב הולם). בכל האזנה, אותו ארס מזריק געגועים; לא לנערה בת ה-17 שהייתי, אלא לתחושה הכל-יכולה שהמוזיקה נתנה לה, אני ורק אני נגד העולם. רצה בכיוון ההפוך לאורך השנים. תמיד מגניבה חיוך בעת זיהוי ריפים פולקיים למהדרין, דרישת-שלום מימי "The Shadowthrone" ומסיימת את ההאזנה בלב מלא – למראה אחת מכתובות הגרפיטי הראשונות שהבלאק מטאל חקק על קיר לבי.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2007, תחת שם העט Jobst.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר

יולי 2017

צניחה חופשית לתהום

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Katatonia – Brave Murder Day

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

30-7-2017

אתחיל דווקא מהסוף: את האלבום הזה צריך לחיות. עם האלבום הזה צריך לחיות, בידיעה שהוא מציץ אליך ממעמד הדיסקים, וכל שליפה מהירה שלו עלולה להסתיים בצניחה חופשית לתהום.

"The sound of falling when the pictures are moving between the memories" (Brave)

כעת, להתחלה: שבדיה, 1991. צמד תיכוניסטים חובבי מטאל, אנדרס ניסטרום (הידוע בכינויו 'בלאקהיים') ויונאס רנקסה (שהתהדר בכינוי 'לורד רנקסה'), מקימים להקה. טרם יציאת אלבום הבכורה, ההרכב שחרר דמו. כבר אז התבלטה Katatonia ביכולותיה לתרגם את החורף הסקנדינבי לצלילים חודרניים בסגנון עדות הבלאק מטאל ובתוספת העגמומיות של הדום מטאל, ובגישושים ראשוניים לחקר אינטנסיבי של רגש עמוק. אלבום הבכורה שיצא ב-1993, "Dance of December Souls" (להלן – DODS), הוא פרץ של כאב נעורים עטוף בגרסה משויפת של דום–בלאק מטאל: אהבות אבודות, החיים בחורף נצחי ובוז לדת, משולחים בדיסטורשן דק ובקולות מתריסים.

שלוש שנים (בתוכן שני EP's, פירוק והקמה מחדש של הלהקה לנוכח ייאוש מהעמדת הרכב קבוע) נדרשו בכדי לגבש את קפיצת המדרגה, הן בהכבדת הסאונד והן בחידוד התכנים, עד כדי דימום. אם DODS היה המטלית לניגוב הדמעות, הרי ש–) "Brave Murder Day"להלן – BMD) הוא המגף הישר לבטן, ללא רחמים. האלבום, ששמו מהווה את שמות שלושת השירים הראשונים, מורכב כל כולו מהכוויות הקטנות של החיים, המצטברות לכדי כוויה אחת גדולה ואדומה, ומקבלות את הנפח הרגשי שכולנו מייחסים להן – בדרכים שרק השילוש של גיטרה–בס–תופים יכול להוציא אותן מתוכנו.

"We saw it all pass by and you went by and I can't control anything when you said that life can't be what you want and I really want everything" (Rainroom)[1]

בהילחץ כפתור המערכת, יפציעו שישה שירים וארבעים דקות שכולם מערבולת. חריקה קטנה תוביל למקשה יציבה של גיטרות. זו תגרד את קירות הלב ותפרוץ את המחסן השברירי בו הוסתרו הרגשות הכאובים ביותר. כשהם מדדים החוצה ומשתלבים בריף מלודי ו"נקי", אין עדות טובה מזו להמחשת המוזיקה כחלק בל ייפרד מנפש האדם.

לפני הקלטת האלבום, הודיע רנקסה שכוחו לא יעמוד לו לשיר בקולו המגורגר, אלא רק לבצע קולות רקע "נקיים". אי לכך, סולנה של Opeth, מיקאל אוקרפלדט, התגייס לעזרת חבר ותפס את עמדת המיקרופון. באלבום הוא מפגין כמעט רק את יכולתו לשאוג נאמנה את פיסות הכאב ששזרו ניסטרום את רנקסה (את אוקרפלדט ניתן לפגוש גם ב–EP שיצאו כשנה לאחר מכן, "Sounds of Decay", זיקוק של BMD לשלושה שירים שהם לא פחות ממהות היגון).

אותו ניסטרום הוא אחד מיחידי סגולה, גיטריסט הרגש שהתערה בנימי נפשי בצורה בה אף אוחז גיטרה אחר לא יכול לה (ועדיין, לעתים אני בוחרת לסטות מקביעה זו ולהכתיר אותו כגרסה המטאלית והמדויקת לרובין גאת'רי, איש ה–Cocteau Twins). בריפים פשוטים הוא משרטט נופים פנימיים ותבניות רגש מוכרות ואבודות, מוארות ואפלות.

באלבום זה זנחה Katatonia את השפעות הבלאק מטאל, ונשענה כמעט לחלוטין על דום מטאל כבד ואיטי, עם נגיעות דת' מטאל קלות ביותר. מתחילת השיר הראשון, "Brave", ניכר שההרכב מערים קשיים על המאזין – השיר אינו מלודי ביחס לאחרים ואורכו כעשר דקות תמימות. שאר השירים ארוכים יחסית גם הם ובנויים בסגנון מסורתי של בית–בית–גשר–בית, אך בדומה לשיר הפותח וחרף המבנים השגרתיים, אינם משעממים ולו לרגע. המלודיות אינן מתפתחות יתר על המידה, כמין ניסיון עיקש לפצח מהות מסוימת, להעמיק חקור בתחושה הקשה המקננת בעת ההאזנה. אלמנט זה מקנה לאלבום את תחושת האווירה שכה הכרחית לאלבומים מסוגו. מפעם לפעם, באמצע חומות הדיסטורשן, ישנן הבלחות של מלודיה עדינה, לרוב כנגד הפצעת קולו נטול הגרגור של רנקסה. למרות שזהו אלבום אחיד מבחינה ביצועית ובנייה מוזיקלית, שיאו מצוי בדיוק בנקודת האמצע: הפנינה הבלתי מעורערת של האלבום גלומה בשיר הרביעי, "Rainroom", התפרצות יוקדת של גיטרה כעוסה וטקסט יפהפה, עד לקתרזיס העגום וטעמו המר. יוצא דופן הוא השיר השלישי, "Day" – בלדה מאופקת ויפהפייה, נטולת כל זכר למיתרים גסים. כשהיא מגובה בגיטרה יחידה המתפתלת בסאונד כמעט אמביינטי ובתיפוף הנשמע מתוכנת, ניתן לחוות בין שורותיה את הנפילה. זהו גם השיר היחידי באלבום שרנקסה שר לבדו, כשאוקרפלדט מגבה אותו בפזמון בקולות רקע, המאזכרים את עומק הבהירות והצלילות בקולו. לעומת שלל הפסגות שהלהקה התמקמה בהן, הנקודה החלשה באלבום היא סאונד התופים, הנשמע פלסטיקי ומאולץ כנגד געש הגיטרות.  

"I never thought it would rain this way I should be knowing that it used to be me" (Day)

לעניות דעתי, המילים שכתב רנקסה לאלבום הן שירה לשמה. אמנם, בהוצאות שקדמו ל–BMD, מילותיו לא נחשדו בפלקאטיות ובנאליות, על אף שימוש מה בקלישאות הז'אנר, אותן ידע לנצל היטב. אולם במקרה זה, שרתה עליו השכינה והוא הנפיק שרשרת שירים פוצעים וכאובים, כתובים ללא פיסוק, לא עוצרים. זהו תרכיז רגש מריר וכה יפה, בתצוגה אותה לא ידע לשחזר בהוצאות הבאות (למעט ה–EP העוקב שהוזכר קודם).

לא רק בזווית הטקסטואלית, זוהי יצירת מופת של פעם בחיים, של בערה פנימית שאין לכבות. ניתן רק להצטער לגבי מגמת הריכוך שעברה הלהקה. היא עידנה את הסאונד ופנתה לקהלים רחבים בתור להקת רוק עם נגיעות מטאליות, אך ייאמר לזכות צמד מנהיגיה, שניסו להותיר את חתימת הרגש שאפיינה את יצירתם המוקדמת, אם כי ללא הועיל, לדעתי.

 BMD הוא תרגום ישיר לשפת הצלילים, של חוויות אובדן וכאב המוכרות לכולנו, המנוסחות בבגרות וללא משוא פנים. Katatonia לא ניסו לעדן את התוצאה, הנוטפת עצבות וצער מכל כיוון, אלא הישירו את המראה בפנינו. האזנה לאלבום לא תותיר את המאזין כפי שהיה לפניה, שכן נדירים האלבומים שחוצבים וצורבים בנפש בצורה בה BMD עושה זאת.

"Let's stay here for a while…" (Day)

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*
נופר ברטשניידר-שטרצר
יולי 2017

[1] חוסר החלוקה לשורות והיעדר פסיקים, כך במקור.

ה'אינפרנו' הקר של דנטה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Bergraven – Dödsvisioner

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

4-8-2017

Dante's cold inferno…

יודע היטב המתחיל את מסעו אל המוות, ששומה על זה להתחיל בשתיקה עמוקה, שתיקה המעידה על ניקיון המחשבה והנפש טרם הצלילה מטה, אל ממלכה רחוקה אך קרובה להחריד. באופן זה, נפתחת פנינה נסתרת למדי, מתוצרת Bergraven.

Bergraven הוא פרויקט-יחיד של עלם שבדי בשם פר גוסטפסון שהוקם בשנים הראשונות למילניום החדש וזהו האלבום השני תחת שם זה (לצד מוזיקאים אורחים שסייעו בתופים ובקלידים), כל שכן זה הפורץ לראשונה מעבר לאוקיינוס ועוד תחת מטרייתה של חברת התקליטים בעלת הייחוס Hydra Head, הידועה דווקא כמשכנם של הרכבי הארדקור ופוסט-מטאל אטמוספריים.  

"Dödsvisioner" ("חזיונות מוות") הינו דוגמה מאלפת לאותו ז'אנר חמקמק הידוע כדארק מטאל: ליבתו מתבססת על טפטוף ממספר ז'אנרי עלית לתוך קלחת קפואה. במקום עיני חולדות, ישנו דום מטאל קצבי. במקום כנפי עטלפים, מרקם אסתטיקה של בלאק מטאל שבדי המבכר מלודיה על-פני מהירות. ככלל, Bergraven הינה חלק מקבוצת להקות שראשיתן בבלאק מטאל, אשר בראייתי יונקות את מרכז הכובד שלהן מיצירתה המונומנטלית של Katatonia, "Brave Murder Day", כדוגמת Shining, Forgotten Tomb, Void of Silence ושאר ירקות. Bergraven אינה שונה מהן, במובן הבולט והמידי של גילוף נהרות גועשים של רגש בתוך מספר שירים, מועט ככל שיהיה. בנוסף לכל, העיבודים ועובי הדיסטורשן מושכים גם הם לאותה פסגת מטאלית בוהקת, זורעים בדרכם אי-אלו רפרנסים.

ההצצה הראשונה לתוך האלבום מתרחשת כבר על-גבי עטיפתו. התצלום המוקפד והאלגנטי מעניק נופך הולם לעולם המוצג דרך המוזיקה – מסדרון קודר ועגמומי שדלתותיו חתומות. במבט חטוף כמעט ולא ניתן להבחין בדמות (שמינה אינו ידוע) השכובה על גבה, רוחה כבר נטשה הרחק אל מתחת לרגבים. בצד שמאל, ניתן לראות דמות גברית מביטה, ואין לדעת האם מדובר בפרט מתוך ציור או שמא זהו המפקח של העולם התחתון המבקש לוודא עזיבה. בגווני בז' וירוקת, כך נפתח לו המסע אל לב המאפליה.   

השיר הפותח, "Döende" ("גסיסה") הינו מרסק-נפש אותנטי. בעוד מסלולי השתיקה מתארכים, קולות עמומים מגיחים מלמטה, מתחת לרגליים העומדות על האדמה שאותו שאול שוכן מעליה. הם הולכים ומתגברים, כסירנות חולניות ומרפרפות והשקט עדיין מרחף ממעל. כשהמוזיקה מתפוצצת לאחר כמעט שלוש דקות של אותו שקט עוכר מנוחה, המאזין מגלה שכל אותה אקספוזיציה הייתה כעין מעלית. הוא כבר מצוי עמוק מטה. הגיטרות מהדקות שיניהן על הבשר ואותן מניעים דווקא קלידים בתחפושת פעמונים, וזוהי חוויית הגסיסה אליבא ד'Bergraven. מרגע זה והלאה, המאזין הופך לדנטה בכבודו ובעצמו, מרחף, מבקר ומגשש בחדרי השאול השונים, כל זאת באמצעות הדפוס המבוסס על השילוב עתיק היומין והנהדר בין הדיסטורשן הנוקשה והפריטות הנקיות, המקנים את הצמרמורת הנדרשת. למרות המרקם הזהה, כל חדר הינו חזיון אחר של אותה התופעה. הגיטרות הנקיות, הרודפות והמכאיבות, מציירות את החלל הממלא את ממלכת מטה זו. בד בבד, גדודי הדיסטורשנים הקרירים מזכירים שבאותה נחלה אין בהכרח דם, אש ותמרות גופרית, אלא בדידות וקיפאון מלוא החופן. בהסתמך על אפיוני ז'אנר הדארק מטאל, חמקמקים ככל שיהיו, הבחירה בתשלובת שחציה נקייה וחציה מדוסטרשנת אינה מפתיעה, בלשון המעטה. עם זאת, גוסטפסון הצליח להעמיס על תבנית זו ריפים חכמים ותנועה מתמדת, השומרת את השירים הרחק ממחוזות השעמום ויתרה מכך, ברפרוף המזדחל של הצמרמורות.

שיר מרתק נוסף הוא "Ondkall" ("קריאת הרשע"), הקורע לרווחה את התשלובת החצויה שהוזכרה קודם לכן ומזגזג בין אותן ישויות קרועות, בדברו ברהיטות את שפת המתים ואלו הנמשכים לאותו בור חסר תחתית. פסגת השיר מגיחה דווקא בדקה האחרונה להתנגנותו, כאשר סולו פשוט אך פוקק עצמות פוגש בריף נקי ושניהם נאבקים לרקע ריף בס חמקני ומוכיחים, בפעם המי-יודע-כמה, כי הכובד אלוהינו אינו נחלת המיתרים הנוהמים בלבד. אני מרשה לעצמי להתעכב לרגע קט על אותו סולו, כמייצג הבלעדי של החוויה אותה מבקש Bergraven להחדיר. כמה יכולה פשטות להותיר אדם מבועת ומכונס בתוכה, כל שכן, להמחיש ביתר שאת את המהות. האלבום אינו נועץ דגל על פסגת המקוריות, אבל לכל הרוחות ומדרונות העזאזל, הוא כל-כך מרגש ונגיעותיו חורכות. הוא טומן בחובו ומציע ביד רחבה את כל שאני זקוקה לו: רגש ואווירה, מוזיקליות נבונה עם טוויסט והיכולת הנדירה להטביע טעם של עוד.

זהו אלבום של שירים ארוכים למדי (למעט הקטע השני, מעבר אינסטרומנטלי קצר), המתפתלים בתוך עצמם, קופצים מרוך לקושי וממלודיה מובילה לרעותה. ההפקה מהודקת ומדויקת – כל כלי זוכה לתהודה מרבית ורק קולו של גוסטפסון מתהווה בכל שיר מחדש, אם כחוד החנית ואם ככינור שני לגיטרה. בין מטח גיטרות הלומות יגון למשנהו, מפציעים קטעי אווירה ארוכים, המהדהדים פריטה עמומה וקלידים עדינים ומהווים אתנחתא מהמסע בשאול – גם שם ישנם ספסלים לאלו המבקשים מנוחה ארעית.      

מבלי זינוקים מיותרים מעל הטבור, Bergraven מתווה בקפדנות את מעגל המוות המרכיב את האלבום – השיר הראשון שומר באדיקות על קצב המיד-טמפו עד לסופו, והופך איטי עד להתפוגגות בשיר האחרון, "Döende (An Avslutning)", ("גסיסה – סיום"), המהווה חזרה מדשדשת לפתיחה שהציתה את האוזניים ותוך הגוף ברוח סערה. בנוסף, זהו סיכום של כל שהתנגן, כמו רוצה לומר, הכל מתחיל ונגמר במוות. השיר מהווה סוף נאות לאלבום בהזדחלותו, ואז נמוג הוא אל השקט שיוותר אחריו, לנשימה עמוקה בגסותה ולעיניים מתרוצצות – ומה עכשיו? עבורי התשובה פשוטה. אני לוחצת שוב על כפתור ה – play.   

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

נופר ברטשניידר-שטרצר

אוגוסט, 2017

אנא, אל תפר את החשיכה!

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Moëvöt – Abgzvoryathre

מאת: יובל לוי

8-8-2017

"מי שלא תהיה, אתה הקורא את זה: יצירה זו מקורה בעמקי נשמתי; אני חולק אותה איתך בכבוד מחשכה לחשכה. אז אנא, אל תפר את מעגל החשכה! להפך, הגן על יצירה זו, שמור אותה הרחק מן "האור" של האנושות בכך שלא תחשוף אותה בשום צורה, במיוחד לא באינטרנט; עזרתך בעניין זה היא יקרה בעיני, ומעורכת ביותר. תודה לך."

בכבוד רב, Vordb""

>>מתוך חוברת האלבום "Abgzvoryathre"[1], הוצאת 2014.

מחשכה, לחשכה.

"Abgzvoryathre" הוא אלבום Dark Ambient של ההרכב Moëvöt מצרפת. השם, מקורו בשפת קוד נסתרת, הניתנת גם לשמות השירים המופיעים בו. שמותיהם מהווים שילוב של צרפתית וגרמנית, מורכבים מתחביר עילג, שגיאות כתיב מכוונות ומילים משונות. חרשתי את האינטרנט בחיפוש אחר הליריקה; גיליתי כי מלבד השיר הראשון שנכתב בצרפתית, כל תוכן השירים הנותרים נותרו בגדר תעלומה ואני חושד שנכתבו באותה שפה מסתורית.

הדבר לא מפתיע, מאחר ומדובר באלבום שיצא מסצנת "הלגיונות השחורים"

("Les Legions Noires"), מעגל בלאק מטאל קטן שנוסד בסביבות העיר ברסט (Brest). הסצנה הוקמה בין סוף שנות ה-80 לתחילת שנות ה-90, כתגובה לסצנת הבלאק מטאל הנורבגית.

בין הלהקות המוכרות שנמנו על המעגל: "Mutilation" ,"Vlad Tepes", ו-"Black Murder".

אנשי הלגיונות השחורים העדיפו להישאר כמה שיותר Underground, לחלוק את יצירותיהם בעיקר בינם לבין עצמם, משמעות ההחלטה היא שעד היום, קהל המאזינים מתקשה למצוא אלבומים לקניה, ולפעמים אפילו להורדה או להאזנה חופשית באינטרנט.

כדי לשמור על רוח המחתרת, הם השתמשו בשפה משלהם בשמות האלבומים והשירים. לא נראה שאיש מלבדם יודע מהי משמעותם.

בשנת 1995 התראיין Vlad, אחד מחברי הסצנה, למגזין בשם "Kill Yourself"[2] והתבקש לספר על אמונתם. הוא ענה לו ש-"יש לנו את הדרך שלנו לסגוד לדבר מה". כמו כן, נשאל על שמועות בעניינו הטוענות כי הוא נאשם ע"י המשטרה בשליחת איומי מוות למספר להקות ולייבלים. Vlad טען כי אין אלה שמועות, וכי "המשטרה לא תוכל לעצור אותנו. שום דבר לא יוכל לעצור אותנו". ציטוטים נוספים מספקים הצצה להשקפת עולמם: "הנוצרים עוד יתמודדו עם השואה השחורה, היא קרובה", "אנחנו לא 'ארגון', אנחנו מעגל נשמות",  ו-"עכשיו ש-Mayhem מתו, הבלאק מטאל יוכל לחזור לחשכה"[3].

הציטוט האחרון מתייחס למעשה לרצח המפורסם של Euronymous. המאזין לחלק מלהקות המעגל יוכל להיווכח ש-Vlad מאמין במה שאמר, מאחר ואישית לא נתקלתי בבלאק מטאל אכזרי יותר מלהקות אלה.

אחד מחברי המעגל הוא Vordb, שתחת פרויקט סולו בשם Moëvöt הקליט בשנת 1993 את האלבום שלפנינו "Abgzvoryathre"[4], הראשון מתוך שניים שהוקלטו במסגרת ההרכב[5]. האלבום שוחרר באופן עצמאי על גבי קלטת והרחיק מעבר למעגל. כיום, כל פעם שצץ ב-Youtube, הוא יורד לאחר זמן קצר. למעשה, כמעט בלתי אפשרי לשמוע אותו בלי להוריד אותו. וכך, לאחר שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה, הוא נשמט מידי הלוך ושוב, עד שהצלחתי בסופו של דבר להוריד אותו. למרות הניסיונות להעלימו, האלבום שוחרר שוב לאחר 21 שנים, הפעם על גבי דיסק, דרך הלייבל של יוצרו. בתוך עטיפת הדיסק, מופיע מכתב מאת Vordb המבקש מהמאזין לשמור על קיומו של האלבום בסוד. גיליתי על קיומו לא מזמן, והצלחתי לחטוף עותק בקניית יד שנייה באינטרנט[6].

Abgzvoryathre הוא מהאלבומים היותר מינימליסטים ששמעתי: אין בו שיר המכיל יותר משלושה כלי נגינה, כולם מנוגנים בווליום חלש, תפקידיהם חוזרים על עצמם.

עם זאת, אווירתו קיצונית ביותר: הוא מקפיא את עמוד השדרה של המאזין בפחד. ממלא אותו בשנאה שקטה, עצב, ומעניק לו טעימה מריק המוות. עם זמר וזמרת, גיטרה ואורגן, Vordb יצר אלבום בו כל המשתתפים נשמעים כמתים מעונים, כאילו נפלט האלבום מתהום נצחית של שחור ושקט התהום נשמע ממש ככלי המלווה את המלודיות העגומות.

בתוך תהום שחורה זו, המאזין צף עיוור, בעוד הרגשות שהאלבום עורר בו מלטפים אותו ומובילים אותו בדרך הנופים העגומים המתגלים בראשו כצלילים והדמויות המיוסרות שמספרות את עברן המבעית.

האלבום נפתח בשיר "Notre Pere", שפירושו בצרפתית: "Our Father",  ומיד מכניס את המאזין לאווירה הייחודית והקודרת, כאשר רוח רפאים הנשמעת ככלואה נפגשת עם זעקות כאב וגראולים המלווים באורגן. באמצע השיר, Vordb נוהם מונולוג בצרפתית, שהוא למעשה גרסה אפלה של התפילה המפורסמת "The Lord's Prayer", בה הוא מחליף את המילים המשבחות את האל, במילים משפילות המבטאות שנאת אמת (בצורה אלגנטית, יש לציין). בתרגום מצרפתית:

Disgraceful Father in Heaven

Erased be your name

Your kingdom ceases

Your cowardice lost you

On earth as in Heaven

Give us today our hate and our love

Regret our sufferings

As we regret for those you so deceived

Save us from your temptation

And deliver us from you

For the insult, the lie, and the operanda are yours now and forever

Adieu

הקטע השני, "Voultehtr Voaguprueed", הוא סולו גיטרה בליווי דממת-תהום, בתפקיד בלאק מטאל ייחודי. הגיטרה החשמלית נטולת דיסטורשן, כמעט נקייה, והדבר נשמע כגרסה יותר "טהורה" של הז'אנר. לא מצאתי תרגום לשם השיר, אבל בדמיוני, הסולו המהיר והא-טונלי מקבל צורה של שביל המתפתל בין זוועות שקטות והמשמש כמעבר לכניסת הקטע השלישי "In Einen Friedhof, Errance", שפירושו בשילוב של צרפתית וגרמנית: "In A Cemetery, Wandering". יש לי תחושה שאיני היחיד שהיה יוצא לנדוד בבתי קברות בשעות החשוכות בשביל לספוג אווירה. סביר להניח שכך ינהג גם המאזין אליו Vordb פונה (או הקורא שהגיע לנקודה זו בסיקור). השיר מזכיר את אותם לילות, אך מעניק לנודד את התפקיד של הרוח העולה מן הקבר. השיר מורכב ממלודיית אורגן איטית ופשוטה, אבל מדהימה ביופייה ומתפתחת, אותה מלווים זעקותיו המעונות של Vordb, שם ברקע.

בכל פעם מחדש, שערותיי נעמדות כאשר מתחיל השיר הרביעי "Zwightrape, Chant D'eternite", בשל ההתחלה המטרידה. החלק המובן בשם הוא "Chant of Eternity" בצרפתית, מושג המתאר את השיר במדויק. Vordb ניחן גם ביכולת שירה הוא מרכיב מעצמו מקהלת רפאים מעונה. השירה עצמה הינה א-טונלית ומורבידית, אך האלמנט המצמרר מכולם הוא גוון הקול של Vordb, המכריח את המאזין להזדהות עם הכאב הנצחי והייאוש שמגיע אלפי שנים לאחר מכן.

"Wolken, Ma Vie"  משלב גם הוא בין השפות: "Wolken" משמעו 'עננים' בגרמנית, ואילו "Ma Vie", 'חיי' בצרפתית. השיר נפתח במעבר גיטרה אפלולי. הקטע משלב תפקיד א-טונלי מאיים עם הרמוניה מלנכולית. גם סולו זה משמש כמעבר, אך איטי ועייף יותר ומהווה הכנה לשיא של האלבום, והוא "Oraison", בצרפתית 'נאום'.

האורגן בתחילת הקטע מקפיא את המאזין ואוחז אותו במקום, כמעין כישוף שטני, מכין אותו לנאומו הכריזמטי של  Vordb, בנהימות מפלצתיות וקול מוכפל. הקטע דרמטי ומטריד, בעיקר כאשר קולות רקע הנשמעים כקבוצה של מתים אחוזי רוחות חוזרים על דבריו בצייתנות. ריבוי הקולות הזועקים יחדיו משפט אחד שוב ושוב לרקע האורגן המאיים נמשך עד לדעיכת השיר.

"Ehepr Abgzvoryaerv, Chant D'eternite II", השיר הסוגר את האלבום. בשמו החידתי, ניתן לזהות את "Chant of Eternity II". גם הוא, כקודמו ("Chant of Eternity I"), מזמור נצחי, כעת מושר על-ידי זמרת. היא שרה בקול חלש ועייף, המתאים למלודיה שסוחבת אל בין זרועותיה את המאזין מעלה מן התהום לעולם האמיתי.  לקראת סוף השיר, היא מפסיקה. מתוך השקט, אם מתאמצים, אפשר לשמוע את לחישותיו האחרונות של Vordb, לפני שהזמרת נפרדת מהשיר. אני חושב שיש משמעות לכך ש-Vordb הציג בפנינו את המזמור הנצחי פעמיים, בפעם השנייה כשיר הסוגר את האלבום. מדוע המזמור האחרון מושר על-ידי הזמרת? האם זה צירוף מקרים שהיא משתתפת רק בשיר הראשון ובשיר האחרון? כדאי לשים לב ששם האלבום מופיע בכותרת השיר, בווריאציה שונה.

כאשר עוסקים בסצנת "הלגיונות השחורים", ניכר שישנם דיונים רבים באינטרנט העוסקים בשאלה האם מדובר בכת שטנית אלימה או שמא רק בהצגה לצרכי תדמית (וכל מה שביניהם). לדעתי, התשוקה הגדולה שלהם לז'אנר והדבקות ביצירה וההשקעה היא אמיתית ועל כך אני מעריך אותם, למרות שקשה לי להתייחס אל השקפת עולמם ברצינות. אני מאמין כי הניסיונות לשמור את היצירות בתיבת מסתורין מגיעות ממקום מתנשא ואליטיסטי, אך לדעתי מדובר באקט הנועד לשפר את חוויית ההאזנה לאלו המשקיעים בזמן בחיפוש אחר חומרים כאלה; בכך, הם מצליחים במשימתם.

לאור מעלותיו של האלבום, נשאלת השאלה האם הוא שונה משאר אלבומי הז'אנר האפלים?

מדובר ביצירה הבנויה על פחד ואימה ועשויה היטב, אך תכונות אלו לא בהכרח מייחדות אותה מהשאר.Abgzvoryathre" " הוא בראש ובראשונה סיפור דרמטי. עולם פנימי עשיר הנוצר באמצעות המוסיקה, המשמשת כניצוץ היוצר את התמונות בראש. בפשטות – אווירה חדה העשויה כהלכה. השפה הסודית והמחסור במידע על האלבום נותן יותר מקום לדמיון.

האמינו במה שתרצו, אך אם אתם אוהבים מוזיקה אווירתית ומוכנים לקחת אותה ברצינות, אין ספק שאלבום זה יהיה לכם לזהב.

יובל לוי

אוגוסט 2017

*

תוספות[7]:

>>קישור להורדת האלבום

[1] להרחבה, בקישור הזה.

[2] ניתן לקרוא את הראיון הסרוק של המגזין כאן, וכאן (2 דפים).

[3] ראה את המקורות בהערה קודמת לראיון הסרוק.

[4] למעשה, האתר Metallum מגדיר את האלבום כדמו.

[5] שתי העבודות יצאו בין השנים 1993-1994, מאז ההרכב שותק אולפנית פרט לסינגל בודד ב-2015.

[6] יש דיסקוגס! הנה בקישור הזה.

[7] מומלץ להזדרז כי האלבום הזה הוא – כאמור – חמקמק.

החורף כמוות. המוות כריקוד.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Arcturus – Aspera Hiems Symfonia

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

4-9-2017

כלום יכול להיות מטאל רך ונוגע, כאוושת פתית שלג הנוחת על הקרקע? האם פריטה רוויית דיסטורשן מסוגלת להעניק תחושת משב רוח קפוא המרפרף על פנים חשופות? מה בדבר הבלאק מטאל, אותו סמן קיצוני לז'אנר מסועף המשופע בקיצוניות – האם נטה אוזנינו לנצח להמנוני שנאה ושטנה מהירים כזבוב, החודרים בעיקשות דרך סאונד קהה ומחרחר? עד לאמצע שנות התשעים, תהיות אלו נותרו לרוב ללא מענה חד משמעי, ו–"Aspera Hiems Symfonia" היווה תשובה ראויה.

אלבום הבכורה של Arcturus הגיח לעולם בשנת 1996, לאחר שני Ep's, שכללו התנסויות בגיבוש סאונד ייחודי, ונעו בין נגיעות אינדסטריאל לבלאק מסורתי יותר. הוא הוכיח אחר כבוד, כי הבלאק מטאל הוא ז'אנר רחב דיו, על מנת להכיל גם יצירות צנועות כגון זו, שכולה רומנטיקה חורפית נורבגית.

במבט ראשון, Arcturus עלולה להיחשד כעוד סופרגרופ מטעם הסצנה הנורבגית הפורה, עקב שניים מחבריה: Hellhammer, מתופפה הידוע של Mayhem (ובעוד מספר רב של להקות, שקצרה היריעה מלהכילן), והסולן Garm, שאייש את עמדות השירה ב– Ulver ו–Borknagar. במקרים רבים, התחלופה הגבוהה של הנגנים בלהקות הנורבגיות יצרה את הרושם לעתים, בפרוץ להקה חדשה לתודעה, כי מדובר בפרויקט צד נוסף ותו לא. הגדולה של Arcturus נמדדת, בין השאר, בכך שגיבשה יצירה שלמה ובנויה לתלפיות, המורגשת שנוצרה בידי להקה ולא בידי אוסף פועלים שכירים.

אחד מהזרמים החשובים בבלאק מטאל הנורבגי מקדיש את עיקר זיקת יצירתו לסביבתו הטבעית, כדוגמת Ulver ו-Borknagar המוקדמות. אלבומיהן מתבססים על בלאק מסורתי, איטי יותר, עם נגיעות פולק. כמי שספגה במידת מה השפעה מלהקות אלו (שכן סולנה נמנה עליהן), Arcturus יוצרת בלאק בעל מקצבי midtempo, השם דגש בה בעת על אווירה כמעט מאגית וטכניקה. דבר זה מאפשר ללהקה להתמקם כחוד החנית של הניסיון המוזיקלי הז'אנרי, לדבר את הטבע בצלילים.

תיוגו של האלבום כ"חורפי" בלבד יעשה עמו עוול, שכן, תיוג זה מעלה אוטומטית מטאפורות שחוקות על גשמים המרבבים חלון סגור, לנוכח מבטו הרגשני של המאזין, הספון תחת שמיכתו החמה ומתאבל על אובדן אהבתו. באלבום הזה המאזין עוטה על עצמו מעיל, צעיף ומגפיים, ויוצא למסע דרך תחנות החורף הצפוני על תופעותיו, המתואר בקפידה מעודנת כמו היה רישום עפרון. אפשר שהאלבום הוא שיר הלל לעונה ולרגשות שהיא מציתה בלבב האדם, ובכלל, לתלבושות המרהיבות שעוטה הטבע הנורבגי הקסום לכבוד בואה. אף אגדיל ואומר, כי מדובר במעין גרסה בלאקית, סימפונית וסקנדינבית לאלבום הבכורה הנפלא של Empyrium, "A Wintersunset…".

האלבום כולל ארבעים דקות, שמונה שירים סה"כ, של יצירה עדינה ומהורהרת, החריגה בנוף המוזיקלי האופייני לסצנת הבלאק באותה תקופת זמן. הראשון במאפיינים הבולטים המשויכים למורשת הבלאק, ומופיעים באלבום הוא עבודתו הווקאלית של גארם, הנעה בין שירה צווחנית מסורתית לשירה צלולה. השני הוא התיפוף המקצועי של הלהאמר, ההולם להפליא את דרישות היצירה, בין אם בהתפרצויות מהירות חולמניות (כמו בשיר הפותח, "To Thou Who Dwellest in the Night"), דאבל בס מרוכך ("Fall of Man") והלמות תופים איטיות – למי שמורגל בתיפוף מהיר בסגנון Marduk ודומותיה. ניכר שמתופף וירטואוז מסוגו היטיב למלא תפקיד שאינו שגרתי ולרסן כמיהה לבלאסט ביטס וכיו"ב.

השוני שמבדיל אלבום זה משאר תוצרי הבלאק הסטנדרטיים מתבטא, בין היתר, במשקל שהוענק לעבודת הסינתיסייזר מלאת ההשראה. בתת ז'אנר בו הקלידים נדחקים לרקע בלבד או משתלטים כליל על המוזיקה, כאן הם מהווים את הכלי המוביל המושפע מפרוג וממוזיקה קלאסית, בעוד שלרוב נדחקת הגיטרה למקום שני, אך שומרת על צביונה המטאלי, וכך נוצר תמהיל הרמוני ועשיר. זאת ועוד, ההפקה המצוינת והסאונד החד והנקי מקנים לכל כלי את יכולת הביטוי המרבית. על נקלה, יכלו הקלידים לבלוע את שאר הכלים ולהיקלע לעיסה, כמותה נשמעים אלבומים לא מעטים בז'אנר – בין אם מבחירה או לא, או להיכנע לאחת ממלכודות הצליל הבלאק מטאל הנורבגי המובהקות, מיודענו "סאונד המערות".

אמנם כמחצית מהליריקה בנורבגית, אך קריאת הטקסטים המתורגמים לצד אלו שנכתבו באנגלית, תגלה שהיא מתמקדת כולה בטבע ובגרמי השמיים, כמו גם בקשת הרגשות העגמומית שמצמיח החורף. השוני הלירי הוא אחד מסממני ההיכר של Arcturus לכל אורך שנות יצירתה, גם באלבומיה הבאים, שם נכון שינוי בקונספט, אך כתמיד, התוצאה נפלאה.

האלבום בנוי כמקשה אחת, ללא שירים מאכזבים או משעממים, אולם שלושה מהם זוהרים ככוכב הבוקר מעל השאר. השיר הראשון, "To Thou Who Dwellest in the Night", הוא קסם אפור ומנצנץ, רומנטי משהו, בו בולט השילוב בין השירה הצווחנית לנקייה – כעין טרול המקפץ על גבעה מושלגת, המלווה במקהלה כפרית. השיר השלישי, "Du Nordavind", מביא לידי ביטוי נגיעות קלות של פולק נורבגי ומחמם כמו שירה לנגד להבות מדורה. אחריו מגיע "Fall of Man" המדובר, אולי שיא האלבום בכל הנוגע לנגינה טכנית ועם זאת, נוגעת ללב במלנכוליות שלה.

למי שחשקה נפשו בבלאק מטאל שכולו ייחוד וקסם, למי שפילל לטייל בנופי נורבגיה מבלי לצאת מביתו או להסתכן בפשיטת רגל, ולמי שאוהב מוזיקה טובה, ללא תיוגים ושיוכים, אציע את האלבום הזה. כמתבקש מהפן הרומנטי, הרי הצעה להאזנה מומלצת: בינות לעצי יער עבות, בלילה שקט ובו שמיים זרועי כוכבים, וכך, בפשטות, להתמזג עם המוזיקה.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
ספטמבר 2017

אילו זורבה היווני היה מבויים על ידי דיויד קרוננברג

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Andy Moor & Yannis Kyriakides – Rebetika

מאת: עודד סספורטס

7-9-2017

צלילי הבוזוקי נעים בעצלתיים, סוחפים אותך בנינוחות של שרב כבד על עיר נמל ישנונית, כטיפות מים שזולגות מעדנות משולי זכוכית כוס אוזו. חלל החדר מתמלא ברעידות המיתרים, קולו של גבר מבוגר שובר את אדוות הבוזוקי והבאגלאמה. נעימת השירה המונוטונית לאט-לאט מאבדת את הקצב, מתעוותת והולכת, המהום עמוק ונהימות באס גדלות והולכות, בולעות את האדוות, הופכות לקיר מבוצר של רעש סטטי שמעיר אותך מתנומת העצלתיים, מתוך פנטזיית זורבה-היווני-השמח-בחלקו-בתוך-אומללות-העולם. משהו, אתה מבין, השתבש בצורה נוראית, כמו זוג תיירים שלוקח את הפניה הלא נכונה ומגיע לכפר לא נכון בו הם ימצאו את מותם המזוויע.

האלבום Rebetika, של הצמד אנדי מור (Moor) ויאניס קיאריאקידס (Kyriakides), שיצא ב2010 הוא לא אלבום רבטיקו. או לפחות, לא אלבום "רבטיקו" של יוון המדומיינת, בפנטזיית התיירים הים תיכונית של חלקנו. לא תמצאו שם את ריח האוזו, לא את צלילי הצחוק והצלחות הנשברות של טברנות "אותנטיות", בטח שלא את אלפי השנים של ההיסטוריה, האמנות והמחשבה הקלאסיים.

אצל מור וקיאריאקידס, כך נראה, אין חציצה בין צורה למהות. משטחי הסאונד ועיוותי הצליל נעים על הספקטרום בין נויז לאמביאנט. העיוותים אצלם משמשים למהות אחת שלמה. הצליל השולט באלבום הוא של הרס, תוהו ובוהו, של יוון מפורקת לחלקים, כל אחד מהם שביר, כל אחד מהם פועם בקצב משלו. האלבום, ניתן לומר בבטחה, הוא לא אלבום רבטיקו. לפחות לא ה-"רבטיקו" הסטנדרטי שמגיע מהיוצרים העכשוויים הידועים בז'אנר או משירים שהפכו לקלאסיקות ביוון ובפזורה היוונית. אפשר לחוש בנוכחותם המכובדת של הבגלאמה והבוזוקי, אך אלו כלים שעוברים מניפולציות סאונד, נקטעים ומשובשים במכוון ומחוברים בגסות מכוונת לקטעי נויז ואמביאנט ואף ללחנים אחרים. אלו כלים שבורים שמנגנים מוזיקה מפורקת. ההשפעה, הרושם על המאזין, הכלים והמשמעויות באלבום זה הם אם כן, מקבילת הבוזוקי לביצוע הידוע של הנדריקס לStar-spangled banner.

למרות שפריטות המיתר עברו "פירוק אוהב", כפי שנכתב בתיאור האלבום שבאתר הלייבל Unsound, אותו מור וקיאריאקדיס הקימו ודרכו הוציאו את האלבום, אי אפשר שלא להרגיש בענן המעיב בכבדותו עמוסת הגשם החומצי, על האלבום שנכתב ערב המשבר הכלכלי שהפך את אתונה לשדה קרב.

הרבטיקו, ייבוא מוזיקלי שהגיע עם הפליטים היוונים מאיזמיר, שהפכו לעניים המרודים של יוון ושילדיהם גדלו בחלקם מתוך פשע והזנחה, הפך בעיני יוונים רבים לאחד מסממניה התרבותיים האותנטיים של יוון. הרבטיקו החל, ולמעשה תמיד היה על אף החזות המכובדת יותר ממנה הוא נהנה כיום, מוזיקה של אנשים פשוטים במקרה הטוב שלא לומר מפוקפקים במקרה הרע. זוהי המוזיקה של הדייגים קשי היום, אך גם של הפושעים הקטנים, הסרסורים והזונות, בני ובנות הפליטים מאיזמיר. הם שרו על החיים שהם הכירו – על האלימות, החשיש והאלכוהול, אך גם על האהבה ועל קשיי החיים של חסרי הכול. עם זאת, מרגע שהרבטיקו אומץ בחום על ידי האינטלקטואלים ביוון, הוא זכה להכרה והפך לאחד מתחומי הייצוא הגדולים שלה[1].

לדידי נראה שהרבטיקו הופך באלבום זה, תחת ידיהם של מור וקיאריאקידס, לסמלה של יוון המתפרקת לאורך המאה העשרים. יוון, שנאנקה תחת המשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, יוון שתושביה חזו באנשי שחר הזהב צועדים ברחובות אתונה במבנים צבאיים אגב הצעדות במועל יד, יוון שעוד זוכרת את משטר הגנרלים והמהפכה העקובה מדם שקדמה לו, יוון שהתרסקה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה ויוון של הגלובליזציה שערכיה התרבותיים הקלאסיים מתמוססים, למרבה הזוועה, מול עיניהם של תושביה והופכים ללא יותר ממאפייניה של מלכודת תיירים אחת גדולה.

קיאריאקידס ומור משתמשים במידה רבה במוזיקה שכמו הפרשנות שהם נותנים לה, היא לדידי ביקורתית ומודעת. הם לוקחים את שירי הרבטיקו, קוטעים ומחברים מחדש חלקי שירים, קינות, וסלסולים, ומעבירים אותם בפילטרים המוזיקליים של נויז ואמביאנט. לא במטרה ליצור יצירה חדשה אלא כדי לתת פרשנות משלהם לקלאסיקה. הם משתמשים בדגימות שמע מתוך האוסף To What Strange Place, של חברם איאן נגוסקי, אשר יצא בלייבל Canary Records ומרכז את המוזיקה שהולחנה והוקלטה על ידי מוזיקאים ומוזיקאיות מקרב הפזורה המזרח והים התיכונית בניו יורק מתחילת שנות העשרה של המאה העשרים עד אמצע החמישים[2].

זוהי האירוניה הגדולה באלבום הזה. בעוד הנויז הפך לכלי טכני ורעיוני המפרק את האלמנטים השונים שהופכים את הרבטיקו למה שהוא, שדרכו הם מציגים את אהבתם הגדולה לתרבות מוערכת בזכות עצמה, נגוסקי אסף אלבומים ישנים של הקלטות אלו שנזרקו כלאחר יד על ידי ילדיהם של המהגרים המקשישים כסרח תרבותי עודף. אולם במידה מסוימת, זהו גם תפקידו של הרבטיקו, הבא לשמש זיכרון חי לא רק לימים הטובים, אלא גם וחשוב לא פחות – לימים הרעים.

אך על אף הכאוס, הסגנון המפורק וחומות הצליל הרחבות והאינטנסיביות, המוזיקה היא עדיין המוזיקה של האדם הפשוט. לא רק בגלל הדי המקור שנותרו בה, אלא בגלל שזוהי המוזיקה של הפרט הנסחף היישר אל מרכז הכאוס הבוער כאשר אין בידו להושיע את חבריו ומשפחתו ואת החברה ממנה הוא הגיע ואל תוכה הוא נולד. היא מייצגת את אותה תחושת חוסר השליטה שחווים האנשים הפשוטים מול סחרור האירועים שסביבם, בתחילת המאה העשרים כמו גם בתחילת המאה העשרים ואחת.

מבחינה זו, רוח הרבטיקו משתקפת היטב במוזיקה של מור וקיאריאקידס. כי למרות שברבטיקו שרים גם על שתיה, אהבות נכזבות ועישון חשיש, יש גם שירים על מצוקתם של אנשי השוליים, העניים שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים, אלו שנקלעו לסופות הגדולות מיכולתם להתמודד, אלו שידם קצרה מלהושיע וליבם נקרע. בעיניי, זאת גדולתו האמתית של האלבום. הגדולה נובעת מכך שהוא לא נשמע כמו "רבטיקו" במובן הרגיל אלא להיפך, כל המלודיות שם שבורות ומרוסקות, אך ברוחו הוא גדול כמו הרבטיקו המסלסל, המצייר ערבסקות בעשן החשיש.

*

כמה קישורים שימושיים:

לעמוד האלבום בלייבל Unsound: בקישור הזה.

לעמוד האלבום (כולל לינקים לקטעים נבחרים ביוטיוב) מאתר Discogs: בקישור הזה.

לבנדקאמפ של Canary Records: בקישור הזה.

חומר קריאה נוסף בנושא מוזיקת הרבטיקו: כאן, שם, פה, גם זה, ועוד אחד אחרון.

*

הסקירה עלתה לאתר "קפה גיברלטר" בשנת 2015, עולה ב'רשימות-תהו' בעריכה מחודשת

עודד סספורטס
ספטמבר 2017

*

[1] למידע נוסף והרחבה, מומלץ להאזין להרצאתו המרתקת של איאן נגוסקי כאן ולעיין במאמריו של הסוציולוג זמאקיס יאניס פה.

[2] למתעניינים, נגוסקי הוציא אנתולוגיות דומות, כמו למשל, אנתולוגיה המוקדשת לזמרות טורקיות שבין היתר הקליטו אלבומים בארה"ב, או למוזיקה של פזורה ספציפית כמו הפזורה הארמנית  או אוספים נוספים של מוזיקת מהגרים שלה האזינו ולעיתים גם הוקלטו, בארצות הברית ובמיוחד בניו יורק

לרוץ בכיוון הירח

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Heilung - Ofnir

מאת: יובל לוי

25-9-2017

הייתכן שכל אדם נכסף אל הטבע מעצם היותו חיה לכל דבר? שכל אחד חש בנוסטלגיה, בין אם במודע ובין אם לאו, אל אותו ה'פראי' האינסופי שמעולם לא סבב אותו למעשה אלא אולי את אבותיו הקדומים בתקופה אחת ארוכה שהיא למעשה כל ההיסטוריה האנושית (ולפני אם מתחכמים), רק עד לפני כ-300 שנה?[1]

ה-"ניתוק מהאדמה" עוד חדש לנו, ואני אישית מרגיש שהמסורות והטקסים מאותם ימים המלווים אותנו עוד היום הם לא יותר מצללים אפורים של מעשים שהיו הכרחיים בעבר, שאנו סוחבים על גבינו רק מתוך הרגל שהתקשה כחצץ לבטון, אולי בגלל אותו געגוע קדום.

אלה תהיות שמלוות אותי זמן רב, והן התחזקו כשהאזנתי ל- "Ofnir" ("אני חושש" בוולשית), אלבומה היחיד של להקת Heilung הדנים. במשמע ראשון נדמה שזהו עוד אלבום 'אמבינט' או 'ניאו פולק', אלא שהלהקה רואה ביצירה הזו "היסטוריה מוגברת" (Amplified History), מתוך האמירה שהוא מהווה צוהר לצפון אירופה של עידן הברזל[2]. אגב, למרות כל הסימנים, ראוי שלא לבלבל את האלבום הזה עם אלבום "ויקינגי" באופיו, ובטח שלא עם לאומיות קיצונית מסורתית. זה לחלוטין לא המקרה. יתירה מזאת: נקודת מבט כזו עלולה בקלות לפספס את כל המסר של האלבום[3].

אם ה"דת" בעולם העתיק אכן באה כדי לקדש את הפראי, דבר שכל כך רחוק ממה שקורה היום, אז הקונספט של Ofnir יוצר חיבור אמתי לאותו הפרא ולאותה האדמה[4]. החיבור הזה קיים בהיסטוריה הקדומה של כל תרבות ו-Heilung בחרו להציג אותו דרך התרבות המקורית שלהם, שאליה הם כל כך מתאווים. אותה תשוקה מתבטאת בכך שהמוזיקה מלווה טקסטים נושנים שמקורם בנורדית עתיקה החרוטה על סלעים, כלי נשק, וקמעות, ובהקלטות של מים זורמים, נקישות עצמות אדם, כלי הקשה עתיקים, וכמובן, עוד כלי נשק וקמעות[5].

נראה כי חברי ההרכב אינם שמים את התרבות הצפון-אירופאית במרכז אלא את מה שהרכיב אותה, ואני חושב שהעניין הזה הוא המרכיב הסודי שהופך אותם ללהקה הנורדית אולי הכי אותנטית שיש, למרות ההדגשים האלקטרונים וההשפעות החזקות מהמוזיקה העכשווית המשולבות בסגנון המסורתי. בכלל נראה שהללו רק מעצימים את החוויה והמסר, כי הניגוד הזה רק מראה שמה שהם מנסים להעביר רלוונטי גם להיום. אחרי הכול לטבע אין תאריך תפוגה, הוא נצחי. הכול הוא טבע, וטבע הוא הכול.

אחת הנקודות המעניינות בהקשר של Heilung היא הנקודה הרפואית (אמיתי לגמרי): נראה שהמוזיקה שלהם מרפאת, כך מסבירה הלהקה. מכאן גם מגיע שמם Heilung, שפירושו 'רפואה' בגרמנית. לא מצאתי שום ראיה להשכלה כלשהי של חברי ההרכב בתרפיה מוזיקלית(?)[6], אבל ברור לי היטב שהם יודעים מה הם עושים. מלבד העיסוי המשונה במוח ושחרור הלחצים, המוזיקה שלהם מורגשת בדם ובעצמות יותר מאשר באוזניים.

כל התרכובת הזו יוצרת חוויית האזנה מכושפת, כזו שתזכיר למאזין שהוא חיה ככל החיות, ותשבור את כל המסכות שיעטה בניסיון לברוח מהגדרה זו. היא תכריח אותו לרקוד לטראנס השמאני האלמותי הזה שמקורו בטבע, והיא תלווה אותו ברגשות עוצמתיים במנעד הרחב (למשל) שבין הפחד והרוגע וכל התחושות המשונות שביניהם, באותו ריקוד רוחני חסר מעצורים, אל חוויה מרפאת ומשחררת.

Ofnir גרם לי לרדוף בספונטניות אחר הירח המלא, מהרחובות לשדות מבלי לחשוב בכלל, וזה רק מהניצוץ שיצרה הרצועה הראשונה באלבום - Alfadhirhaiti, בו צלילי הטבע מקבלים קצב, ואנשים מייללים כזאבים. רקדתי כי המוזיקה הרקידה אותי במחול רוּנוֹת עתיק למשמע קולות מתוחים והזויים בשיר In Maidjan. עצמותי בערו בהתרגשות של לפני קרב ב-Hakkerskaldy, וגם בחשש מלנכולי מלא בדאגה מהצד הנבזז ב-Krigsgaldr (בקישור הזה - הקליפ). הצטמררתי בפחד למשמע צרחותיו המזוויעות של הקיסר אוגוסטוס, על חדשות טבח שלושת לגינותיו שנשחטו בקרב יער טויטובורג, במונולוג שבשיר Schlammschlacht, ובאמת שאני לא בטוח מה הרגשתי בקטע המוזר הזה - Afhomon, המורכב מצלילים מתוחים וערוכים באכזריות, ולחשושים מטרידים בגרמנית.

חסדי האלבום אינם מסתכמים רק במוזיקה המיוחדת או במקוריות המבריקה. יש בו גם את אותו הכוח המסתורי ההוא, זה שסיפרתי לכם עליו מקודם ושגרם לי לקום ולרוץ אל עבר הירח תוך שאני תוהה אם אני חולם. התחושות המוזרות שהוא מעלה בך הופכות אותו בעיני ליצירה המתעלה על כל אלבום 'ויקינג מטאל' או 'נורדיק אמבינט' אחר.

מעבר לטעם האישי של כל אחד מאיתנו שיכריע אם לאהוב או לא את האלבום הזה, אני סבור שכל מי שיאזין לאלבום יגלה שלפחות החיבור שלו אל הקונספט הינו אמתי יותר מכל דבר אחר.

ומה צפוי לנו בחיים שלאחר הוצאה שכזו?

ובכן, אם להיות מציאותי אז כלום, בעצם. אבל אם אעיז ללכת עד הסוף עם הפנטזיה, אני רוצה שה"ז'אנר" חדש זה, ז'אנר "ההיסטוריה המוגברת", יהפוך לנפוץ קצת יותר בעולם הגדול, כדי שאוכל לשמוע את אותו החיבור לפראי בוקע ועולה דרך כל תרבויות העולם, אלה העתיקות שעודן קימות, ואלה שנכחדו.

*

[1] אני מתייחס ל"ניתוק מהאדמה" כאמצע המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-18. אפשר להתווכח שהוא לפני, אבל כמה מאות שנים אינן משתוות לאלפים.

[2] מתוך דף ה-Bandcamp של הלהקה (ובכל דף רשמי שמייצג אותם.

[3] נכתב ע"י הלהקה באחת התגובות בקליפ שבקישור הזה.

[4] כך, ע"פ המסר המופיע בסוף הקליפ המצורף לסיקור.

[5] שוב - מתוך ה-Bandcamp של הלהקה.

[6] הפתעה! גם זה מתוך ה-Bandcamp של הלהקה… ובכלל אתם צריכים להיכנס לשם.

להחיות קסמים מתים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Blood Ceremony – The Eldritch Dark

מאת: ירון שפונד

03-10-2017

אחד הדברים שאני אוהב כאשר מתפרסמים ליינאפים של פסטיבלים שונים (במיוחד הקטנים) זה לבצע סוג של "מבצע היכרות" עם הלהקות הקטנות או הפחות ידועות שמשתתפות שם. במהלך החיפושים אחר אותן להקות מגלים לא פעם יהלומים הנחבאים להם אי שם בתחתית רשימות הבילינג של הפסטיבל. כזה היה סיפור ההיכרות שלי עם Blood Ceremony. גיליתי אותם במקרה, תוך כדי דיון עם חבר על הליינאפ הצפוי של Eindhoven Metal Meeting על להקה דומה המשתתפת בו. אלא שתגלית זו הייתה מיוחדת יותר, שכן לא רק את הלהקה המסוקרת כאן גיליתי באותו דיון, אלא גל שלם של להקות המבצעות סוג של Retro Occult Rock (הנה פה מבחר מעניין ב-Tag הזה ב-Bandcamp – קישור) אם ניתן להגדירו כך.

Blood Ceremony (הקרויים על שם סרט איטלקי משנות ה-70 הנושא שם זה) הם להקה קנדית המנגנת רוק פסיכודלי אשר מושפע מאוד מלהקות נוסח Jethro Toll ו-Jefferson Airplane. כמו כן ניכרות אצלו גם השפעות מהמטאל הראשוני נוסח Black Sabbath ו- Pagan Altar. בעשור האחרון אנחנו בכלל עדים לגל של להקות צעירות המנגנות את אותו רוק פסיכדלי המשופע בליריקה מאגית-שטניסטית-כישופית, כמו נותנות כבוד לרוק של שנות ה-60 וה-70 הן לאסתטיקה הכללית והן לדרכי ההקלטה והניסיון להגיע לסאונד של פעם. להרכב שלנו יש סולנית והוא מכוון לעבר אחת הלהקות שדי מהווה את אבן הדרך הראשית לז'אנר – Coven. למיטיבי שמע – בגל הזה ניתן למצוא עוד להקות מצוינות כמו Purson, Jesse and the Ancient Ones,The Oath, Mount Salem.

לסיכום – לפנינו פיסה יפה של Occult Rock פסיכדלי מופק יפה. אם תוכחלו להתגבר על תחושת הלחיות מחדש פה, הרווחתם. כל זאת ואפילו לא אמרנו מילה אחת על הלהקה הכי ידועה בז'אנר הזה שהו כה רבים אוהבים לשנוא...

*

דם ובוץ

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Alder Deep – Kobolds, Goblins, Cretins, Fiends

מאת: יובל לוי

28-10-2017

"מה זה, השוכן מתחת, זה השוכן למטה,
בתוך האדמה, בעמקי המערות; 

שדים, גובלינים, עיוותים מהלכים,
ומקומיים רבים שאינם נראים. 

היכן שגוף, נשמה, דעת - הם לטרף,
היכן שהלא-רואים, דווקא, אינם העיוורים. 

בחשכה העמוקה ביותר, שם הוא אורב, הנורא שבהם,
ישות עתיקה, האָלדֵרֶן."

(מתוך ה-J-CARD של הקלטת)

*

ה"אלדרן" המדובר, ישות נוראית מעבר לכל דמיון, הוא הראש מאחורי פרויקט ה-Dungeon Noise, Alder Deep. בשני אלבומים הוא מזמין את המאזין לחקור את עולמו התת-קרקעי, לו העניק את שם הפרויקט: זוהי מערכת עצומה של מבוכים ומחילות בעולמות תת-קרקעיים, עמוק מתחת לפני השטח. שם מתרחשים מראות בלתי אפשריים, נשמעים קולות שאינם אמורים להישמע, זיכרונות מתעוותים ומחשבות נאכלות ע"י המעמקים העכורים. שם למטה, הוא ביתו של ה"אלדרן". החוויה אינה סבל חסר תועלת. אם השמועות נכונות, אלה הטוענות שכמו הרוע המסתורי והנוראי מעבר לכל דמיון אורב בעמקי המערות, כך מצוי שם גם פאר האוצר הלא-נודע.

מי שרוצה לחוות את החוויה במלואה, כפי שמבקש היוצר, עליו להאזין לאלבומים בקלטת, באמצעות טייפ. מי שמזמין קלטת, מקבל אבן מלוטשת; זו תשמש את ההרפתקן כקמע להחזיק בעצמה בכף היד, בעוד הוא מתהלך עיוור בחשכה המוחלטת.

האמן האנונימי קיבל השראה מחוויות אמיתיות של חקר מערות: יום עגמומי שעבר עליו, היה לניצוץ. הוא מתאר חשכה מוחלטת בליווי שקט מבחיל, כזה שאי אפשר שלא לשמוע בו את זרם הדם בגוף וכל טיפת מים שנוטפת במימד העמוק.

"Kobolds, Goblins, Cretins, Fiends", הוא האלבום השני של יוצרו, ובהתאמה, גם החלק השני במסע אל תוך הממלכה. הוא פותח את השלב בו נראה האור מלפנים - אך האם יש ברצוננו להאיר את המסתתר בהמשך? החלק הזה מתמקד במראות החיים (או הלא-חיים) המתגוררים בעולמו של ה"אלדרן". גלגלי הדמיון מופעלים בצורה מבריקה כששני אלמנטים חשובים מסייעים להם: רעשים ומלודיה מהלכים בדרכם במורד מנהרות האלבום; לעתים נשמעים כשתי ישויות נפרדות לגמרי ולעתים מתמזגות לאחת, יוצרות תמונות דמיוניות ועשירות בעולם מעורפל וביזארי.

אלו מלודיות הסינתיסייזר ההזויות המתארות את התושבים בעולם התחתון: מצעד יצורי-רשע ("Cavaclade of the Unclean") או גישושן של המפלצות שאינן רואות, אך גופם המעוות מתאים לאותם מערות ("The Unseeing"). תפקידי הכלים מגוונים: נעים בין נעימות של חליל ערבי, דרך אורגן מצמרר בניחוח שנות ה-60 וכלה בכלי מיתר.

הרעש הקיצוני אחראי לחוויה הקלאוסטרופובית העוצמתית. זו אותה החוויה המיטיבה להכיל את התחושה המורבידית המאפיינת את ההתרחשויות. אותו רעש מתאר את נוף השמע, בין אם הוא נמוך וסטאטי כבוץ עתיק ("Deepest Darkness - Laier of the Alderen"), או טיפות הנופלות מנטיפים מעל פתח מנהרה, הנחווה כשאגה מפלצתית שקטה ("What Dwells Beneath"). חוויה זו מושגת באמצעות שימוש מוגבר בדיסטורשן (המזכיר גיטרה חשמלית), רעשים סטאטיים, יללות, צלצולים למיניהם ושריקות שגובהן עולה ויורד במהירויות משתנות.

האלבום מתאפיין בשני מוטיבים עיקריים: מלודיות המעבירות את דרכי היצורים, ורעש המתאר את המיקום. זוהי החלטה מסקרנת, לאור ההסבר של היוצר. הוא מספר שבעת יצירת מוזיקת Noise, הוא חש כמי שניצב מול יצור חי ונושם. ייתכן שזהו ה"אלדרן"? אם כך, האם ה"אלדרן" הוא עצמו הממלכה? יתכן שעוד נגלה, מאחר ואלבום זה הינו חלק שני מתוך חמישה או שישה אלבומים בסדרה (בראיון המצורף, היוצר מסביר כי טרם החליט מה יהיה הקונספט שייבחר).

בהמשך מסביר היוצר כי החלוקה הזו היא זו שהופכת את ז'אנר ה- Dungeon Noiseלכלי מצוין לספר סיפור.

שם האלבום "Kobolds, Goblins, Cretins, Fiends", הוא שמו של השיר השני, אולי האיקוני ביותר, ואחד האהובים עליי. מדובר בהמוני שדים בחגיגה תת-קרקעית, אלימה ומופרעת: מוזיקה קצבית ועליזה של חליל מסונתז בתפקיד מזרחי, הנפגשת עם רעשים מחרידים שהורכבו כהלכה. באופן מרשים, לא ברור אם זה הרעש שמלווה את המלודיה או ההפך. לדעתי, הרעיון הוא לתאר את השדים כנגישים, יוצאים מסרט מצויר שנדמה משעשע, אך מתגלה כמעוות באופן פראי וגרוטסקי.

עוד קטע מצוין הוא "The Delver Invocation"  ("זימון השדים של החוקר"), בו אורגן כנסיות ישן נהיה לישות אחת עם רעש דיסטורשן חולני. הוא מתאר את שפיותו הדועכת של ההרפתקן, שבפעם האחרונה מיילל    תפילה להצלת דעתו ומחשבותיו העומדות כטרף לחרדה גוברת, בדידות ופחד בלתי מוחשי. לבסוף הוא מפנים שהדרך היחידה היא למעשה המשך הירידה לעומק הממלכה.

למרות כל השחור הממלא כל פינה באלבום, כמו חדר סגור שלא ניתן להימלט ממנו, מפתיע לגלות כי האלבום למעשה מעורר דווקא גם תחושות חיוביות של הרפתקאה, סקרנות ונחישות שמתהווים (בתורם) כאלמנטים מוזיקליים / נפשיים של Dungeon Synth. נדמה כי המאזינים לאלבום לא יתקשו להכילו בהיותו אווירתי למדי ובעל דמיון. זוהי אחת מן העבודות שאינן מציעות חוויה מזהמת נפש למאזין לה, אלא דווקא הרפתקאה מעוררת סקרנות בסופו של דבר.

לב מלא הרפתקאות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Allerseelen – Abenteuerliches Herz

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

2-11-2017

בין הגבעות של מחוז לה ריוחה (La Rioja) מתנחשל לו קצב; קדמוני ומסוגנן כאחד. לעתים מתפרץ כטנגו חושני, לעתים מתהדר בהבלחות וגנריאניות. זהו פלמנקו סוער פוגש במכונת מוזיקה תעשייתית, שגופה ברזל ולבה בשר חי ופועם. אין לטעות, זוהי יצירה של Allerseelen (בגרמנית: יום כל הנשמות וגם לחן ידוע של ריכארד שטראוס).

Allerseelen אינו הרכב ניאו-פולק טהור, אם בכלל יכול להיחשב ככזה, אולם הוא שואב רבות מרוח הז'אנר. למשל, שבטיות וערגה לימי קדם, כמו גם חיפוש, שימור והוקרת מסורות ומורשות עתיקות, המתכנסות תחת גגה של אירופה. פירוק מדוקדק של המוזיקה יגלה מספר מרכיבי בסיס: מוזיקה תעשייתית, טקסית בואכה פגאנית, הלמות ניאו-פולק ושברי אלקטרו.

המוזיקה של Allerseelen היא תנועה של קצב. לעתים נדמית אינסופית, לעתים מדודה ואיטית. היא מגלה למאזין שישנן יותר מארבע רוחות שמיים, כמותן כמספר ההקשות, הזמזומים, החבטות והצעדים שהאוזן מאתרת בקרבתה. היותה חולשת על בסיס נרחב של מקצבים, העשויים להשתנות ולהתחלף כהרף עין – אפשרות זו נשמרת היטב, המאזין מודע לה ומתכונן לקראתה, מאפשרת למוזיקה לשמור על אוזני המאזין כרויות לכל אורך המסע, ואף להפתיע ולחדש.

גרהארד פטאק, היוצר מאחורי Allerseelen הוא נווד בנשמתו. בטיוליו הרבים לאורכה ולרוחבה של אירופה הוא התבונן, החוצה ופנימה, וספג. אחד מהתוצרים המפורסמים של נדודים אלו הוא "ונציה", האלבום שקדם ליצירה הנדונה ונדבך נוסף ברפרטואר הידוע בחוגים הרלוונטיים בתור "אינדסטריאל פולק".

הפעם הרחיק הנווד עד צפונה של ספרד, שצבעה באדום (יצירת זיקה בין Roja ו-Rioja) את עטיפת האלבום. העטיפה מציגה מקטע מאתר העתיקות הניאוליתי טולה (Tula), השוכן במנורקה (Manorca), האי המזרחי באיים הבלאריים. קשה לחמוק מהתחושה הפאלית המתעוררת לנוכח התצלום, אולם מהאזנה לאלבום נוכח המאזין לגלות כי המוזיקה אכן מבססת את החושניות והמסתורין. האווירה הינה מכושפת, כמו שורטטה בידי שרביטים שונים; זוהי רומנסה איברית, או שמא יקיצה מדודה של אופרה א-לה וגנר, המתחלפת בטקס פגאני המתפוגג לתוך מחול מודרני. באופן מנוגד לאפלה חמורת הסבר המאפיינת ז'אנרים נלווים ונספחיהם, התקופה האמצעית של Allerseelen מעיזה להציג פן אחר: הסתכלות אחרת על תענוגות החיים, כפי שאלו נחווים בספרד. יין (ריוחה, כמובן), טבע, אפילו ארוטיקה. המקצבים מחושבים, על אף הזרימה הטבעית הנובעת מהם, אולם מעליהם, לצדם, בתוכם – פרא. פרא הטבע, פרא האדם, מצטיירים בתוך מקצבים משורטטים היטב, נרמזים במשיחות קלידים וחלומות אופראיים. זוהי מוזיקה בשרנית, אולי אף בשרית. ניתן לחוש אותה אוחזת. היא מניחה להיאחז בה.

אין חולק כי האפלה היא שחקנית קבועה במחזות הנפרשים באלבומי Allerseelen מאז ועד היום, אולם השימוש בה ואופן חקירתה שונה מהדרך בה נעשו בתחילת דרכו של ההרכב. על-מנת להבין את ההתפתחות המוזיקלית של ההרכב, מן הראוי לציין כי האלבומים הראשונים (עוד בימי הקסטות שיצאו בסוף שנות השמונים שטרם הבשילו לאלבומים מלאים) הציגו מוזיקה תעשייתית רפטטיבית, לפרקים בומבסטית ונטולת מלודיות, עטופה בהפקה עמומה. פטאק עיצב אווירה סמיכה ומסתורית, לרוב מונוכרומטית, שהלמה את ראשוניות הז'אנר. לטעמי, ניתן לסמן את נקודת המפנה באלבום "Neuschwabenland" שהפציע במילניום החדש: בו באה לידי ביטוי מובנה יותר התפתחות החזון המוזיקלי, על עושר האלמנטים (המוטיב החוזר ביצירת ההרכב, התמקדות יתרה במוטיבים הלקוחים מהפולק וחקר תרבויות שונות זו מזו, אך חלק מהפסיפס האירופאי – אוסטריה, איטליה, חצי האי האיברי ועוד), הוספת כלי נגינה (כינור, פסנתר ועוד) לעוצמת המקצבים, הפקה חדה ובהירה יותר, אך שומרת על אפלוליותה.

המקצבים המשתנים, השונים זה מזה, מסיטים את הווילון המצועף המכסה לעתים על שכבות הצלילים המרכיבות את השירים ומעניקים את הבמה לרובד הבסיסי; לצד הקלידים הנוגעים באמביינט, הגיטרות ושאר כלים מקרקשים, כמאמר הקלישאה, הקצב הוא החיים. הקצב הוא הלב. לדוגמה, המקצב הרקיד, בנגיעה ראשונה נדמה כמעט כלקוח מעולם הדאנס, ב-"Rioja"', עם הבס המשכר, המקפיץ. הלא בין היתר בחושניות עסקינן ועל הגוף לנוע ולנוד. חטיבת הקצב לבדה לא מכתיבה בהכרח את מהלך השיר: זו דווקא עשויה להיות הגיטרה השורטת ב-"Spanische Tänzerin", קרובתה הגיטרה האקוסטית המלטפת, מלעיטת החושים, ב-"Nest 1.0", או הכינורות המבליחים ונעלמים כלהק עורבים, מעמיקים את קדרות השיר ב-"Feuersalamander 1.0". כמעט כל שיר "נשבר" במהלכו המצופה, קופץ למספר רגעים לשיר אחר, עם מקצב שונה, וחוזר למקצבו המקורי, נשמע אחרת, נחווה אחרת. לפרשנותי, התעתוע הוא מוטיב חוזר ביצירתה של Allerseelen; בין חזיונות רדופים לחלומות מונומנטליים, ההיאחזות בחלום והנפילה למציאות.

הגיוון המוזיקלי מאפשר ל-Allerseelen לחמוק משלל הגדרות תוחמות ונוקשות. הגיוון מתבטא, בין היתר, בשימוש בכלים פחות שכיחים בסביבה דוקרנית ומתועשת; למשל, הסקסופון העצל, המשתרך לצד מקצב הטנגו בשיר הנושא, אליו זלג לאחר פתיחה ארוכה הנדמית לקוחה מאופרה בומבסטית. במסגרת הביקור בספרד, קסטנייטות וציוצי ציפורים מובילים בחדווה את "Sommerherz". הפתיחה הסוערת של "Annährungen", בדמות ריף מעגלי של הבי מטאל מסורתי ונוצץ, באבחה מתחלפת בניגון עמום בגיטרות קלאסיות, המסיימות את השיר, ועמו גם האלבום, בנשימה שלאחר הסער. לצד החידושים וההפתעות, שורשי המוזיקה התעשייתית מרימים את ראשם ב-"Santa Sangre 3.0", בהלמות כלי מתכת הנשברים לתוך פריטה ענוגה וחרישית הנמוגה לתוך הרעש המהדהד וחוזר חלילה. במחשבה נוספת, אין זה מפליא שיוצר כפטאק, מוותיקי המוזיקה התעשייתית, לא בוחל בשימוש בכלים ואביזרים שיהדהדו ויעצימו את המקצבים.

הקוראים חדי העין לוודאי יבחינו שמספרי גרסאות מלווים כמה משמות השירים באלבום, ולא בכדי: אחת מסגולותיה הייחודיות של Allerseelen הינה ההתכתבות הבלתי פוסקת עם העבר וההווה – לא רק עבר ההרכב עצמו, אלא גם עברה של אירופה. ההתכתבות המוזיקלית מניבה שירים שהפציעו בשלבים מוקדמים, השבים במלבושים חדשים בשלבי ביניים ומתהדרים בכסות המעניקה רבדים חדשים לטקסט, ללחן ולעיבוד. נדמה שפטאק נהנה לשחק עם הרעיון ששיר שיצא לאוויר העולם אינו חקוק בסלע, אלא ישות דינמית המבקשת למקם עצמה שוב ושוב בזמן ובמקום אחרים בהתפתחות המוזיקלית הענפה של Allerseelen. יתרה מכך, השיר הנע ונד אינו חייב להיפרד מאחיו למרחק אלבומים שלמים – הם יכולים לדור בכפיפה אחת באותו האלבום, להיות הראי זה של זה ולהעמיק חקור בסיפור אותו מגבש המאזין, בהדרכתו האדיבה של פטאק.

שירתו של פטאק עצמו נעה בין לחישות פזיזות, קריינות נמרצת וספוקן וורד – זוהי אינה זימרה במובנה המקובל והנפוץ, אלא שירות ווקאלי עבור הנרטיב של השיר. היכן שהקצב והסיפור מצריכים הנמכת הקול, או דווקא העלאתו על נס, פטאק מצניע הליכות ועובד את השיר.

במבואה האחורית בחוברת האלבום, פטאק מציין בגאון את ההשפעות הליריות והסביבתיות שהיו להשראה לרקיחת אלבומיו השונים; "לב הרפתקני" הוא כותרת אחד מספריו של המשורר הגרמני ארנסט יונגר (Jünger), מהיוצרים האהובים על פטאק. אותן השפעות מופיעות גם בדמות הסמפולים שבחר לשרבב בחלק מהשירים ומעידות על רוחב אופקיו המוזיקליים, החל מאיגי פופ וכלה בפסקולי סרטיו של אלחנדרו חודורובסקי. אותם סמפולים משתרגים באופן טמיר יותר ופחות בשירים, ולעתים נחוצה אוזן משוננת במיוחד כדי לאתרם.

מאפיין בולט נוסף של Allerseelen הוא ההקפדה לשלב באלבומים שירי משוררים, לצד טקסטים מינימליסטיים פרי עטו של פטאק, שניחנו אף הם באיכויות ליריות. הלב ההרפתקני מציע אינטרפרטציה מוזיקלית ליצירות של ענקי שירה כגון ריינר מריה רילקה (Spanische Tänzerin) וריקרדה הוך (Sturmlied). האחרון חביב במיוחד על פטאק, שכן הקליט לו מספר גרסאות, המפוזרות באלבומים שונים.

המסע הספרדי הוא אלבום שכולו צבע, גיוון וסקרנות – הנווד לא שוקט על שמריו ומעמיק חקור בעולמות חבויים, המתאווים להתגלות תחת ידיו. הלב צובר הרפתקה נוספת לאוסף.

*
נופר ברטשניידר-שטרצר
נובמבר, 201

השדים המתאבדים נושאים עימם טינה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - AEK GWI (厄鬼) – Hideous Dreams 凶梦

מאת: יוסף בן עוז

8-11-2017

לפני כמה שבועות נתקלתי בספר שירה קטן ומסקרן במיוחד על מדף חנות הספרים, וכמעט מיד החלטתי לרכוש אותו. כמה חודשים אחורה אילו הייתם שואלים אותי, היה ספר זה או בכלל חומרים דומים לו, לא עולה במחשבה אצלי בכלל, אבל המפגש הזה איתו הפעם היה אחרי מסע קטן שעברתי ועודני עובר, אל תוך נבכיה של התרבות המזרח אסייתית המרתקת.

הספר, "הלבנה והרוח"[1] הינו אסופת תרגומים לעברית של מבחר מן השירה הקלאסית הסינית. כל פסקה ושורה שם הם צוהר לתרבות הסינית המועבר דרך מערכת היחסים המורכבת שבין האדם והטבע שסביבו. האדם: הנבון, המשכיל, המבקש אינסופיות מתוקה; עם הטבע: העשיר, הצבעוני, העצום ושלאמיתו של דבר אינו אלא השתקפות עלומה של רצון האלים. הפריזמה הזאת מובאת אל הקורא העברי באמצעות לשונם המדוייקת של משוררים ומשוררות סיניים משושלות שונות הפרושים על פני כמעט 2500 שנות היסטוריה.

החומרים שם חושפים עולם עשיר מאין כמוהו, בה בעת עם היותו קר ומנוכר עד כאב. כמו שזירה עדינה של חמלה וזעם; תנועה בלתי נגמרת של הלוך-ושוב בין עושרו ועוצמתו של הפראי, לבין גדלותו וקטנותו של האדם. כמו סיפור אהבה שהכאב, העינוי והמוות הם ביטוייה לא פחות מן החמלה, החיבוק והעונג. ואולי? אולי לפעמים אף נדמה שהעינוי עצמו הוא העונג והאדם אינו אלא הנוסע בזמן החווה ומתאחד עם הכל.

אבל המסע שלי אל העולם הנסתר של המזרח הרחוק לא התחיל בשירה הסינית שכן אל השירה הזו הגעתי בעקבות עזרא פאונד. דמות בעייתית ללא כל ספק, אך מגדולי המשוררים של המאה העשרים שהשפיע עמוקות על השירה המודרנית ולא מעט אף על משוררים עבריים (אם למנות רק את אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש כדוגמאות קולוסאליות מייצגות) – פאונד, הוקיר עד מאוד את השירה הסינית בין היתר בגלל הכתב הסיני שאיננו אלפב"תי, אלא בנוי מיחידות משמעות מינימליסטיות[2]. הכתיבה הסינית מבוססת על הדימוי והתמונה ולא על הסימול שלה באמצעות אותיות, כפי שנהוג בשפות האלפב"תיות. בעיני פאונד זוהי עמדה נפשית המגלה את הטבע בעמקותו ובאמיתותו במקום דרך מידול ותיאוריות. כי הרי מן הכתב והשפה הכל מתחיל: החשיבה והדמיון הסיניים מתחילים מהתמונה (image), כלומר מהאמת המציאותית כמות שהיא ולא מהתיאוריה או הסימול שלה. לימים, בהשראת השירה הסינית, כתב פאונד את היצירה הכבירה ביותר שלו – 'הקאנטוס', על המבנה הזה, בהותירו אחריו מפעל שירה אדיר שבנוסף לשאר כתביו ופעולותיו עשאוהו (כאמור) לאחד המשפיעים ביותר על הזרם האימאג'יסטי בשירה של המאה העשרים.

ומפאונד אל השירה ומן השירה אל השירה הסינית וממנה? אל האופל של המטאל. אי אפשר אחרת.

"לא יכול להיות שתרבות שמצמיחה שירה כזו עוצמתית, כזו אפלה, לא עוסקת במטאל", אמרתי לעצמי באיזשהו שהוא שלב. וכמו חוט קטן של חסד שהוגש אלי, הסתקרנתי והלכתי אחריו. נכנסתי לרשת והתחלתי לחפש אחר חומרים מזרח אסייתיים. ואכן הפנינים לא אחרו להופיע על כפות ידי החופרות בחול הים הענק הזה.

כך הגעתי ל- Aek Gwi – אולי אחד מהחשובים והלופתים שבהרכבי הבלאק מטאל שיצאו מדרום קוריאה והמרחב האסייתי בכלל. אם ישנו יוצר המשכיל ללכוד את האימה האסייתית (שיש הטוענים שהיא מן העוצמתיות ביותר עלי אדמות), זהו ללא כל ספק Vhan, האיש העומד מאחורי הפרויקט המיוחד הזה. אם להסביר במונחים הבלשניים של פאונד, הרי שהנגיעה באימאג' יש לה מחיר: היא מלוכלכת מן החיים עצמם. אם אתה כותב מן האימאג', אתה לא כותב מהלב אלא מהדם של הלב. בא ישירות במגע עם הפראיות והמטורפות שבחוויות הקיום שהעולם מציע לך במסעך.

Aek Gwi, או כפי שנכתב ב-Hangol (שמו של הכתב הקוריאני) –액귀 וכפי שהוא נהגה ב-Hanja (שיטת ההגייה הקוריאנית) – 厄鬼 – הוא הרוח המזוהה עם ההתאבדות והמתאבדים במיתולוגיה הסינית. את ההשראה המלאה לשם הזה קיבל Vhan מהסאגה הקוריאנית הקלאסית – Toji[3], וזוהי הרוח הנוראית ביותר האפשרית, המעבירה בעולם את הקללה המגדפת אלים. במיתולוגיה הסינית, הוא מסביר, השדים המתאבדים נושאים עימם טינה שאינה נעלמת.

האלבום Hideous Dream (凶梦) (יצא לאור באפריל 2017, ב-100 עותקים על תקליט בלבד מהלייבל GoatowaRex), תפס אותי. הוא השלים בנפשי את הממד המוזיקלי שחיפשתי שילווה אצלי את השירה הסינית האפלה והמבתקת לב שאך זה מקרוב זכיתי להכיר. זהו אלבום האולפן השני של הפרויקט הזה, פרויקט של איש אחד והוא משכיל לעבד תכנים קוריאניים עתיקים לתוך בלאק אווירתי-דיפרסיבי מקאברי ומקפיא דם בצורה מדויקת. הטקסטים באלבום הם כישופים של ממש (על אמת לגמרי, לא בצחוק), ונכתבו בסיועה של דודתו של היוצר שהיא סיביל (מעין נביאה המקבילה לנביאים של ישראל הקדמונית) ומגדת עתידות. היצירה מורכבת משלושה פרקים המכונים בפשטות pt.1, pt.2, pt.3 והמהווים חטיבה מוזיקלית שלמה אחת. רצוי מאוד להקשיב לאלבום הזה כאל יצירה שלמה ולאו דווקא כשירים בודדים פה ושם, כדי באמת לספוג באופן מלא את האווירה הבוקעת ממנו. העבודה על האלבום וההפקה שלו נעשו בשיתוף פעולה עם היוצר לי צ'או (Li Chao) שהוא המנהיג והמוח שמאחורי להקת האימה האמביינטית הסינית המצויינת – Enemite (שאנחנו פשוט מוכרחים לכתוב עליה פעם, נקווה שבהמשך נגיע גם לזה). הרכב זה, בולט בהשפעתו המוזיקלית על נפשו של Vhan ולמעשה היה ההרכב שבגללו החליט לשנות את הכיוון המוזיקלי של Aek Gwi מבלאק מטאל גולמי ופרימיטיבי (בתחילת 2009) לסגנון הרבה יותר איטי ועם מקצב שבטי המהול בדום ודיפרסיב כמו החומרים הנוכחיים של האלבום המדובר. לבד מלי צ'או הצטרפה לעשיית אלבום זה גם הסולנית של להקת הפיונראל-דום היפנית Begrabnis, המגבה את הקול שלVhan  בביצועיה הווקאליים עתירי האימה.

הפרויקט התחיל כאמור את דרכו ב-2009 כאקט בלאק מטאל פרימיטיבי, קונספט שננטש עד מהרה בעקבות המעבר של היוצר לעסוק בחומרים הרבה יותר איטיים ומלודרמטיים המתאימים יותר לרוח ההשפעות המוזיקליות החביבות עליו שרובן ככולן לקוחות מהאזור הקודר והאיטי יותר של המטאל. כמו רבות מהיצירות של האנדרגראונד, המפעל הזה הינו לחלוטין מפעל של איש אחד: כל האמנות הויזואלית, כל המילים, כל הלחן וכל הקונספט הם פרי מעשה ידיו של Vhan.

האלבום הראשון (靈樹林 Forest of Ghost) יצא אמנם רק ב-2015, אולם קדמו לו דמו וספליט שנעשו במהלך 2009-2010. Forest of Ghost הוא גולמי הרבה יותר מ- Hideous Dreams ולפרקים אף קשה לשמיעה אולם הוא כשלעצמו יצירה נהדרת שלוקח זמן להעפיל אליה.

"חלומות מתועבים" איננה עוד יצירת DSBM שבלונית. הבלאק האסייתי מכיל את היסודות הדיפרסיביים באופן טבעי והם מוטמעים במוזיקה לכל אורכה, רוחבה ועומקה. אין זו תוספת או סוגת משנה, זוהי המהות. העבודה הזו אינה עושה חיים קלים והיא כמעט בשום צורה איננה קליטה או מתעכלת בקלות: היא מכילה סימפולי דרון אפלים במיוחד וממושכים במיוחד, אך שונים במשהו מן הסגנון שרגילים לקרוא לו 'דרון' ביצירה המערבית. כאן מדובר במשיכות סאונד העשויות פעמים בקול אנושי ופעמים בכלי נגינה או סימפולי רעש שונים והמביאות עימן אווירת מתח מתמדת המעוררת פלצות, דוגמת סאונד מתמשך של יללת אישה או איש הנחנקים ונאנקים בתהליך מתמשך. מלבד זאת הנטיה המוזיקלית כאן היא לחלוטין אסייתית מה שמורגש היטב הן בסגנון הנגינה ובחירת הכלים והן בסגנון הגראולינג שהוא טיפוסי יותר למזרח אסיה ונדמה יללני ומעונה בצורה מיוחדת, בניגוד לגראולינג של הבלאק האירופאי המשרה עפ"י רוב תחושת עוצמה.

כמעט כל האספקטים של האלבום מזכירים לי את האופל הגנוז בנבכיה של השירה הסינית אותה התחלתי לקרוא בשקיקה. הביאה הגולמית והקרה אל תוך הטבע, החיספוס הווקאלי והישירות של הסאונד, מזכירים לי את הישירות והחדות החותכת של השירה הקמאית ההיא, שמביאה את האימה ישר לתוך הבטן שלך, צבועה בגיוון עשיר ועשויה ברוך ובלי משוא פנים.

אחת ההבחנות המעניינות שלוקח זמן לספוג אותן באלבום הזה (ובקודמו גם) הוא שהעיסוק המקאברי בהתאבדות הנסוך על פניה של היצירה כולה ולמעשה של הפרויקט כולו, שונה מהעיסוק האירופאי המוכר לנו מה-DSBM. באירופה, יש נטיה לייצר מוזיקה גדושת ייאוש ומלאת צער ועינוי נפש של ממש (לפעמים עד לקצוות שקשה להכיל). היצירה האירופאית מדגישה את האינדיבידואל ואת מר גולרו נוכח החברה האנושית או מפלצתיות החיים אותם הוא נאלץ לחיות. זוהי הגשה קרה של ניהיליזם אובדני המעובד לכדי בלאק מטאל מלנכולי ודיכאוני. ייתכן שהיצירה הזו היא שיקוף של המצב התודעתי של היוצרים האירופאים: הסביבה התרבותית שבה האירופאים עובדים היא סביבה פוסט-מודרנית, המדגישה את האני ואת הסובייקטיבי. החוויה האישית היא מעל לכל והיא חזות הכל. האחר הוא הגיהינום (כמאמרו של ז'אן פול סארטר), והעצמי הוא הכלא.

אבל היצירה של Aek Gwi, הגם שעוסקת במישרין ובמלוא התעוזה בתכנים אובדניים, אינה מורגשת כך כלל. ה'אני' מקבל מעמד משנה במחזה המקאברי והעשיר של המוות, ואין עיסוק אובססיבי בצידוק העצמי של הסבל. לעומת זאת היצירה רוויה בתיאור מוזיקלי ולירי של המפגש עם האימה שבמוות, עם העינוי שבו ועם הפלצות שבו. המפגש עצמו הוא הגיבור של היצירה ולא האני-הקורבן. במובן הזה זו יצירה מסקרנת יותר משום שהיא לא עושה האלהה מההתקרבנות וההתמסכנות ואינה מתמקדת בו אלא במחזה הכולל. אחת הסיבות שבלאקרים מסויימים (וכותב שורות אלו ביניהם) פחות מתחברים ליצירות דיפרסיביות ונוטים אף שלא לכלול את ה-DSBM בתוך הבלאק מטאל היא משום שהאווירה העולה ממנו היא מתמסכנת וחסרה את החירות, העוז והחוצפה הטבעיים שהבלאק מכיל באופן פשוט, ולדעתי אף צריך להכיל.

ככלל נראה שבתרבויות מסורתיות יותר, היחס אל הסבל האנושי היה יחס של רוע הכרחי, כמעט כחלק אינטגראלי של החיים עצמם. עמדה מעט מנוכרת במבט ראשון אבל עם פוטנציאל לחשל את הנפש במבט מעמיק יותר. מבחינת האמנות, אין כאן עיסוק חטטני במאבקי "אני והעולם" אלא יותר עיסוק אסתטי בגוונים השונים של האימה כשלעצמה.

ג'אנג חנג, ב"עצמותיו של ג'ואנג דזה"[4] – כותב על מסעו של האמיץ, ג'אנג פינג דזה:

לאורכם של הסכרים רכבנו כה וכה, בשדות מוריקים לרוב,
רחקנו אל בינות לגבעות וחולות נודדים.

אלא שלפתע נתקל האיש האמיץ במוות בכבודו ובעצמו, והוא ממשיך:

ולפתע פתאום ראו עיני שם בשולי הדרך
עצמות אדם מוטלות באדמה הרוויה במים,
ומעטה של כפור שחור חופה עליהן; וכך בעצב דיברתי,
כך שאלתי אותו, כך אמרתי, "איש מת, כיצד אירע הדבר?
האם עם חברך מפני הרעב ברחת ועל קומץ אחרון של גרעינים
הימרת – ולשוא? האם האדמה הזאת היתה לך לקבר,
או שמא שטפון נשא אותך ממרחקים? האם גיבור היית, או חכם,
כלום שוטה היית ואביון? לוחם? ואולי נערה?

חמלתו של האמיץ אנושית היא. עצבותו מעוררת את רוחו של המת והוא – מחליט להיענות:

ואז אירע דבר פלא; שכן מתוך השקט –
רק הד קלוש, לא היתה שום רוח שחומר לבשה לעיני –
ענה הקול המיסתורי וכך אמר: "אדם הייתי, איש מסונג,
משפחתי משפחת ג'ואנג; וג'ואו היה שמי.
הרחק מעבר למחוזות מחשבת בני אדם
המריאה בינתי, אך את עצמי הושיע לא יכלתי;

השלווה, האצילות בה מחבק גם הנבון והמשכיל ובעל הנפש הגדולה את המוות, היו מפתיעות עבורי. אנו חיים בחברה המקדשת את ההתייפחות והנה רוח רעננה, אחרת. והוא ממשיך:

ולבסוף, אך תם מנינן הארוך של השנים ניתנו לי,
הובאתי גם אני, למרות כל הקסמים שקסמתי,
אל הגבעה השחורה של המוות.

זאת ועוד, המת-המדבר תמה על חמלתו המוזרה של החי:

לכן, אדוני, על מה ולמה זה תשאל אותי?
אז עניתי ואמרתי:
"הרשה לי ואתחנן למענך מעל לחמשת ראשי הגבעות,
הרשה לי ואתפלל למענך לאלוהי השמים ואלוהי האדמה,
למען תקומנה עצמותיך הלבנות,
ואיבריך ישובו יתחברו כמלפנים.
[...]
כלום לא תרצה שכך יהיה?"

והמת, מנתץ את ההתרגלות שלי הקורא להתמסכנות אל נוכח המוות המקובלת בעולם המערבי, ומציג את מנוחת הנפש:

ענה האיש המת וכך אמר:
"הו ידיד, מה מוזרות מיליך, לא אוכל לקבלן!
במוות מנוחה מצאתי ובו אני שלו; בחיי עמל ידעתי, ויגע לרוב.
קיפאונו הקשה של הנחל בחורף
האם טוב הוא ממימיו שהפשירו באביב?
וכל הגאווה שהייתה בגוף,
כלום לא הייתה קלה מאבק?

הנה כי כן, זוהי הדרך הקדמונית של התעוזה שמאפיינת את היצירה הסינית והמרחב התרבותי הסיני.

חודשיים לאחר צאתו של האלבום המיוחד הזה, ירד המסך. מ-Vhan השופע והיוצר, לא נותרה יצירה מוזיקלית עוד. בחודש יוני השנה (2017) הודיע Vhan פתאומית בדף הפייסבוק שלו (שאינו קיים עוד, וגם דף ה-bandcamp נמחק) כי הלהקה / הפרויקט Aek Gwi התפרק למעשה ואיננו קיים עוד. כמו גורלם של מיטב ההרכבים של המטאל המחתרתי, גם הפרויקט הזה נבל אל תוך החשיכה. נותרו ממנו רק התיעוד היוטיובי שלו וכמה אתרי הורדה חינמיים פה ושם, 2 ראיונות אינטנרטיים ומגזין ברשת המכונה Scholomance Webzine שמציע חומרים של ההרכב חלקם אפילו ב-Bandcamp. פייסבוק עדיין מחזיק דף חי של האמן עבור עבודות האמנות הוישואלית שלו, אך נראה שמבחינה מוזיקלית הוא הניח את נשקו.

לפעמים אני מניח את המקלדת ונח מן החיפוש המתמיד, ולוקח לי ספר שירה טוב ושומע קצת את החלומות המתועבים של Aek Gwi, וכך: נרדם אל זרועותיו של הלילה.

*

[1] "הלבנה והרוח – מבחר מן הקלאסיקה הסינית", נוסח עברי חיים תדמון (הוצאת דְּחָק, אוגוסט 2016)

[2] המכונות מורפמות, אלו הם הסימבולים של הכתיבה הסינית שכל אחת ואחת נושאת עימה משמעות, לעיתים משתנה לפי ההקשר.

[3] סאגה זו נכתבה ע"י הסופרת הקוריאנית פארק קיונג ני, והיא סיפור מטא-היסטורי הפרוש על פני חמישה כרכים המתאר את נפילתה והתגברותה של משפחת פקידות-אצולה על רקע עלייתם של מאבקים בין כוחות מסורתיים ומודרניים בקוריאה בתחילת המאה הקודמת. נחשבת לסאגה מכוננת בספרות הקוריאנית.

[4] בקטע ג'אנג חנג ("תקופת הפירוד", 220-589 לספירה) מתוך הספר "הלבנה והרוח", שהוזכר קודם (עמ' 90-91).

עודני, בליבלוב הפרח, מוצאת תענוג!

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Theater of Tragedy – S/T

מאת: נופר בטרשניידר-שטרצר

9-11-2017

פסלי מלאכים שמוטי ראש וכנפיים, עלווה כהה המכסה יער עבות או בית קברות פזור נפש ומרובב ירוקת. כן כן, זוהי כמובן האסתטיקה הקודרנית המאפיינת את הגותיקה ואת המטאל הגותי בפרט. נדמה שאין מתאימה יותר להוות שער כניסה אל תוך עולם זה מאשר Theater of Tragedy, וותיקת הז'אנר, שהוקמה עוד ב-1992 בנורבגיה, שלרבות השנים הסתמנה כמולדת נוספת לרומנטיקה וכיסופיה.

הפאסון הרומנטי והמיוסר המובהק בו מתהדרת הלהקה, מתאים ככפפת קטיפה ליד, לכל אותם מצבים בהם המבט מצטעף מאליו, בהם הלב מקרטע אל האור בקצה. במידת-מה, מתבקש לתת בלהקה את המבט הביקורתי והקר, ולקבוע את הבנאליות המתקתקה כסיבת המוות. עם זאת, ברגע שנלקחת בחשבון העובדה ש–Theater of Tragedy הייתה למבשרת הבולטת ביותר של הגל הגותי-רומנטי, בשטחים שהינם כבדים פחות מנחלות My Dying Bride (שגילו את הצד הגותי שלהם בתקופה המקבילה להיווסדות הלהקה, באלבומם השני "Turn Loose the Swans"), מתגלה סלחנות מסוימת. אחרי הכל, מפתה לנעוץ חצים בבשר הגותיקה. אולם לטעמי, מדובר בז'אנר שאליו חובה לגשת אך ורק בלב פתוח. את השכלתנות והתחכום יש להותיר בצד, וכפי שז'אנרים אחרים למטאל נוקבים בראשוניות ובפשטות (לא כולם, כמובן), כך גם המטאל הגותי, ממיר ברבריות ת'ראשית בגבעולים עטורי קוצים. הקיטש הזה נכנס עמוק ללב, כמו מחליק על חמאה, ומתקבל בפרחים נבולים. אין חולק על כך שיש לברור את המוץ מהתבן ולא כל להקה המתהדרת בשכבות על-גבי שכבות של סומק שחור ראויה להאזנה, אולם במקרה הנדון, נניח לשמלות ארוכות השובל להתנופף ברוח, שכן התום והפשטות של Theater of Tragedy כובשים.

הבשורה המוזיקלית שהאלבום הביא עמו לוודאי נעוצה באותה נישה, הידועה כ"ז'אנר היפה והחיה", במסגרתו קול נשי מלאכי שר לצד קול גברי עבות, קינות על חיים, אהבה, מוות וחוזר חלילה.

עליי להודות שבאלבום זה פגשתי לראשונה בתקופה שוצפת אהבה נכזבת; המוזיקה לא נטלה את רשותי וכמעט בכוח, עטפה אותי בהבנה, כמו הייתה חברה היודעת שמילותיה לא ירפאו את הפצע, לא כפי שהכתף והחיבוק יוכלו. כפי שכתבתי בביקורות קודמות וראוי להדגיש גם במקרה זה, הדום מטאל, ובכללו המטאל הגותי, הוא ז'אנר המציע נחמה גורפת, מעין באר בלב מדבר. אם סגנונות המטאל האחרים מתגלים כחברים מסוגים שונים, הרי שהדום ואחיו הקטן והחורג הגותי ניצבים על תקן החבר המגיע בזרועות פתוחות כשהכרית ספוגת דמע. אי לכך, אין קושי מיוחד לפתוח את הלב למה שהוא ככל הנראה קבוצת התמיכה הגדולה בתבל – החל מהשילוש הקדוש של Peaceville וכלה במוטציות מאוחרות כמו A Forest of Stars ו-Agalloch. Theater of Tragedy ודומותיה מייצגות את האגף המלודרמטי והאפלולי, לעתים מתקתק בואכה מתוק ושולל גם הוא סוף טוב. הרפרטואר המוזיקלי של הלהקה מביא את הרומנטיקה למיצוי, בשירים כמו "Cheerful Dirge". זוהי דוגמה נוספת ליופי שבפשטות, אחת מני רבות.

האלמנט המגדיר הראשון שניתן להבחין בו בעת התנגנות האלבום הוא האווירה העדינה המזליפה מלודיות ממיסות, הנשזרות הן בגיטרות והן בעבודת הקלידים והפסנתר. כל תשעת השירים מתאפיינים בתחושה שהולמת בלדות, למרות שצליל הגיטרות נשמע היטב ואף אינו מצטיין בסאונד נקי למשעי, כפי שמצופה מהניקיון האופף את ההפקות הרומנטיות, ויכול להיות שניתן לייחס זאת לבוסר הסגנוני שטרם הכה שורשים. עם זאת, הבלדה הבלתי-מעורערת של האלבום, עומדת על תשע דקות וכוללת צ'לו, פסנתר ואת קול הסופרנו הצלול של הסולנית ליב כריסטין אספנס. ההתערטלות הרגשית האופפת את "A Distance There Is" הינה בזכות שירתה של אספנס, לדעתי פסגת ביצועיה אי-פעם (לצד פנינת האלבום, "To These Words I Beheld No Tongue", בו קולה ממש דועך ונשבר; אם כי כיאה לנסיכה גותית ענוגה) ומקנה לשיר, כמו גם לאלבום כולו, את תחושת האמינות הנחוצה על-מנת להוריד את החומות ולהניח לנהרות הרגש שהאלבום משחרר לגעוש פנימה. יחד עם זאת, יש להודות כי לא בנקל אפשר להתמסר לקולה של אספנס, עקב גובהו ודקותו, שלעתים גובל במסר סודי המועבר לידידיו הטובים של האדם. מנגד, אין חולק על הייחוד בקולה ואני מוצאת אותו, רוב הזמן ובאלבומיה המוקדמים של הלהקה, כמצג כובש של שבריריות ועדנה.

הטקסטים, פרי עטו של הסולן ריימונד רוהוני, כתובים באנגלית גבוהה וספרותית ומספקים מימד ויקטוריאני משהו לאפלולית המתנגנת. כאמור, מדובר במעשיות רומנטיות קודרות, אשר מירב הזמן לא נופלות במאום מהטקסטים של My Dying Bride.

אני מודעת לעובדה שישנם חלקים מקהל המטאל, שלא מזהה את תת-הז'אנר המדובר כחלק מארגון הגג המטאלי. עם זאת, כמי שסבורה שהמטאל נועד לייצג בצורה כנה ולעתים גולמית ספקטרום שלם של רגשות, הסגנונות הרכים יותר מהווים בהחלט צאצאים חוקיים לפרחחים המחוספסים שהתרוצצו עם גיטרות משוננות. מלבד Iron Maiden ו-Black Sabbath, אבות המזון של המטאל הגותי זהים לאלו של אחיהם החורגים לרוק הגותי – ריפים פשוטים אך מצמררים לעתים, פריטות הגיטרה הנקיות והחודרות המרימות שירים לגבהים חדשים, תוצרת להקות-על כגון The Cure, Siouxsie and the Banshees ו-Sisters of Mercy, תיפוף נמרץ אך לא מחוכם מדי ובס מוגבר במיקס ועם זאת, אינו בשרני. בנוסף לכך, כמתבקש משמה, הלהקה אינה פוסחת על המימד התיאטרלי, אותו תפתח ביתר שאת באלבומיה הבאים. את ביטויו המובהק של אלמנט זה ניתן למצוא באינטראקציה הווקאלית בין אספנס לרוהוני, בטקסטים הכתובים כדיאלוגים בין דמויות, כמו גם במעטפת המוזיקלית, השומרת באדיקות על הקניית אווירה הולמת, לפי תוואי ומצב רוחה של המוזיקה.

לסיכום, ציטוט הולם מתוך השיר הרביעי באלבום,

"Hollow-Hearted, Heart-Departed":"I do, in the blooming flower, pleasure find!". למרות הכל ובגלל, יופי.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*

נופר בטרשניידר-שטרצר

נובמבר 2017

כמו עולם נטול שקר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Svartsyn – In Death

מאת: חיים דרישנר

16-11-2017

את Svartsyn הכרתי לראשונה ב-2007 באמצעות האלבום Timeless Reign (זה עם הנחשים, Carnal Records), הקלטה שהשאירה בי רושם עז. כתיבת השירים היתה מסורתית משהו, אבל המנגינות היו משכנעות, האווירה היתה נכונה והגישה הייתה בלתי-מתפשרת-מבלי-ליפול-לקקופוניה סטייל, ולמרות השמרנות הכללית – האלבום נשמע רענן וייחודי, אחד מאותם אלבומים שבהאזנו להם נוצר 'קליק' מיידי עם המאזין, למרות היותם בלתי קליטים ובלתי קומוניקטיביים בעליל, מתחילתם ועד סופם.

שכחתי לגמרי מפרויקט יחיד-יחיד-מינו זה, וכעשור (וכמה אלבומים נוספים לדיסקוגרפיה העשירה של ההרכב) מאוחר יותר נפל לידיי In Death (Agonia Records 2017), אלבום האולפן אריך-הנגן התשיעי של הבחור השבדי המסתורי הפועל תחת הפסאודונים אורניאס Ornias – והאלבום הזה הוא כל-כך טוב, שזה כואב.

מונוליטית וחד גונית ברובה, המוזיקה ב- In Death היא חוויה שחובבי בלאק מטאל רציניים חייבים לעצמם; מדוע? מפני ש- In Death הוא כל מה שאיננו מיינסטרים: הוא לא נחמד ולא מתנחמד; הוא גדול מהחיים ומלא תשוקה; הוא עוין וקיצוני ומלא משטמה, כמו עולם נטול שקר, בו אומרים תמיד את האמת, בכל מחיר; כמו דלי של מי קרח שנשפכים על ראשך בלילה קר במיוחד ואינך מסוגל להחליט – תוך כדי דמעות הכאב – אם קור צורם או חום צורב הוא זה שחורך את בשרך; תער משומן ומושחז עד לעייפה בניואנסים הננעצים בלב כמו מסמרים חלודים בעצמותיו של הנצלב או הנעקד.

ללא רגע של מנוחה, או סתם אתנחתא נונשלנטית לטובת לקיחת שאיפת אוויר של שפיות, האלבום צפוף, סמיך, נטול הומור ורחוק מלהיות פארודיה אימפוטנטית של מטאל. אורניאס מצליח לכתוב ולנגן טקסטורות – לא מוזיקה במובנה המסורתי – שנשמעות, למרות הבסיסיות הסגנונית (ע"ע פרימיטיביות או חייתיות), כמו שילוב של הדקאדנס הדיסוננטי של Blut Aus Nord, הגרנדיוזיות הקוסמית של Mare Cognitum (או של Spectral Lore לצורך העניין) והאווירה הרוחנית משהו של ההארדקור של הבלאק מטאל הנורדי החצי-מלודי-אך-המרעיד-אמות-סיפים. יש ב- In Death משהו מן האפיות של Immortal מחד גיסא ומשהו מן הבהמיות האלמותית של Marduk אך עם איזשהו טוויסט, מאידך גיסא.

הריפים מהממים ביופיים הפשוט, המוכר, הממכר והאומניפוטנטי; הגיטרה מספרת סיפור, עלילה פתלתלה, עגומה, מלאת עוצמה אך פסימית להפליא. המתופף הזמני שחובר לאורניאס אחת לכמה זמן לשם הקלטת אלבום, שכח מעט, כפי הנראה, שמדובר בפרויקט בלאק מטאל והחליט ללכת על ביצוע תפקיד התופים באופן שיותר ממזכיר טכניקות וסאונד תיפוף השייכות לאסכולת הדת' מטאל הטכני; משהו עם נגיעה תעשייתית ובלאסט-ביטס מטורפים; מבחינת הטכניקה הכללית התיפוף העוצמתי, המדויק, האכזרי נמצא היכן שהוא על הסקאלה שבין Fractal Possession של Abigor ובין Demanufacture של Fear Factory. שימו על הסקאלה הזו כל אלבום איכותי בעל קליבר גבוה – הנע, סגנונית, בין דת' מטאל טכני או פרוגרסיבי, לבין בלאק מטאל תעשייתי – ותקבלו את צל צלו של המושג לגבי התיפוף האלוהי המככב באלבום והאסתטיקה הנדירה שלו.

גם קולו המוטרף של אורניאס אינו חדל מלהדהים; קול בעל גוון ייחודי בנוף הצווחנים והצרחנים למיניהם. כזה קול טרם שמעתם. אורניאס אינו "שר" או צורח – הוא מדקלם. מנאץ את העולם ואת אחותו באינטונציה שכמעט נוגעת בדיבור, בדקלום מתוך טקסט – וזה נשמע כמו פאקינג שירה (Poetry). קולו של אורניאס חורך, כמעט חותך בבשר החי, כל כך נואש וכואב ושונא, כמו כוכב דועך, כמו דמון שאחרי אלף שנים ואלף מיתות, נושם הוא את נשימותיו האחרונות – והוא יודע שאלה הן אכן נשימותיו האחרונות בהחלט.

מזמן לא התאהבתי כך באלבום מאתגר כל כך, מהר כל כך. אם ישנו אלבום בלאק מטאל מושלם, In Death בהחלט יכול להחשב כאחד כזה.

*

חיים דרישנר
נובמבר, 2017

קולה של החרב המתהפכת

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Nyseius - De Divinatione Daemonum

מאת: חיים דרישנר

21-11-2017

מכוער כמו הלילה...

אף פעם לא הבנתי את הביטוי 'מכוער כמו הלילה'; הלילה הוא שעתו היפה של העולם. הוא לא רק משמש כהשראה רבת-שנים לכל יוצר ולכל יצירה עמוקה דיה, הוא גם מייפה את הכיעור; מחליק קמטים, מאפר, מסדר, משחק במשחקי אור וצל, מטשטש את הזוועה ואת היומיום. הלילה הוא המייק-אפ של העולם, אומן האיפור והתחפושת של קיומנו – והוא כל כך יפה...

אם כבר – אם אתם כבר ממש רוצים להעליב מישהו – אולי תאמרו משהו כמו: "מכוער כמו Nyseius והמוזיקה המחורבנת שלה!". אבל אם היא היתה מחורבנת באמת, לא היינו כותבים עליה. בכל זאת, צריך לשמור על סטנדרט מינימלי. לאחר שזה נאמר, אין הדבר מקהה כהוא זה מכיעורה של המוזיקה. כמה היא מכוערת, אתם שואלים? כמו נשמותיהם השחורות של חיות-אדם מסופלסות.

De Divinatione Daemonum נמצא במחיצתי בערך מהרגע שיצא לאור, כלומר כשנתיים וחצי – ואני עדיין מנסה לעכל את הברנש המוזיקלי הפתלתל הזה. פתלתל ומכוער, אבל ממש. לא יודע, האירוניה החזירה את האלבום הזה לחיקי אחרי שכבר גמרתי אומר להפטר ולשכוח ממנו. וכך אני מאזין חודשים, ולא מצליח לפצח את הקליפה של הדבר המכוער הזה. הדבר הזה זו אלימות ושנאה בביטוייה המוזיקלי הטהור, ולהגיע לדרגות כאלה של ניהיליזם מזוקק – זו כבר פאקינג אמנות!

חוץ מהפתיחה הניתנת לעיכול ולהכלה (ולכמה קטעים אינסטרומנטליים אחרים שאיכותם אינה נפקדת), כל הדבר המטורף הזה מתפוצץ לך בפנים במופע מרהיב של אש וגופרית במימדים תנכיים. זה הדבר הכי רחוק ממיינסטרים בכל מובן שהוא שתמצאו. זהו הקיטוב המוחלט – זה הקוטב הצפוני שלי לקוטב הדרומי של כולם, וזה כל כך מכוער – שזה יפה. כעת, כשאוזניי ורוחי התרגלו לכאוס המוחלט המשודר מתוך האלבום, אני מתחיל להבין מה הפסדתי, מתחיל לתפוס את מימדי עומקו של החור השחור הקולי הזה.

De Divinatione Daemonum הוא בסך הכל אלבומה השני של Nyseius, להקה צרפתית אלמונית בעליל, והוא אחד האלבומים העוצמתיים ביותר שלהם האזנתי מימיי. הוא משדר שנאה תיאטרלית, ברוטלית, גרוטסקית, כזו שרק דמון (או אדם) יכול לזמן; הוא טהור בשנאתו זו, בלתי מפלה, שונא-כל, אומניפוטנטי בעטייה. האווירה כאן סמיכה ומשוננת; גשם של זגוגיות שבורות ומסמרים חלודים; התופים לא מרפים, לא נחים, לא עוצרים, קובעים עמדה, מהפנטים בגסותם הבלתי מתפשרת, המענישה; חומה של רעש מתוק, רב שכבתי, צפוף, אניגמטי.

מסך הבלאסט-ביטס הבלתי חדיר והבלתי נלאה משמש כאן כתפאורה, או כבמה אם תרצו, לגיטרות העוצמתיות, המנסרות, חסרות הריפים הקוהרנטיים; ואם מישהו חשב שחומת התיפוף הפראי אינה צפופה מספיק, שכבות על שכבות של דיסטורשן מתוק כמו רעל מוסיפות נדבך על נדבך על נדבך של אפוקליפסה קולית כמעט מטאפיסית, בלתי נתפסת בעליל. ואם כל זאת אינו מספיק, פנו מקום לשחקן הראשי על בימת הגרוטסקה חסרת הגבולות הזו - קולו המחוספס, העמוק, מלא המשטמה, של הסולן (והגיטריסט המוביל), שביצועו הקולי נשמע כמו אנתולוגיה של כל פיסות הצער, הכאב, היגון והאימה שהתקיימו בעולמנו נטול הרחמים משחר האנושות ועד ימינו המקוללים.

המטאל של Nyseius הנו נטול יומרות; אין בו כל רצון להשמע מלודי, מעניין, קומיוניקטיבי, מסורתי או מתקדם; אך למרבה האירוניה הוא כל אלה והרבה יותר מבלי לרצות בכך כלל. הוא כזה מכיוון שהוא דורש חקירה מעמיקה, האזנות אין-ספור; הוא טעון ניואנסים ושכבות ומיסתורין והוא מחייב האזנה במצב של תשומת לב מירבית שאם לא כן, נפספס איזה פרט חשוב בסיפור האימה הנדיר הזה.

De Divinatione Daemonum הוא קולם של המקוללים, של המקוטבים, של המיואשים והזועמים. זוהי קולה של החרב המתהפכת, של האפלה המצפה לנו בחיוך זדוני רחב, בעוד אנו פוסעים על גשר חבלים רעוע מעל התהום ועסוקים בהבלי היומיום, במסכי הטלויזיה הענקיים שלנו, במכוניות החדשות שרכשנו (לא קניתי, זה ליסינג), בטלפון החכם החדש שקנינו במבצע (בלאק פריידיי, סייבר מאנדיי, זובי תיוסדיי), בקטנוניות השגרתית חסרת הערך, באגו הנפוח שלנו, במגמת הטרנספורמציה הטכנולוגית שהופכת את כולנו כמעט, בצעדי ענק, לזומבים, למתים-מהלכים... וברגע אחד הכל מתהפך: המחלה שכל כך פחדנו ממנה מתדפקת פתאום על דלתנו; האסון שקורה רק לאחרים נופל לפתע לחיקנו; טבח-עם, פיגועים המוניים של הומאנואידים תתי-אדם וחסרי-לב כנגד אוכלוסיה אזרחית תמימה ובלתי חמושה, התעללות בחסרי ישע – כל ה"יופי" הזה, כל האימה הזו, מתכנסת לכדי צליליו של האלבום, מוצאת בו בית; והוא, בתורו, מחבק את הזוועה, לועס אותה ויורק את הריקבון המבאיש בפרצופנו.

בבואכם להאזין לאלבום כמו De Divinatione Daemonum, עצתי היא שתנסו לשכוח את כל מה שהכרתם אודות מוזיקה בכלל ובלאק מטאל בפרט. אלבום זה הוא מונומנט של משטמה קיצונית ועוינות ברברית, הטעונה בכמויות עצומות של אטמוספירה ורוחניות שיכולות בקלות להספיק לעשרה אלבומים טובים. אלבומים כמו זה אינם נטמעים בהאזנה אחת ואף לא בעשר; הם סמיכים ועשירים ברעיונות ועוינים כל כך שלא תוכלו לצלוח ולהכיל אלבום כזה בהאזנה בודדת, ואף לא בהאזנות ספורות. אם לא תעשו כן – אם לא תתנו לתודעתכם דרור ולא תתנו למוזיקה לשאת אתכם על כפיה – תתקלו בעוד יצירה גנרית להפליא במקרה הטוב, ובקקופוניה בלתי אכילה במקרה הרע. פתחו את האוזניים והלב, שחררו את שכליכם מכל קונספציה ודעה קדומה ותנו לצליליו של הריטואל הסאדומזוכיסטי הנפלא הזה לעשות את קסמיהם.

יש כל כך הרבה יופי בכיעור; וכל כך הרבה כיעור ביופי...

*

חיים דרישנר,
נובמבר 2017

הנח לעולם שאינו נתפס; פרוץ הלאה, לבי העולץ

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Various Artists – Eichendorff: Liedersammlung

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

15-12-2017

אפתח בגילוי נאות: ביקורת זו נכתבה בחלקה הגדול על אדן חלונו של מלון מינכנאי, לקראת תום מסע רצוף פלאים קטנים בגרמניה.

*

יוזף קארל בנדיקט פרייהר פון אייכנדורף (1788–1857) היה ממשורריה הבולטים של הרומנטיקה הגרמנית, העוסקת בטבע, באהבה ובמסעות ביניהם. מאחר ונושאים אלו עוברים כחוט השני בזרם הגרמני–רומנטי של הניאו–פולק, יזם אווה נולטה, איש ההרכב המופלא Orplid ובעל הלייבל, פרויקט בו הרכבי ניאו–פולק יפיחו רוח חיים מוזיקלית בשיריו של אייכנדורף. הניאו-פולק הוא בחירה טבעית לפרויקט שכזה, משום שהוא מתפלש איתנו בירוקת שהיא הלב הגרמני, תחת המעטפת של מילותיו של אייכנדורף המציירות מאוויים ותחושות של האדם הפשוט, בעיקר כשהוא ניצב מול הטבע. ואכן, אמני האלבום עוטפים את המילים במנגינות עגמומיות, הנוסכות קווים עדינים של מלנכוליה תחת העננה שהיא יצירתו הרומנטית של המשורר.

האוסף מביא לפתחי את גרמניה שהייתה ולא אבדה, כפי שהיא מתגלמת בהמיה חרישית של אמירים, כפי שהיא יוצקת את הרומנטיקה שלה: הלילה, הכוכבים, השמיים. האדמה, העצים, הטבע. העיניים הרואות והלב בתנועה מתמדת בין השירים. זו הגיטרה המייבבת של Orplid המושכת תפאורה של יום חדש, וכל מה שבין לבין, עת מגיח קולו המעט אדיש של Sonne Hagal המבשר את בוא הלילה.

היינריך היינה (Heine), משורר גדול שהתנסה אף הוא ברומנטיקה אך תמיד נותר מפוכח ואירוני, כתב:

"וכאשר שמעתי דוברים גרמנית
תקף אותי מצב רוח;
היה נדמה לי כי לבבי
מדמם בעודו זחוח"

(מתוך "גרמניה – אגדת חורף" בתרגום שלמה טנאי)

להוציא את האירוניה בדבריו - כך הרגשתי אני, עת האזנתי לאוסף בפעם הראשונה.

ריחה של גרמניה הנודף מהשירים, ממילותיו היפהפיות של אייכנדורף, מהקולות הבוקעים מתוך המוזיקה – עדינים וגבוהים כשל אליזבת שונפלד ואולריקה הירש, נמוכים ונחושים כשל אווה נולטה ואנדריאס ריטר. כל זה מערבל את פנים הבטן.

"Die Luft ging durch die Felder
Die Aehren wogten sacht
Es rauschten leis die Waelder
So sternklar war die Nacht"

("Mondnacht")

"האוויר נשב דרך השדות
השיבולים התכופפו
עמו היערות המו חרישית
כה בהיר מכוכבים היה הליל"

("ליל ירח")

כל המי ומי של סצנת הניאו-פולק/פולק המזרח גרמנית, הקטנה אך הפורה, מככבים באוסף – Orplid, Forseti, Barditus, Sonnentau ועוד. מדובר במעגל של חברים ומוזיקאים המתרכז בלייבל של נולטה. הקרבה מורגשת בצלילי האוסף, כמו גם האהבה למוזיקה, האהבה לשירה והאהבה לגרמניה. עם זאת, האוסף נטול הפאתוס המתבקש, לנוכח הז'אנר המוזיקלי, כמו גם הכיוון הלירי. על מנת להשיג חוויית האזנה טוטאלית, השירים המקוריים צורפו לחוברת האלבום.

האוסף מורכב מ–13 שירים של אמנים שונים, מהם הרכבי הלייבל הבולטים, Orplid ו-Sonnentau, מגישים צמד שירים כ"א. השיר הראשון של Orplid, "Abendlich rauscht schon der Wald" ("המיית הערב ביער") הוא אינטרפרטציה אינסטרומנטלית מרגשת בפסנתר בלבד, הקטע היחיד מסוגו באוסף. השיר השני, "Dort in moosumrankten Klueften" ("שם, בנקיקי טחב שלא טופסו") עשוי לשמש ככרטיס הביקור לפועלה של הלהקה – הדיוק המושלם בנגינה, בכתיבה, בהגשה. Orplid מיטיבים להגדיר התחושה שדבר מה עומד להתרחש בכל רגע, שהשמש תפרוץ ממחבואה ותשפוך את אור היקרות שמפיצה המוזיקה על פני כל.

הכל כה פשוט, והפשטות, מה יפה היא. אדם רואה נוף, אדם משתלב בו. המוזיקה תמיד באוויר. במוזיקה אני חשה את המהות אחריה אני תרה.

השיר הראשון המבוצע בידי Sonnentau, "Wünschelrute" ("מוט המשאלות") שולף את המאזין ממקום הימצאו הישר לתוך העולם האחר שהאוסף מציע. העדינות הניגרת מהגיטרות, ואלו מנגנות דמדומים עם חליל תומך. אני מתבוננת בדמדומים מעל מינכן ומוצפת בשירים שאותם אני מדמה לשבריריים, מהם מבליחים גם רגעי עוצמה (שהרי בניאו-פולק מדובר, אחרי הכל) – מקצבים מדודים בתוף יחיד הצועדים בסך ליד גיטרות קלאסיות מהוססות, הנועצות את יתדן המלודי ומנתצות את הלב.

את המימד הבומבסטי מספקים ברדיטוס ב–"Zwielicht" ("דמדומים"), באמצעות אווירה כמעט אמביינטית שאינה נזקקת לגיטרה בכדי להיות פיסת ניאו–פולק מרשימה.

ככל שהשירים מתהלכים יחדיו, שזורים האחד בשני, כך הופכת הנפש נימוחה, כך אני מתמזגת באדמה. או אז מגיע השיר היפה באלבום, "Nachts" ("בלילה") בביצוע Sonne Hagal. הוא מיטיב ללכוד את הפיכת השמיים לאוקיינוס אפלולי בעזרת מלודיה משכרת ונגיעה מינימלית של קלידים. לאחר מכן בא הבוקר. זו השמש הבווארית הקורנת בחמימות קלילה, זה הדשא המעקצץ בגן האנגלי. איתם אני נשאבת לחוויה שאינה אלא רוחנית. רגל אחת בראשית המאה ה–19, בניחוח כפרי ואישונים ההופכים ירוקים כליל, אל תוך יערות רחבי צמרות וכל הפולק הזה.

שיר יוצא דופן בכנותו ובעירומו, גם לנוכח מרכיבי האוסף עצמו, הוא "Mondnacht" בביצועה של אולריקה הירש. המינימליזם שהיא יוצרת עם קולה השברירי והגיטרה החלושה, פוקק את מחסומי הלב, אולי האיבר העובד שעות נוספות לנוכח ז'אנר כניאו–פולק. שיר יוצא דופן נוסף, הוא השיר הסוגר את האוסף, "Der Abend" ("הערב") בביצוע Edaphon. מדובר בקטע אלקטרוני לכל דבר בעל השפעות אינדסטריאל קלות, שאינו שייך לז'אנר הפולקי המוצג לראווה, אך באווירתו הוא מהווה המשך טבעי לאטמוספרת ענני האוסף.

"Lass dich die Welt nicht fangen
Brich durch, mein freudig Herz
Ein ernsteres Verlangen
Erheb dich himmelwaerts!"

("Durch!")

"הנח לעולם שאינו נתפס
פרוץ הלאה, לבי העולץ
תשוקה החלטית היא
להעלותך אל השמיים!"

("פרוץ!")

וודאי יימצא מי שיאמר, הרי זה קיטש מגוחך – כל הרומנטיקה הזו, אבד עליה הכלח. יתכן ואולי כך הדבר. ברם, מול הכנות והרגישות, מול היופי המרובד והעמוק של השירים הללו, אני רוצה להאמין שמעטים יגלו אדישות. אני רוצה להאמין שבכוחם של השירים להסיר מחסומי ציניות ולהעניק חוויה ראשונית וישירה, אף לשבור את הגוש האדום באמצע החזה. הלא אין צורך להישיר מבט מצועף אל המרומים ולהתייסר כוורתר בכדי להפנים את מהות היצירות השונות, הן הוורבאליות והן המוזיקליות, ולקבל אותן באהבה שבה נוצרו. גם אין צורך לממש את הקלישאה הרומנטית החבוטה ולהאזין לאוסף בלב יער עבות, אלא רק לפתוח את הלב. האמצעים לכך פשוטים: גיטרות קלאסיות נוגות, לעתים חליל–כינור–צ'לו–פסנתר, רקע לקלידים ותוף בודד, הקולות, המילים.

לאוזן שאינה מורגלת בניאו-פולק, השירים עשויים להישמע בנאליים במידת מה. ראוי לציין כי עובדת היותם פשוטים בהחלט לא מצביעה על פשטנות בעיבודים. בהאזנה קשובה ניתן לגלות מורכבויות קטנות – שינויי מלודיה, משחקים בין שתי גיטרות ויותר, כל אותם אלמנטים קטנים-גדולים המוסיפים נדבך נוסף לשיר. כל אלו ויותר, כל מה שמעל ומתחת ובעיקר כל מה שבפנים, הם שמעניקים לשירים את המפתח לרצון לשוב ולהאזין להם.

עם שובל הצלילים הזה אני עוזבת את גרמניה. לכשאשוב, הם יתנגנו מחדש.

*

הקיטועים משירי אייכנדורף תורגמו ע"י הכותבת.
הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

להתיך מסורת לצלילים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Amorphis – Elegy

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

8-1-2018

במבט פנורמי על זירת הפולק מטאל העולמית, ניתן להבחין כי חלק בלתי מבוטל מהלהקות המרכיבות את הסגנון, משתייך לארגון הגג המתכנה סקנדינביה. הסבר לתופעה זו נעוץ בשורשים שהמורשת הוויקינגית הגאה ממשיכה להכות. זו משמשת כהשראה כמעט תנ"כית למוזיקאים רבים, המציפים את הז'אנר במעשיות על אודין וחבריו המתהוללים בוואלהלה, המתובלות בקלידים נוטפי אווירה ומקהלות "הו–הו". אנטיתזה מסוימת לוויקינגיזם האופנתי למדי מציבה רוב העשייה המוזיקלית הפולקית במדינה שאינה סקנדינבית במלוא עומק המושג – פינלנד, האחות החורגת. אמנם, בדומה לסיפורי עידן הוויקינגים, הפולקלור הפיני ניזון מהרקע הפאגאני טרם עידן הנצרות, אך הוא ניחן בייחודיות משלו, היות והוא מתגלם בדמות נדבך תרבותי ומיתי חשוב מאין כמוהו: הקאלוולה (Kalevala). מדובר באסופת שירי עם, שעברו מפה לפה במשך שנות דור, ועוסקים בעיקר בעלילות האלים הקדומים. בד בבד עם איסוף הקאלוולה, נאסף הקאנטלטאר (Kanteletar): מחזור בן למעלה מ–700 שירים ובלדות, המתארים את חיי הפינים הקדומים, החל מאמונותיהם והשקפותיהם, מנהגי היום–יום, היחס לטבע הסובב וכלה בשמחה וצער.

(מתוך שיר הפתיחה של הקאלוולה, בתרגום שאול טשרניחובסקי)

להקות פיניות לא מעטות הושפעו הן מהקאלוולה והן מהמוזיקה המסורתית, אולם אף אחת מהן לא היטיבה למזג השפעות אלו בייחוד ובחן, כפי שעשתה זאת להקת הדגל של המטאל הפיני לדורותיו: Amorphis. לעניות דעתי, אין עוד הרכב מטאל פיני (ונדירות אלו מחוצה לפינלנד שהתעלו על Amorphis) שהתיך אהבה כנה למסורת לכדי צלילים, שבסיסם נסוב על שעטנז כה עשיר מוזיקלית: פולק, דום ודת' מטאל, רוק פרוגרסיבי, פסיכדליה וכיו"ב.

בכדי לעמוד על טיבה של ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה, ראוי להתעכב קלות על תולדותיה: תחילת הסאגה בהלסינקי, שנת 1990. הם הקליטו דמו ו–EP, בהם הסגנון השלט היה דת' מטאל רווי גרגורים, שלא ניחן ביתר חדשנות. ב–1993 יצא אלבום הבכורה, "The Karelian Isthmus", שהציג את ניצני השילוב בין הדת' מטאל הבסיסי בעל מקצבי המיד טמפו לצד דום-מטאל איטי למדי ושימוש ראשוני בקלידים. בנוסף, הליריקה באלבום התמקדה במלחמות והווייתן, ללא הדים להשפעות התרבותיות המקומיות על הלהקה.

הפריצה הגדולה, הן לתודעה העולמית והן מהבחינה המוזיקלית, הגיעה שנה לאחר מכן באלבומם הבא והידוע מכל "Tales From The Thousand Lakes": יצירת מופת של דום–דת' אווירתי ופולקי, המציג מלודיות הנשענות על נעימות מסורתיות ומתן מקום נרחב יותר לסינתיסייזר (בתקופה זו ניכרה בעבודת הקלידים השפעת שנות השבעים, אם כי במידה פחותה), כמו גם ניסיון שילוב קול נקי לצד שאגותיו של הסולן, טומי קויבוסאארי.

לצד השדרוג המוזיקלי, גולת הכותרת של האלבום הייתה התמקדותו בטקסטים נבחרים מהקאלוולה, השזורים בקונספט מחודש בהתאם לראיית הלהקה את המורשת הפינית. יש לציין, כי הטקסטים תורגמו לאנגלית, על מנת לפתוח למאזינים צוהר אל המורשת הפינית.

כלהקה בהתפתחות מתמדת, ניצני הניסיוניות המוזיקלית שהנצו באלבומים הנ"ל לבלבו במלוא עוצמתם באלבום השלישי שיצא ב–1996 ואין ספק כי מדובר בעבודתם המרשימה עד כה, "Elegy". ראשית, נערכו חילופי גברי בלהקה ומלבד קלידן ומתופף, הצטרף גם סולן נוסף, פאסי קוסקינן, שקולו הנקי והמיוחד השתלב בצורה משביעת רצון עם קולו המגורגר של קויבוסאארי. ככלל, חברי הלהקה החדשים הביאו רוח רעננה ללהקה, בדמות תיפוף אנרגטי ועבודת קלידים מהפנטת. שנית, השוני המרכזי באלבום נעוץ בחידוד האג'נדה המוזיקלית, בדמות ההשפעות המובהקות של הרוק הפרוגרסיבי והפסיכדליה, בעוד מצע הדום–דת' מטאל הוותיק התעצב לכדי מוטציה של דום מטאל רך, קצבי ולא נשכני. ההשפעות המסורתיות נכחו בראש זקוף, אם במלודיות העממיות ואם בהתבססות הטקסטואלית על הקאנטלטאר.

("My Kantele")

כקודמו, גם במקרה זה עסקינן באלבום קונספט, המתכתב עם ימי הזוהר הפאגאניים של פינלנד. אם כי הבחירה בטקסטים מהקאנטלטאר משקפת דווקא את הפן הבלתי אמצעי, הפשוט והיום–יומי של הארץ הצפונית, מעבר לדמדומי האלים. כל זאת, מבלי לגרוע מהפיוטיות והעדנה המקורית, היות וחברי הלהקה השכילו להבין שבידיהם שירה גרידא. באלבום ישנם 11 שירים, שזכו לעיבודים מרתקים ולא שגרתיים, בכל הנוגע לטיפול ז'אנרי בנכסי פולקלור. כאמור, לפני המאזין עומדת בגאון תצוגת שתי וערב מכל טוב הז'אנרים, הנרקמים בדיוק וברגישות.

האלבום נפתח בסערת שלגים עם "Better Unborn", המציג בצורה המיטבית את ההיצע ש-Amorphis מגישים: נגינת סיטאר אוריינטלית (אך גם פינית להחריד) ההולכת ומתגברת עד לפרוץ השיר במלוא הדרו - הגיטרות הפסיכדליות, הרקע המטאלי, הריפים הפולקיים – האופן הטבעי בו נשזרים המרכיבים הללו לשיר כמעט בלתי נתפס. ניכר שזו יצירה פרי מוזיקאים קשובים ורגישים, שהרי לא פשוטה משימת איחוד עולם העבר עם ימי ההווה. ככלל, מרתק לעקוב ולהתרשם מהאינטרפרטציה המוענקת לכל שיר, אם במקצבים מהירים יותר, כמו ב–"Against Widows" ו–"On Rich and Poor" רוויי האנרגיות המטאליות או בבלדה היפהפייה "The Orphan", הנפתחת בקורטוב מלנכוליה מתמשך ומסתיימת בגשם שביבי תקווה. Amorphis לא חששו משילוב סגנונות נוספים, ולו רק לפרקים קצרים ביותר, כגון קטע הפולק השקט הגובל בטנגו ולאחריו מעבר דאנס חד בן עשרים שניות הנשבר לסולו גיטרה ב–"Cares", שיר שבהאזנה ראשונה נדמה מבולבל ותלוש. לאחר התעמקות מה, ניתן להעריך את התעוזה של Amorphis בניסיון מוזיקלי שהרים גבות של מאזיני מטאל רבים, שתהו מה ל- Amorphisול"אומצה אומצה". מה חבל, שלא לכולם נהיר כי זוהי מוזיקה מורכבת ורבת פנים המשקפת תרבות ענפה ורבת פנים. לא בכדי נבחר שם האלבום על שם הבלדה השנייה בו: זוהי קינה לעולם שהלך ולא ישוב עוד.

לא בנקל ניתן להצביע על נקודות חלשות באלבום. עם זאת, הבולטת היא סוגיית שיבוץ השירים. האלבום נפתח בתנופה עם חמשת השירים המלהיבים ביותר, והאנרגיה כבה מעט לקראת סופו. ברם, השיר האחרון מותיר את המאזין עם תחושת הגעגוע המתוקה שיכולה להתמוסס רק בלחיצת כפתור נוספת. השיר החמישי, "My Kantele", הוא ללא עוררין השיר הטוב באלבום וכזה הלוכד באופן טוטאלי את מהותה של Amorphis וההוויה הפינית, והוא זוכה לגרסה אקוסטית המהווה סיומת ראויה לאלבום: סיטאר, גיטרה קלאסית, קלידים ותופים עדינים השופכים לילה שכולו אור צפוני, בביצוע מהודק ומרגש. בנוסף, חרף הצלחת השילוב בין שני הסולנים, קולו הנקי של קוסקינן עושה חסד עם המוזיקה לאין שיעור מאשר גרגוריו של קויבוסאארי, ואכן, באלבומיהם הבאים, יזכה קוסקינן לעמדת הסולן היחיד.

המוזיקה של Amorphis בנויה לתלפיות, פנים וחוץ: לא רק מעמודי התווך המוזיקליים המשובחים, אלא גם מיכולתה לחלחל למרזבי הלב ולחרוט את רשמיה על קירותיו. זו מוזיקה שכולה אהבה – לפינלנד, לעבר ולעתיד, לאנשים ולמוזיקה עצמה. נישא על גבי התרוממות הרוח מהאלבום, הקסם הפיני עובד שעות נוספות.

("Weeper on the shore")

*

נופר ברטשניידר-שטרצר,
ינואר 2018

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

DNA של כנות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Satyricon – Dark Medieval Times

מאת: יוסף בן עוז

14-1-2018

בסרט הנע של המתיימרים לשאת את בשורת הרוח האפלה החדשה, רק מתי מעט יכולים באמת לזקוף ראש ולירוק אל פניה של השיפלות האנושית. אלו, שנשאו בכלי הנגינה שלהם ובמילים שלהם את הפשטות; הדגל שבראש הפסגה; שהותירו מאחור את היומרנות; כמו יפהפיה שאינה מודעת ליופיה המרהיב, היו אלו הנביא שלא רצה להתנבא. זה שהנבואה חזקה הייתה ממנו ובעל כורחו נאלץ לאומרה, בודד, אל מול עדר של נינוחים שליבם מלא ספקנות דלוחה כלפי החוזה, בזים לו ולשירי הנבואה השחורים שלו, ושרק בחלוף ימים, לאחר התעצמותו של החזון, יכירו תודה במבט לאחור, כמו כלב השב על קיאו.

תנו לי שחור ולבן, תנו. פשטות קסומה. להיות מופתע ממנהיגותה של המלודיה הזכה בתוככי השירים ובאלבום כולו כיצירה אחת. ההפתעה, אותה לנצח אוכל לנצור בליבי שהתפרק לחתיכות כשגילה שאפשר להלחין גם גילוי של שמחה, מן אושר קמאי כזה, כמו מנגינה נורדית חבויה מתחת לאלפי שנות שיכחה, הטובלת בבלאק מטאל חורפי ומנוכר להחריד – מבלי להישמע מוזר או מטופש. האומץ השליו הזה שניצב שם בין השורות ובין הצלילים – לייצר עבודת בלאק מטאל שנעשית בכנות וזהו זה. שבירת גבולות, אבל לא כסיסמא נבובה ומבלי להיזקק לתעלולים של טכניקה ו"השפעות" מוזיקליות כאלו או אחרות, פשוט מוזיקה שנכתבה ונוגנה בכנות.

בהפקה מלוכלכת, בסאונד נוזלי במיוחד, אך עם מקום מהדהד לכלי ההקשה ועם הובלה מוזיקלית בלתי מעורערת של האקוסטיקה (גיטרה וחליל) בתוך המבנים של השירים ובניצוח שלה על המעברים המלודיים בין קטעי מדורות הדיסטורשן טרופות הדעת – האלבום הזה קנה אותי. גם ככה הלב שלי נטה להסתקרן תמיד מחשכתה של ימי הביניים: התקופה המסקרנת הזו בתולדותיה של אירופה, שכילד הייתי קורא כל פיסה כתובה עליה ונהנה מהאמנות ומהשירה ומקטעי ההיסטוריה ומה לא. וכעת באו Satyricon וברגע אחד הניחו לפני פיסה חיה ונושמת, שכמו החייתה את החלום, ועוד קראו לה: Dark Medieval Times. ככה, אגרוף לסרעפת.

אמנם – שכבות העייפות המודרנית שעל פני ובתוך ליבי, ובמיוחד לאור החקיינות הבלתי נלאית של כמליארד הרכבים בינוניים המבקשים כולם להתמרח בתהילת האופל המקורית, הותירו אותי מותש. למצוא בלאק מטאל שיהדהד את חדרי הלב שלך, כמו למצוא פנינה בחול. ואולי זו דרכם של המוּבָלים, שאינם יודעים לתת מאום משלהם זולת השחזור המקושט של המוזיקה ששמעו מאותם היחידים שהצליחו לנצח את חשש הבדידות של היוצרים וניגשו אל המיקרופונים ובלי דאווינים מיותרים פשוט נתנו חלק מעצמם על סט ההקלטות מבלי לדעת או להתרגש יותר מידי ממה תהיה התגובה אל העבודה הזו אם בכלל.

אני מת על התחושה הקרה הזו של הגולמיות. זוהי בעיני המרקחת הכי תוססת ומבעבעת של היצירתיות המחתרתית והמסקרנת ביותר בהתגלמותה: הבוז להו-הא של המצוד אחר הקהל והפרסום אבל לא מתוך בוז של ממש, אלא כדרך אגב. היצירה לחלוטין במרכז עד שקשה לדמיין שחשבו למכור דבר כזה.

העניין הזה הזכיר לי את מילותיו הדוקרניות אך הכנות להקפיא של ריינר מריה רילקה, מגדולי המשוררים הגרמניים של תחילת המאה ה-20, כשכתב למשורר צעיר שנועץ בו על שיריו שלו, כך:

"אתה שואל אותי אם שיריך טובים. אתה שואל אותי. קודם לכן שאלת אחרים. אתה שולח אותם אל כתבי עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים ואתה מוטרד בשעה שמערכות מסויימות דוחות את ניסיונותיך. מעתה (מאחר שהזמנת אותי להיות לך ליועץ) אני מבקש ממך לחדול מכל זה. אתה מביט החוצה, ואין דבר שעליך להימנע ממנו יותר. שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש. יש רק אמצעי אחד. התכנס בתוך עצמך. נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב; נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של ליבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב?"

('ריינר מריה רילקה – מכתבים אל משורר צעיר', הוצאת כרמל 2004, עמ' 19-20)

כמה כוח תוכל אמירה חדה כזו לתת לאינספור יוצרים צעירים המבקשים לסתת את דרכם באמנות? אילו רק ידעו להשכיל ולאחוז את הנפש של עצמם ולא להתבייש בתוצרת רק כי אחרים יודעים לצקצק כלפיה בידענות ריקנית. אמנם, לא כל יוצר הוא מאסטרו (מעטים מאוד הם כאלו), אבל כשאתה מאסטרו אתה חש את זה בעורקיך. זו הבעירה והמקוריות הרעננה. וכשאתה מגלה שאכן השפעת והובלת זרם של ממש מאחוריך, זה הזמן להתנתק ולעבור למרתף היותר פנימי של הנפש שלך וליצור משם את הנתיב הלא סלול הבא שלך.

זוהי, בעיני, יצירה של ממש.

עד היום כשאני מתבונן בתהפוכותיה של הלהקה הזו, נדמה לי שזוהי תכונת נפש יסודית אצלהם ושלא ניתן לקחת אותה מהם כלל וכלל: הרצון להתבדל מן העדר. להתרחק מן המתיקות של ההתפרסמות. הבעיטה היא להם מאפיין עיקרי, וזוהי בהחלט תכונה טובה, הן כשהבעיטה מופנית קדימה אל החברה על צביעותה והן כאשר היא מופנית אחורה, אל ה'סצנה' האוהבת לאהוב את עצמה.

*

Satyricon מעולם לא היו הלהקה שהובילה את ההתעניינות שלי בבלאק מטאל. גיליתי אותם מאוחר יחסית, מאוחר מכדי שיוכלו להיות המובילים בעולם שלי. אלא שעל ציר הזמן המתפתל של ההרכב הזה, העבודה שלטעמי היא עוגן בל יישכח, מוכרחת להיות העבודה הזו, דווקא. יותר מהדמואים שקדמו לה; וכן, גם יותר מ-Nemesis Divina שהפך לפוסטר ייצוג של הסאונד המאפיין את ההרכב מבלי שאנשים זוכרים או לפחות מודעים לחוב של כבוד שהאלבום הזה חב לשורשים שניטעו הרבה לפני כן ב- Dark Medieval Times; ואפילו יותר מאחד מהאלבומים שירק שוב בפרצוף, הפעם נגד הרוח ובפרצופה של הסצנה המתנפחת והולכת והופכת את הכל לעיסה של דביקות פופוליסטית – הלוא הוא Rebel Extravaganza המשובח כמובן.

אני סבור שלכל להקה יש אלבום מיוחד לפחות אחד, שמצליח לתרגם את הדי.אנ.איי שלהם פנימה אל תוך המוזיקה בצורה המיטבית. ואצל Satyricon האלבום הזה הוא האלבום הראשון שלהם.

מבחינה מוזיקלית, "זמני ימי ביניים חשוכים" השכיל לתת במה למלודיה קלאסית של נגינת ימי הביניים להוביל את המערכה. כל האלבום בנוי כך שהרעש הבלאקרי הוא כתשתית חובקת למלודיה, אבל המלודיה פה היא המלך. זה ניכר רק כשאתה מעמיק פנימה אל העבודה הזו ומתחיל לאחוז את הקצוות שלה לגמרי.

גם מבחינה לירית נכונה כאן הפתעה. אמנם הליריקה אינה מהמשובחות שקראתי בבלאק מטאל[1], עם כמה וכמה נפילות בנאליות של 'הלוויה בחורף על השלג עם ערפל סובב ומדורת פסגות', אבל המוקד היצירתי באלבום הזה, למרות ראשוניותו, מוסב באופן דיי מפתיע הרבה יותר על הממד האישי שבחוויה האפלה ולאו דווקא פמפלט ייצוגי של שטניזם אה לה אנטון לאוויי ואפילו לא סתם קריאת בוז מתוקה כלפי הכנסיה. לא ולא: Satyricon פנו ישר לאלמנט האישי והניחו על השולחן אמירה אינדיבידואליסטית הנעה בין האדם ונפשו לבין הטבע החשוך (ובמונחים הנורבגיים – חורף כמעט תמידי ושמש נדירה הם בהחלט מקור לא אכזב לתחושה שכזו), שמצליחה לרענן למרות הנסיגה התכופה שלהם (כאמור) לאמירות פוסטר אפילות כאלו ואחרות.

אמנם האלבום במשמע ראשון נוטה להישמע כחלק מחטיבה אחת של יצירת בלאק המתחילה בדמואים (במיוחד ב-The Forest Is My Throne), וממשיכה לאחריו – ב- The Shadowthrone (שהיה לטעמי יותר גנרי במובנים לא מעטים) ואף בספליט המשובח ביותר שעשו עם Enslaved (הלוא הוא – The Forest Is My Throne / Yggdrasill), אבל אין זה המצב לדעתי. האלבום הראשון היה היצירה הראשונה שלהם שבה השכילו להניח יסודות אישיים בעלי מנעד רגשי יחסית רחב כפלטפורמה מייצגת לבלאק שלהם. זו להקה שתחילת הדרך שלה הייתה אלבום שהשכיל להיות בוגר מאוד בגישה שלו לבלאק, ועם זאת לא איבד קמצוץ מהסאונד החשוך והחורפי להקפיא שלו. מכאן ואילך, אי אפשר היה עוד להתעלם מהעניין הזה. זה יסוד בנפש שלהם וזה מאפיין שאין להינתק ממנו.

אני מודה בפה מלא שאני לא חבר של היצירות המאוחרות יותר של הלהקה. התפנית שהם לקחו בימים שעקבו ל-Rebel נחוותה אצלי כבומבסטית קצת מעבר לקצה, עד כדי פשטנות. אמנם המעט ששמעתי מ-Deep Calleth Upon Deep השיב במקצת את הרוח למפרשים בעיני (למרות התחושה שעדיין מדובר בבלאק שיוצרים סטארים ולא בתהום מלאת רגש כמו שכנראה רק אלמונים מלאי תעוזה עושים), אבל יותר מכולם, לנצח תיוותר בלב חקוקה הלפיתה שלפת אותי האלבום שהחייה עבורי את ימי הביניים בתור עוצמה רגשית קרה, מורכבת ומלאת עוז.

In the Devoid of Sorrow
The Air and my Heart full of Luster

Behind the Mountains
There must be a key to the Gates

*

יוסף בן עוז
ינואר, 2018

[1] פה ושם הקלישאתיות הרגילה עם כל ה-buzz-words הרגילות: לוויה, יער, ערפל, מדורות על שלג וכו'. ועם זאת יש כאן כמה וכמה רגעים אפיים של אנושיות עגומה ובסיסית. ואגב כך: שווה אולי להשקיע פעם קטע משלנו על הליריקה במטאל ולהושיט תוך כדי כך אצבע משולשת לכל משמיצי המילים במטאל, הטוענים בזחיחות ילדותית שאין למטאל מילים שוות כלל וכלל. אבל אולי בפעם אחרת

נורווגיה הגולמית שלי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Gorgoroth - Pentagram

מאת: אלון בלאו

17-1-2018

1994 הייתה ככל הנראה השנה הזכורה ביותר בבלאק מטאל הנורווגי, כאשר כמה מהיצירות האייקוניות ביותר של הסצנה יצאו באותה שנה - In the Nightside Eclipse של Emperor, Transilvanian Hunger של Darkthrone, Hvis Lyset Tar Oss של Burzum, אלבומי הבכורה של Satyricon ו-Enslaved וכמובן האלבום שנחשב לנושא הדגל הרשמי של הסצנה: De Mysteriis Dom Sathanas של Mayhem. אבל מעבר לכל הקלאסיקות הללו, ישנו אלבום אחד שיצא באותה שנה אשר שמור לו אצלי מקום מיוחד ושלטעמי מהווה בכל נימיו את אחד מרגעי השיא של סצנת הבלאק מטאל הנורווגית המוקדמת.

Pentagram, אלבום הבכורה של Gorgoroth.

למי מאיתנו שקצת מעורפל לגבי ההיסטוריה (shame on you), הנה כמה נקודות חשובות:

Gorgoroth היא מוותיקות הסצנה הנורווגית, אחת מדור המייסידים. נוסדה ב-1992 על-ידי הגיטריסט Infernus, הלהקה עצמה ידעה עליות וירידות לרבות שינויי הרכב תכופים ושמה אף השתרבב לאינספור שערוריות (בעיקר בשל סגנון ההופעות האקסצנטרי שלה רווי הסימבוליזם השטני, שאינו משאיר מקום רב לדמיון[1]). לאחר ששחרר קלטת דמו בשם A Sorcery Written in Blood, התייצב ההרכב ב-Pentagram על Infernus כגיטריסט ועל הסולן Hat, כשהם מחוזקים ב-Samoth מ-Emperor כבסיסט ו-Goat מ-Trelldom על התופים כנגנים אורחים.

מבט חטוף בעטיפת האלבום מסגיר את הפשטות הבוטה: הלהקה לחלוטין פחות בעניין של לשחק משחקים. כל האמנות של שרוול האלבום כולה מסתכמת בלוגו הלהקה בפונט לבן על רקע שחור בוהק. האפס-השקעה בטיזינג הזה משקף ככל הנראה בצורה הולמת את הגישה הכללית הכה נוכחת באלבום הזה: בלאק מטאל נורווגי שורשי, טהור ובלתי מתפשר.

ו- Pentagramאכן הביא איתו גישה מוזיקלית פשוטה וברורה שלימים הפכה לתעודת הזהות הקלאסית של הסצנה הנורווגית של שנות ה-90 המוקדמות. מוזיקלית, בזכות הסאונד הקר והאפל עם הריפים הקודרים והחודרים אל מתחת לעור, מהווה העבודה הזו יצירת מופת מוקדמת של Grim Black Metal קלאסי: הכל כאן מינימליסטי, מטונף, רקוב עד העצם ופרימיטיבי להחריד, אך עם זאת ברור לחלוטין ומספק מנה הגונה של מטאל שחור משחור, כשההשפעות הברורות של הלהקות הגדולות של הסצנה הסקנדינבית ניכרות בה.

במובן הזה Pentagram מושפע לחלוטין מהסגנוניות הנורווגית אולם מצליח לעשות מהסלט הצפוני מטעם ייחודי הנושא את חותמה של הלהקה. כך למשל, עושה האלבום שימוש בתבנית הנגינה הבסיסית המזכירה את אלבומי Bathory המוקדמים (ובמיוחד את The Return…) ומייצרת מהם בלאק מטאל פרימיטיבי, פשטני ומינימליסטי החף מאפקטים כלשהם. אפשר לחוש שלתבנית הזו מתווסף האופי המוזיקלי הנורווגי האופייני והקר בסגנונה של Darkthrone, שמשכיל למזג השפעות אלו עם סגנון ריפים בהשראת העבודות המוקדמות של Burzum ו-Mayhem. את כל אלו משלב האלבום עם האינטנסיביות, הכאוטיות וחוסר המעצורים ש- Immortalהפגינו באלבומם Pure Holocaust כבר שנה קודם לכן.

אבל הגדולה של האלבום נעוצה דווקא בפשטנות שלו: לא מדובר בניסיון להתחכם יתר על המידה; לא נעשה שימוש בקלידים, חלילים או קטעים אמביינטיים, שכן אין פה שום שאיפה להישמע ויקינגי או אטמוספרי. מדובר בפשטות בבלאק מטאל נורווגי בסיסי השועט כל הדרך, כמעט בלי עצירות במן מתקפה משולחת רסן של שנאה ואופל. תכונה חשובה ומאתגרת במיוחד בעולם הבלאק מטאל והיא עומדת לזכותו של ההרכב באלבום הזה במיוחד היא ללא כל ספק ההימנעות הכמעט מוצהרת של הלהקה מלהיקלע למחוזות הרפטטיביות הקלישאתית שאפיינה באותן שנים לא מעט הרכבים נורווגיים בולטים: השירים קצרים ולא נמרחים, כאוטיים אך עדיין כתובים להפליא, ובעיקר – שומרים על עקביות פנימית ומידה הגונה של גיוון.

אחד האלמנטים הבולטים ב-Pentagram שמעניקים לו זהות ייחודית המבדילה אותו משאר אלבומי התקופה, הם ה- Vocalsהדמוניים משהו של Hat – צווחות מקפיאות דם, מטילות אימה ונוטפות שטנה, המזכירות במעט את סגנונו של Ihsahn מ-Emperor - בחירה לא שגרתית באותן שנים לסגנון ווקאלי עבור אלבום שכולו על טהרת הבלאק ה"אמיתי" המאופיין כבדרך קבע ב- Grim Vocals גרוניים וגרגרניים (סטייל Nocturno Culto או Satyr). מפאת אפרוריותו הכללית של האלבום נדרשות מספר האזנות על מנת להתרגל אליו; אין זו יצירה המתעכלת תיק תק. למתמידים המאזינים בקשב, מתגלה כי מדובר בבחירה ווקאלית מוצלחת המתאימה לאלבום ככפפה, כש-Hat וסגנונו מעמיק ומחדד את הקיצוניות והאגרסיביות שהאלבום מציג.

Begravelsesnatt הוא השיר הפותח את האלבום, המהדהד אותנו כבר בפתיחת האלבום אל אחד משיאיו:

שיר פתיחה מהיר ותזזיתי בחזרתיות מהפנטת, עם ריף מרכזי – כזה שהצרחות של Hat משתלבות בו היטב וחורכות את עור התוף של המאזין.

שאר השירים באלבום ממשיכים באותו קו: קקופוניה מהבילה של בלאק מטאל טהור, עמוס זדון ומשטמה, לרוב מהיר ואינו משאיר הרבה מקום לנשימה בין שיר למשנהו, ועם כל זאת לא בלי קטעים איטיים יותר מבחינת הטמפו, המהווים אתנחתא מסוימת לפני שהעסק ממשיך בכל הכוח. נוכח האלבום הזה, התחושה האישית שלי הייתה ונותרה שמדובר כאן בתצוגת תכלית של מטאל שחור המלווה בתצרופת עבשה של ריפים קודרים במיוחד מבית היוצר של Infernus והמתחברים יחדיו כבמלאכת מחשבת, תיפוף בסיסי אך עוצמתי של Goat כשקולו של Hat משמש כחוד החנית של התופת המוזיקלית הזו ומוסיף דרמטיזציה מיוחדת לסיפור.

כמעט כל שיר כאן הוא קלאסיקה: מ-Crushing the Scepter המעולה, Ritual האיטי והמדמם דם שחור עם ה-Vocals המרושעים שלו כש-Hat נשמע בו כאחוז דיבוק, עבור ב- Drømmer om død, Katharinas bortgang ו-(Under) The Pagan Megalith המהירים היותר, Huldrelok הנפלא והאינסטרומנטלי, וכלה ביצירת הבלאק האימתנית שחותמת את האלבום: Måneskyggens slave – ככל הנראה השיר שהכי מזוהה עם האלבום, ומסיבה טובה: דומה שכל מה שהתרחש באלבום לפני כן נבנה כדי להגיע לרגע הזה שלוכד את תמצית מהותו של Pentagram בצורה מושלמת – סופת הריפים הקודרת של Infernus משתלטת על המוזיקה באופן חסר מעצורים ובשילוב עם צווחותיו של Hat היא סוחפת את האלבום אל עבר סופו הטרגי. השיר הזה הוא בגדר סערת ציקלון עזה של בלאק נורווגי טהור. 

באותם ימים מכוננים וחלוציים בסצנה הנורווגית המוקדמת – תקופה בה כל להקה בסגנונה הייחודי ביקשה לפרוץ את גבולות הז'אנר ולהטביע בו את חותמה, נראה כי Gorgoroth לא שאפו להמציא את הגלגל מחדש באלבום הזה, אלא דווקא לחקור את האמנות האפלה לעומקה. הבישול של כל האלמנטים הקיימים כבר ביחד לתוך תבנית מינימליסטית ומוקצנת של בלאק מטאל פרימיטיבי, קירב אותם אל הגרעין האידיאולוגי והמוזיקלי של הבלאק בעצם. האלבום הזה הוא במובנים רבים מה שסצנת הבלאק הנורווגית המוקדמת ביקשה לייצג: רוע צרוף; פס קול של קץ הימים; זרם קמאי, פראי וראשוני שהתעורר לחיים, משולל עכבות או גבולות, כמו זעקה מיזנתרופית קדמונית העולה ממעמקי הנפש, המבקשת למרוד בכל מוסכמותיה של הציביליזציה.

Pentagram הוא קלאסיקה בזכות עצמה. האלבום כתוב ומבוצע בצורה מעוררת השתאות, שעובד עם חומרי גלם ורעיון דיי בסיסיים, אותם הוציא לפועל בשלמות. ללא ספק, אחד האלבומים המשובחים ביותר שהסצנה הצליחה לנפק.

*

אלון בלאו
ינואר, 2018

[1] כמו למשל הנוהג לצלוב אנשים על הבמה, הנה למשל: פה (באדיבות Deichman Blogg Musikk), וכמובן ההכרזות של Gaahl שיש לשרוף יותר כנסיות, ובכלל Gaahl (הנה דוגמית – באדיבות http://www.blabbermouth.net/).

צער העולם כמרקחה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Antimatter – Planetary Confinement

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

26-1-2018

Weltschmerz משמעו בגרמנית, 'צער העולם' – מעין תחושה פסימית (ורומנטית משהו), אף ההבנה כי המציאות החומרית אינה ברת הגשמה, כפי שמצווים המחשבה והרצון, וגם עצבות כפשוטה. אותו משא כבד, שחור ואפור, אשר נח על כתפיהם של מיליוני דמויי אטלס, לא רק במרחבי הטריאומוויראט הגרמאני, אלא גם הרחק מעבר לו. אי שם מעבר לתעלה, בבריטניה ובאירלנד, שני חלקיה של Antimatter יוצקים תבנית המהווה נדבך נוסף למבט על העולם דרך עיניים כבויות.

מוזיקלית כמו גם תמטית, מספר בלתי נתפש של יצירות ניסו להביא, או הביאו, לתודעתנו את חיינו הקטנים בעולם האפור. אם כך, מה מבדיל אלבום זה מרבבות אחרים? הוא אינו טומן בחובו בשורה מוזיקלית יוצאת דופן, אולם האמת שבו אחרת. אלו הבגרות, הישירות, הצנעה בה מוגשת החבילה (וגם המיומנות המוזיקלית המקדיחה את התבשיל). הכאב לא השתנה. הוא נותר כשהיה, אם בינות לקירות הכהים בגיל 16 ואם תחת תקרת הבורגנות בגיל 30.

מיק מוס האירי ודאנקן פטרסון האנגלי מרכיבים את הצמד, שהוקם ב–1998, לאחר שפטרסון עזב את Anathema. הצמד הספיק לשחרר שלושה אלבומים תחת השם, כאשר עוד קודם להוצאת "Planetary Confinement" עזב פטרסון על-מנת לייסד פרויקט סולו ועם זאת, הוא חבר למוס למימוש אלבומם האחרון יחדיו. אמנם כל אחד מחברי הצמד כתב והקליט את חלקו באלבום בארצו שלו ולצד נגנים אחרים, אך לא ניתן לחוש בכך בעת ההאזנה, שכן עולה ממנו תחושת שלמות, המתבטאת לא רק בהפקות התואמות, אלא בעיקר בעוצמתו הרגשית אך המאופקת.

בעוד שהאלבומים הקודמים של הצמד מציעים חוויה מוזיקלית המושתתת על מצע אלקטרוני רך ואווירתי לצד כלים חיים, הרי ששירת הברבור של Antimatter כפרויקט דו–מוחי נטולת אלקטרוניקה לחלוטין ונשענת על צליל גיטרות בסיסי ואקוסטי לצד תזמור כינורות, הקלטות חיות וסאונד חד ומלא.

האלבום נפתח בקטע פסנתר קצר, הנושא את שם הקינה המוגשת למאזין. ככלל, שמות השירים באלבום משרתים כיאות את ליבתו: "Epitaph", "Line of Fire", "Relapse". נגינת הפסנתר איטית ומהורהרת, במידה רבה גם מעורערת, והיא מהווה פתיחה צנועה ונאותה. לאחר מכן, הסנוקרת לא מתעכבת. "The weight of the world", מוס קצת צרוד, הגיטרות מרחפות סביב וכל העיסה הזו צורבת.

"האם אני היחיד / הנמחץ תחת משא העולם?", שואל מוס. "אני חושב שבלעתי יותר / ממה שאוכל להבין". כך מסמן צער העולם את הטריטוריה שלו, אחת מני רבות. "הימים נקרעו / ובניינים נותרו היכן שהתמוטטו", הוא מקונן ב–"Legions", אולי השיר היפה באלבום, שבע דקות של זיקוק המרה השחורה בתוכנו, אל ההכבדה על הכתפיים הדלות.

הכאב אינו מניפסט, אינו בהכרח דרך חיים. ניתן לחיות איתו, כמו גם בלעדיו. אצל Antimatter הוא אינו זוכה להאדרה מפלצתית ודרמטית – לעתים מוצג דווקא כמינורי. על כן, נדמה כי הדרך היאה ביותר, הקלישאתית, היא להעבירו באמצעות הסרת כל זכר לדיסטורשן. כאמור, זהו אלבום, אחד מני רבים, המציג מוזיקה מבוססת גיטרות אקוסטיות וברקע ניגון כינורות עדין. פטרסון, מי שכתב כמה משירי הדום-מטאל היפים והבוערים שישנם, מתמסר קצת אחרת.

מוס שר בעדינות, הוא אינו מתלהם, לא יורק את הכל החוצה בבת אחת. נדמה שבעת שירתו הוא משפיל מבט אל הרצפה, והמבט משתהה. קולו מזכיר את ברנדן פרי מ-Dead can Dance הנשגבים. המתווה של שניהם חם ועמוק, מלטף באופנים שונים, אבל קולו של מוס נשבר בפינות, לעתים מדדה מהוסס אל תום השיר ולעתים מייצב עצמו, אולם לא נשמע בוטח חרף המאמצים. הדרך בה הוא שר את עצמו היא אחת הכנות להן הטיתי אזני. על רקע הדמיון לפרי, לא מפליא להיווכח כי Antimatter נטלה חלק בפרויקט המחווה ל-Dead can Dance, כאשר כיסו את "Black Sun". על אף שמוס הוא רשמית סולן ההרכב, בשירים שהקליט פטרסון שרה זמרת בשם אמילי פסטה, המצוידת בקול מתקתק ושגרתי, הנוגד במידת מה את הטיול בעמק הבכא שארגה Antimatter. לרקע העוצמות הרגשיות הזולגות ממוס, אני חשה פספוס בשירים מטעם פטרסון, שהיו יכולים להרקיע שחקים אפורים, לו היו נתונים לגרונו של האירי. מכאן הכורח להצביע על הפנינים העיקריות באלבום כעל עבודותיו של מוס. השיר השישי במספר והיוצא דופן מכל שאר השירים, "A Portrait of the Young Man as an Artist", הוא קריצה עגמומית לדבלינאי אחר, ג'יימס ג'ויס.

"הביטו בעצמכם, אוחזים בגיטרות / כאילו שהדבר משנה את מי שאתם באמת", מבקר מוס חלק מעמיתיו המוזיקאים, לגבי זהותם נותר רק להציע ניחושים. הצביעות והראוותנות, הוא אומר, הן נחלת הצעירים המתיימרים להיות אמנים. ואולי אין המתקפה מכוונת כלפי הצעירים באשר הם, אלא רק כלפי הזחיחות והיהירות שבנעורים. הילדים הללו, שלא חוו הכל וליקקו כפיות מוזהבות, משלחים לקהל שקרים בציפוי אמת ואנחנו הפתיים מאמינים בלב שלם. התוצאה היא שברוננו.

באלבום לתוכו הקיז מוס את דם לבו, לא מן הנמנע שלא רק כאבו יגיח, אלא גם הכעס והאכזבה, מאופקים משהו. המלודיה בשיר זה היא, לטעמי, העצובה והצורבת ביותר מבין שאר השירים ואני תוהה, באיזה אמן נתן מוס מבטחו, קעקע את המילים בתוכו והתפכח בצורה כה מדמיעה. הלא זה צער העולם, אני מזכירה לעצמי.

במרקם המוזיקלי המרכיב את האלבום, על אף שהוא אקוסטי, ניתן בנקל לגלות הדים ללהקת האם של פטרסון, בעיקר לתקופה שהחלה עם הוצאת "Eternity", האלבום הנפלא (בו נתן את הטון) שסימן סופית את הירידה מדוושת הדום הכבד וגלישה לסגנון רך יותר – דיסטורשנים מהוהים לצד ריבוי גיטרות נקיות. פטרסון הוסיף וכלל ב-"Planetary Confinement" את גרסת הכיסוי ברוח האלבום שהקליט ל–"Mr. White" של להקת הסטונר–דום האמריקנית הוותיקה Trouble, מעין קריצה לעברו הכבד. קולה הדקיק של פסטה משווה לו ארומת לואו-פיי בנאלית ועל כן, זהו השיר החלש באלבום. קריצה נוספת באדיבות פטרסון היא לאותו אלבום מדובר של Anathema ומתגלמת בקטע הסיום, "Eternity part 24". הזיקה נוצרת באופן טבעי לטרילוגיית הקטעים שנשאו את כותרת האלבום, מתווים את תחילת המסע שכנראה נסתיים פה עבור פטרסון. ב-"Planetary Confinement" מדובר בקטע אינסטרומנטלי בן שמונה דקות, המתחיל בפריטה על גיטרה וממשיך בנעימה אמביינטית ומרוחקת, הנבלעת לתוך חלל.

את התוצר המוזיקלי משלימים הדברים הקטנים סביב לו: עטיפת האלבום מייצגת נאמנה את הרוח הנחה עליו – אין המדובר באלבום קונספט אודות החיים בבירקנאו, אלא בוויזואליזציה של התחושה הסוגרת עליך מכל כיוון, שהחוץ המפתה אינו אלא הפנים המייאש. הטקסטים הפשוטים והנוגעים, שכנותם המיואשת מזכירה את הליריקה המופלאה של אביר מלנכוליה אירי אחר, אלן נאמת'אנגה, סולנה של Primordial. שם האלבום, חמקמק ודו משמעי, הולם כל נתיב שנבחר לפרשנות. כמה פערים ניצבים בין 'ריתוק' ל'לידה'. ואולי, אומרים מוס ופטרסון, שני המושגים, חד המה. הרך הנולד מתכווץ למאסר עולם בין זרועותיו הקרות של כוכב הלכת הזה, משוטט ומשוטט ולעולם לא מוצא. אנחנו כבר מבוגרים ועייפים, ועודנו מרגישים כמו העולל, הפוקח עיניו לחשכה גדולה.

באווירת הנכאים הזו, מוס ופטרסון הם חבריי היחידים.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2007, תחת שם העט Jobst.

נגן, קיסר אהוב. נגן את מותך.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Emperor – The Discipline of Fire and Demise

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

12-3-2018

שירת הברבור אינה תמיד שירה. לעתים היא אנחה חלושה של מי שביקש להגיע לקו הסיום עם זר עלי הזית על ראשו וכוחו לא עמד לו. תכופות היא זעקה אדירה לתוך חלל אינסופי, שהאמן משאיר בלכתו, אותה מערה חשוכה שלמתי מעט הכוח להאירה. לנוכח ידיעה זו, מפנה האמן את הבמה וברקע שורקות הרוחות, "הניחו להולכים", ומפזרות פירורים לפרידה.

זעקה זו מתגלמת בדמות אלבומה האחרון בהחלט של מי שאני מחשיבה להקת הבלאק מטאל הטובה והחשובה של כל הזמנים, Emperor. כמי שהאומץ והכנות היו נר לרגליה, Emperor לא היססה להודיע על פירוק לאחר עשור לפעילותה שכלל חמישה אלבומי אולפן, אלבום בהופעה חיה, אוסף ושיתופי פעולה עם הרכבי בלאק חשובים נוספים (מאז הפירוק אמנם שבו החברים לנגן, אך להופעות בלבד ותו לא). בסצנה ממוחזרת, בה להקות מטאל אחרות היו (ועודן) מושכות את העגלה, חולבות ניצוצות יצירתיות ושיתוף אחרונים ומשלחות תוצר שהיה מעמיד את הרפרטואר באור חיוור ומזקק טעם רע בפה, Emperor מזדקרת מעל כולן כמגדלור בחשכה. אם נשאיל דימוי מלהקת מופת אחרת, אלבום זה הוא ה–"Strangeways, Here We Come" של עולם המטאל.

היושר האמנותי הבלתי מתפשר שכה אפיין את הלהקה, הביא להתפרצות אחרונה וטהורה של יצירה, במלוא מובנה העמוק של המילה. יצירה שלמה ומדממת, בדמות אלבום קונספט המגולל את מסעו האחרון של פרומתיאוס.

*

פרומתיאוס. החושב מראש, הנביא ששתק, איש האש. הוא הנבחר לשורר את שירת הברבור. Emperor נבחרה לספר את נפילתו. הסימביוזה מושלמת. הלהקה שנושאת את האש בכלי הנגינה, בקולות ומעל הכל, בבטן, מעניקה פתחון פה לאיש שכולו חמלה, גאווה ואהבה. האיש המורד למען החירות האנושית צועד בדרכו האחרונה ולמאזין נותר רק להתכווץ. Emperor בראה עבורו עולם של קרח ולהבות, טבעי כשמיים ממעל וכאדמה מתחת, כמו האמת המרה והשפתיים הנשוכות. עטיפת האלבום אפורה, כמו גם החוברת, המעוטרת גם בצבעי לבן ושחור. זהו המסר, זהו העולם, ולצבעי האש אין מקום בתוכו.

קובלנות מאוכזבות ממשיכות ללוות את האלבום עד ימינו וכנראה אל הנצח. הטענות נעות מאי קטלוג האלבום כבלאק מטאל ועד להפניית עורף היות והוא מייצג את התדרדרותה המוזיקלית של הלהקה, מפסגות מרקיעות שחקים אל עמקים של התנסויות חסרות פשר. בסקירה זו אבקש להציג עמדה נגדית.

מוזיקלית, האלבום הוא שדרוגו של קודמו "IX Equilibrium" שהציג תפנית מהבלאק הסימפוני המסחרר: הייתה זו מוזיקה אינטליגנטית ומהודקת, אך כעת התהדרה בהשפעות אקלקטיות שאין זה שכיח למצוא כמותן בז'אנר (באותה תקופה, ראוי לציין. מאז, המנעד של מספר מתתי הז'אנר התרחב) – פרוגרסיב לצד התזות דת' מטאל פתאומיות, הבלחות אלקטרוניות דקיקות לנגד קטעי תזמור קלאסיים ואת כל זה תופרת היצירתיות המוזיקליות של איסאהן, איש שכולו להבה: קולו שהופך רגע פלאצטו ורגע נמוך ורושף כאל הזעם עצמו, לצד בניית השירים המתוחכמת, המלקטת את המיטב מכל ז'אנר משפיע ולקינוח, טקסטים הכתובים ביד אמן שהופכים את החוויה לטוטאלית.

בקורותיו של פרומתיאוס, המורכבות צברה עוד נפח, אך לא על חשבון הרגש הנוזל ונוטף מכל תו ביצירה. דומה שהגדרה חמקמקה כבלאק מטאל פרוגרסיבי לא תעשה חסד עם האלבום, אף שהיא קולעת במידת מה לתפיסתו המוזיקלית. עיטור מעטפת הגיטרות המטאלית והבסיסית בטקסטורות מעט אמביינטיות, לעתים אלקטרוניות במופגן, מעניק את הנופך המיסטי מקדמת דנן. הנגיעות הסימפוניות הניאו-קלאסיות ניכרות גם הן, בדמות מטחי כינורות לרקע ריף מתפתל או צ'לו מייבב על מצע קלידים אווירתי. תפקידי הגיטרה שהלחין איסאהן מלאי השראה, ותענוג להאזין להם בקשב ולהיווכח כיצד ניתן לחדש גם בעולם המטאל ממוחזר הריפים.

השיר הראשון, "The Eruption", נפתח בנגינת עוגב שקטה ומתגלע תוך שניות לסערה שכולה דווקא ריף דת' מטאל הנטוע בתוך אסתטיקה בלאקית. השיר, כמו גם האחרים באלבום, מתפתח תמידית, פה מציג ריף פרוג מורכב, שם מלודיה עדינה. לעולם אינו שוקט על שמריו. מבחינה ווקאלית, איסאהן הינו במיטבו – הגישה האופראית אותה החל לפתח באלבומה השני של הלהקה ניצבת כאן במלוא תפארתה. קולו הנקי עמוק וצלול, יציב אך מתעגל בפינות, והוא כולו דמותו של פרומתיאוס המדובב עצמו.

אף שיר אינו נופל משמעותית מרעו, כיאה לאלבום קונספט השומר על רמה אחידה ושלמה של שלביו. יחד עם זאת, שני שירים הם-הם הלב הפועם והמבכה של האלבום:

"The Tongue of Fire", יצירה אפית בת שבע דקות המהממת בפתיחת הגיטרה הדוקרנית שלה, ונשפכת לפזמון יפה בשברונו, עם קינתו העגומה של איסאהן – "The Soul is never silent, but wordless". אותה נפש שותקת בקטע קלידים כמעט פעמוניים, כה שמימיים, עם תיפוף לוחש ודיסטורשן עמום. אחריה מגיח שילוב יפהפה בין כינורות לריף איטי, אך רוגש ורוגז, המייצגת נאמנה את Emperor כמייסדת תת הז'אנר וזו היכולה בהינף ריף לקבור אותו. התשוקה העצומה המתחוללת בשיר, הצורך הקיומי באש, ובריחתה אל תוך העננים האפורים, מניעה אותו כאחוז תזזית.

"In the Wordless Chamber" הוא קול החידלון. הנפש הכלואה במרתף המטאפורי מבכה את תחלואי העולם, את היעדר התקווה באמצעות שירה נמוכה וגרגרנית הנשענת על ריף דת' מטאל ("גיוון" מתעקשת שלא להיחשב כמילה גסה) ותקיעות קרן יער המבשרות רעה. אמנם העיבוד הסימפוני היפהפה בשיר נדחק יותר לרקע, אך קשה להתעלם מנוכחותו. גם במקרה זה, השיר נשבר לתוך קטע שקט המציג כינור חלוש, כמו מפלס דרכו בחשכה, ונשבר לתוך התפוצצות של ריפים עבים ושירה שכולה ייאוש ואכזבה. פרומתאוס מנסה לצאת מהבור אליו נפל.

באלבום זה ובניגוד למיתוס, פרומתיאוס אינו בן אלמוות. בשיר המסיים והכעוס מכל, "Thorns on my grave", הוא נעטף בעטיפת פלסטיק ובריפים קשים ומובא אל עומק האדמה, תוך שהוא מבקש שקוצים יגיחו מקברו הלאה אל העולם, למען גופו יישמר סגור, על כי בתוכו טמונים כל הכאב והמוות שלא יוכל לשחרר. היצירה מסתיימת בשתיקה גדולה.

גדולתה של יצירה זו אינה רק התצוגה המוזיקלית המרהיבה, אלא מהותה. פרומתיאוס אינו צועד רק בין האלים, אלא בינינו, גם בעת המודרנית יש מקום לנבואותיו. זוהי כתיבתו הפואטית של איסאהן, שהתעלה על עצמו מבחינה לירית, והפך את פרומתיאוס לאחד מאיתנו. אין פה אלא שירה מדויקת ומרגשת מאת יציר האש ומשלחה, וזו צורבת את נפש המאזין, הנצרב עם פרומתיאוס עצמו. בטנו מתהפכת עליו, על כי ידע ואולי לא, כי האש כולה תחובה עמוק פנימה, תמיד בוערת, תמיד חורכת. לרוב, פורקן לא יהיה לה, והיא תכלה את סביבתה, כפי שעושה האלבום הזה.

*

בנימה אישית, Emperor הייתה, ותמיד תהיה, אחת מהלהקות המרכזיות בעולמי, ולא רק בדברי הימים של המטאל, על שום המתת שניחנה בה – בשל יצירת התמהיל המדויק בין כל מעלותיה של המוזיקה וכל תהומות הרוח, בשל היכולת להישיר מבט לעומק נפש האדם, לדלות ממנה אש, לשרוף את העולם ולטעת אותה חזרה במקומה.

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

חרוזי החיים והמוות.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Opeth - My Arms, Your hearse

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

29-4-2018

וזוהי השורה התחתונה: אלבומה השלישי של Opeth העלה את הלהקה שלב קדימה בדרך לחקיקתה בסלע כאחת מהבולטות בלהקות המטאל, ולפרקים, כאחת הטובות בהן. שלם כמספר טיפולוגי, עמוק כתחתית אוקיינוס וכואב כסדן הנוחת על קודקוד, לטעמי האלבום הוא היצירה ה-Opeth-ית האבסולוטית.

*

כקדימון לאלבומיהם העתידיים, שיתאפיינו בסיפורי מסגרת, באלבום הנדון Opeth יצרו קונספט בדמות סיפור לירי ומעגלי, בו כל שורה אחרונה בשיר היא גם שורת ההתחלה של השיר הבא, והמעגל נע סביב חיים-אהבה-אובדן-מוות. שמונה שירים, הנבלעים ומתחילים האחד בשני, ההתחלה והסוף מיטשטשים. הליריקה שכתב סולן הלהקה, מיקאל אוקרפלדט, הינה שירה צרופה, לטעמי. אוקרפלדט הוא ליריקן מחונן, המפליא לתאר בדימויים פשוטים אך חודרניים ומפתיעים במקוריותם, את אותן רגשות שכבר נדמו בנאליים ושגורים, את המפגשים הקטנים תחת השמיים הגדולים של החיים בצורה מרומזת אשר חושפת הכל. שורה כמו "Something you said / Eerie circles upon the waters" מהווה דוגמה הולמת.

שלד הליריקה הוא רומנטי, והרומנטיקה המוגשת באלבום היא מיצוי של הסיפור הפנימי המוכר של הרומנטיקה הסקנדינבית הנוגה, אך טמונים בה יתר עדנה וכוח, המקרבים את הקורא/מאזין לסיפור, לאנושיות הבוקעת ממנו, לארציות ש-Opeth מציעה, שאינה באה על חשבון המורכבות המוזיקלית. אף שם האלבום, יש בו כדי להעיד על הלך הרוח או דווקא כרמז לסוף הסיפור, או שמא לתחילתו. הוא רומז למוות, הוא קורץ לאהבה והוא מעיד על אובדן. Opeth מטילים על המאזין/הקורא את האחריות לחבר את הרמזים לסיפור שלם, לחשוב ולהרגיש.

המוזיקה, אווירתית ואכזרית גם יחד. בעוד שהיא מלהטטת בין ריפים על קצה הפרוג ובו בזמן מלאי עוצמה כפי שרק הדת' מטאל יכול לשגר, בין מבני שיר הפכפכים ועיבודים לא שגרתיים, לבין נגיעות מיתרים הקורצות לעולם המלנכולי עד זרא של הדום המטאל, מהדהדת היד המושטת, שמקעקעת את היצירה הזו של Opeth לא רק כנגישה רגשית, אלא גם כיצירה בה המורכבות והארציות הולכות יד ביד, נבלעות בעננים אפורים. עם זאת, מאחר וכבר דובר רבות על סגנונה הייחודי של הלהקה, כעת אני מבקשת להעניק משנה תוקף דווקא לפן הרגשי של היצירות, אם כי אשוב לחלק המוזיקלי בהמשך.

הסיבה בגינה Opeth הצליחה לתקוע יתד בלבבות אוהבי מוזיקה רבים, באופן החוצה ז'אנרים (ואף מתעלה על מלחמות הפרוג), היא הזיקוק הטהור של מפגנים מוזיקליים מעוררי השתאות – כתיבת שיר, הלחנתו וביצועו, והן בשל העומקים הרגשיים שהמוזיקה מתפקעת מהם. אלבומיה המוקדמים של Opeth מתבלטים בהיותם מסע אל תוך נפש האדם, בתוך מבוך מוזיקלי עתיר ריגושים ואמונה במוזיקה, במטאל, ביצירה. Opeth מצטיינים בהעמדת סצנות, תלושות או כחלק מעלילה, חדות וברורות עד כדי להבות המגיחות מהרמקולים. ישנו מימד קולנועי לא מבוטל במוזיקה, הקם לתחייה דרך הצלילים, מצייר עולמות שלמים באבחת משפט או ריף. אותם עולמות בנויים מכיסופים ומערגה, המובילים לאובדן ואבדון – הם מוטיב חוזר ביצירת הלהקה והגיעו לביטויים המיטבי באלבומים הראשונים שהקליטה. באלבום הזה, אותו מוטיב מובלט ביתר שאת, כל ריף גיטרה בנוי מתלי תלים של כאב, באופן המזוקק והטהור ביותר אותו יצרה הלהקה והגיע לשלמות ביצירה הזו. "Demon of the Fall" הוא אולי המרגש בשרשרת שירים מנתצי לבב שיצרה הלהקה לאורך השנים, ובאלבום זה בפרט. כאמור, זוהי מעשיית אובדן, אובדן היקר מכל, ושקיעה, שקיעת השמש והלב, והריצה הזו, שאינה נגמרת ואולי לא תיגמר לעולם, לקראת שיכוך הלב. המילים, הגיטרות, קולו המפרק של אוקרפלדט. הוא יודע לתרגם רגש לצלילים, ולהיפך. זוהי אלכימיה שרק מעטים יודעים לחולל. העצב והזעם של "Demon of the Fall" מפוקקים אותי בכל פעם מחדש. עצמות הדת' מטאל, ידי הדום מטאל, בשר הפרוג, העור הפסיכדלי – הכל מהכל, ארוג בצורה יוצאת דופן, כגוף אחד המתגלה כאישי וכאוניברסלי בו בזמן.

עוד בשיר הפותח והממלא, "April Ethereal", התחושות הופכות מוחשיות ונגישות מאי-פעם, מה שמזניק את האלבום לאהוב ולמועדף עליי מבין הקולקציה לבית Opeth. בעוד שבשני האלבומים הראשונים ניכרו שינויים בסאונד וגישושים אחר החליפה המתאימה, ב – My Arms, Your Hearse הכל מאוגד בצורה הנוגעת בשלמות. נראה היה כי מסלול החיפושים תם והלהקה הבשילה לתוך הזהות הייחודית שבנתה במו ידיה. הסאונד השבדי המובהק התעצב לכדי סאונד כבד יותר, אך נקי באותה המידה – מעין שילוב בין המסורת השבדית לסאונד של הדת' מטאל הפלורידיאני. לעתים עוד נותרת פליאה בדבר הכבדות והאגרסיה שאינן באות על חשבון הרומנטיקה הסקנדינבית, רומנטיקה של יערות עבותים ולילות-עד החופרת עמוק אל תוך בורות הנפש, והעדינות הניגרת מדי פעם מהלחנים, דרך הכובד המוצק הזה, ומשירתו המרשימה בכל קנה מידה של אקרפלדט. Opeth הציגו כור היתוך, בו התערבלו חלקים מתתי-ז'אנרים שונים ומשונים לכדי סגנון חדש, חמקמק ומוגדר בו-זמנית, שזכה לתהודה רבה והעלה את הלהקה לדרגת הטוענים לכס מלכות המטאל (טרם החליטו לזנוח את הסגנון). חלק מהיופי טמון בעובדה שהמוזיקה הינה הכבדה ביותר שניגנה הלהקה, ובכבדות זו מתגוללת קשת רחבה של רגשות, שחלקם אינם בהכרח מזוהים אוטומטית עם הסאונד המדובר.

רגע לפני שהאלבום נפתח בסערה הרמונית, באפקט כמעט גרגוריאני של קולות העולים באבחה, הגשם יורה וקלידי פסנתר ננעצים מטה בכוח משתק. מנגד, הוא מסתיים בצורה פרוגית להפליא, בנעימה קצרה של סולו גיטרה מלודי על רקע קלידי מוג הצצים יש מאין ונבלעים אל תוך עצמם. פן מסורתי נוסף ביצירת הלהקה בא לידי ביטוי בדמות הבלדה האקוסטית המגיחה בכל אלבום: כאן עסקינן ב–"Credence", בלדה העומדת נכוחה במיקומה האבולוציוני בשרשרת הבלדות ש-Opeth מיטיבה להנפיק, אם כי היא חסרה במידת-מה את העוצמה השקטה שישנה ב–"Harvest" או "To bid you Farewell". כיאה ליומרה שבו, האלבום שומר על מתח והתרגשות לכל אורכו, אך גם במצע אחיד שכזה, בוהקות פנינים באור יקרות: "Demon of the Fall" שצוין לעיל ו – "The Amen Corner" הנפלא, שניהם מעוצבים ברוח האסתטיקה ה-Opeth-ית המובהקת – כבדות לצד רוך, מלודיות משתקות ביופיין ופואטיקה זכה, לצד ביצוע מהודק ומדויק. שניהם משרטטים את המסלול הישיר לכאב, אם בפשטות לירית משתקת ואם בשעטנז המטאלי העתיר כל טוב, ומכאיב כמעט כמו היופי בכבודו ובעצמו.

אופת' הגיעה באלבום זה לפסגה, לשיא שלא ישוב על עצמו, בו להקה העומדת על סף תהילת עולם רוקחת את המיצוי המיטבי של סגנונה, ויותר מכך, יוצרת דיוקן חדש וחושפני של דיוקן האמן כאדם שבור לב.

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.

צמרמורת צהובה בכתמי ארגמן

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Seven Morgues – Fallacious, formless and fragmentary

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

21-6-2018

אם עדיין מיוחסת חשיבות לרושם הראשוני ולמילים הפותחות, הרי שמדובר באלבום מטריד, בשלל מובנים. בהשמעת הבכורה (וגם לאחר מכן, יש להודות) מצאתי עצמי מאובנת וכבולה למונוטוניות המהפנטת, כמו הייתי אותם קלידי רפאים המנחים את מה שנראה כצעידה אינסופית אל שלולית של צהוב בלב ים אפור. כמו הלחנה של משולש ברמודה.

האלבום לעיל או FFF, הוא הילד השני במספר לבית Seven Morgues, הרכב מקומי יליד 2006, פרי מוחו של אורן בן יוסף, מבניה המסורים של סצנת הנויז המזמזמת והרוחשת תחת מדרכות ממלכת האינדי המתקתק. בן יוסף עומד גם מאחורי פרויקט הנויז/דרון, Mortal Manifest, והוציא את האלבום המדובר בלייבל בבעלותו המתקרא, כמה הולם: House of the last light. לפי רחשי הרשת, ההרכב עדיין פעיל, אם כי על אש נמוכה; האלבום האחרון יצא ב-2012.

על-אף שיוכו של ההרכב לסצנת הנויז, הרי שהוא חולש על מספר ז'אנרים נלווים ורוקח מהם מלאנז' מריר, שאותו יש לגמוע בתמיכתה של כוס מים קטנה, כמיטב המסורת. אותו נוזל כהה ועמוק בתצורתו ה-Seven Morgues-ית מוגש ללא גל הקצפת המתעתע וללא כפית המיועדת לגשש ולבדוק הכצעקתה. יש לצלול בנשימה אחת. כשהריח הנוקשה חודר לנחיריים, הרי שמתחילה להתגבש אותה תחושה עמומה, היא-היא המוזיקה טורדת המנוחה, העוכרת כל חלקה מוארת. העמימות גולשת לשאר חלקי האלבום ובראשם הסאונד, המקנה תחושה של האזנה לאירוע המתרחש מאחורי דלת שחציה פתוחה, כמו מבט אסור עמוק לתוך האור, חרף קרני השמש המתדפקות על העיניים.

האלבום מחולק לשני טראקים. תואר זה לא נבחר לחינם, שכן הוא משליך לחלל ההתרחשות את אותה אסוציאציה סימבולית ומעט מתבקשת: מסע. הראשון, "Holiday season at end" בן כ-53 דקות והקטע המסיים, "Sun is shining" אינו עולה על דקה.

לאחר נגיעה עם קצה הלשון, הלגימה הראשונה מחליקה במורד הוושט, הודות לאותו פסנתר מרוחק המהדהד אותה מלודיה קבועה וסביבו נרקמים טפטופי קלידים אחרים, המזכירים לעתים השתובבויות על הפסנתר באמצעות הבלחות מלודיה משתנות. עם אבק קלידים ורוחות מנשבות ברקע, ואם לשאול דימוי משיר של Faith and the Muse, מזג האוויר הזה הוא טיול בבית הרדוף על-ידי קולו של ילד. הלגימה השנייה ממוקדת יותר ובה ניכר טעמו האמיתי של המלאנז'. הנויז בצורתו הגולמית נעדר אך מותיר את השירה העמומה גם היא, דרך פילטר מטונף, המעניק הן גוון רובוטי ומנוכר והן גוון סירנה, מתקרבת והולכת. וחוזר חלילה. גישת הנויז מתבטאת גם באווירה המופשטת, בה יש מרחב לחקר צלילים ורעשים חוזרים ונשנים, מלודיים ובלתי מלודיים בעליל. מסביב מונחים שקיקים שנפתחו וגרגירים נפלו מתוכם אל תחתית הכוס, והם צפים ועולים, חומים ולבנים כמו רוח האמביינט המפעמת במעגלים, יד ביד עם דודנה הנויזי וכמו גישת הפוסט-ניאופולק האופיינית ל-Der Blutharsch הגאוניים והסאונד הייחודי להם, מפרקים לגורמים ומרכיבים מחדש את הסינמה פרדיסו של המוזיקה. אני מזהה גם הדים רחוקים לאלבום המופת "Nada!" של Death in June ולשילוב הלא ייאמן שבו, טנגו צורם של ניכור ועדנה. כך פתאום המלאנז' הופך לפסקול. פסקול נטול עלילה המתעד את אותו מסע מטושטש אל הקבינט של ד"ר קליגרי ומחוצה לו, ומעל נוסעת צמרמורת, שאת ראשיתה ניתן לנחש עוד מהעטיפה. היא צהובה ומרובבת בכתמים ארגמניים, כמו שמש היורקת זרח עכור על שלוש דמויות מייבבות, ספק מוזלמנים ספק ילדים שאבדו ועיניהם סגורות, אם מצריבות הקרניים ואם כדי לפנות מקום לנחילי דמעות. הטיפות המלוחות לא נראות בבירור, אך הן מורגשות לכל אורך המסע. על-מנת לראות את השמש ולהתפרק, יש לנגבן ויתכן שהדמויות מתייפחות יודעות זאת, אך המאזין לא. חמישים הדקות הבאות, הקפה הארוך ששתה מימיו, יבהירו לו זאת ביתר שאת.

מתישהו הפסנתר דוהה ונעלם ואילו הפילטר משתלט, הדים רוחשים כעדרי זבובים ממעל והתנועה היחידה המתאפשרת היא קירוב הכוס לשפתיים ובליעה ללא העווית הפנים. הלב מעווה ומתאווה וזה די והותר. פתאום אני מבינה שלא מדובר בשירה, אלא בתפילה. הקול העמוק, המושך את המילים קדימה ואחורה, בנופך גרגוריאני משהו. משום מה, אני נזכרת דווקא במואזין צרוד, צרוב-נשמה ואפוף רעשי רקע, באלי שמש ומרכבות, ומתאבנת קצת יותר. צץ דחף לשלוף את החוברת הדקיקה ובה מילות המסע הראשי, מחולקות לפרקים, מתאימות עצמן לכל חלל לתוכו המאזין מושלך. היצמדות למקלט המילים לא תועיל כאן. כל עוד המוזיקה מתנגנת סביבי, אין ביכולתי לחבר קיבוץ אותיות והברות לכל העשן המגיח מהפילטר. הליריקה טומנת בחובה עניין אחר. היא מנסה לזכך את כל הטמון ביחסי העולם והמילים המטיילות בתוכו וככלל, לא רחוקה מפואטיקה לשמה. אבל כל זה ממתין לגילוי מחוץ למוזיקה, שכן האלבום הזה לא מותיר מרווח לנשימה, פנימה והחוצה. כאמור, לא ניתן להתרכז בישויות אחרות מלבדו. זוהי גדולתה של האווירה, להפוך כל אדם לנחש המסתלסל ממקלעת קש. זרועות חזקות בנו לו חברי ההרכב, משורגות ופצועות. עליי הן גוברות בקלות.

האופק לא נראה, גם לא הסוף. איני בטוחה ברצוני לפגשו, שכן שקעתי עמוק. התברר שהמלאנז' הוא באר הרת אסון, היות וגם ממנה רואים בבירור את השמש. כמה אופל ישנו בשמש ובכל-זאת בוהים בה והיא חשיכה גדולה של אור יקרות. זהו המסע שלי בשבעת חדרי המוות. האלבום רחב דיו בכדי לספק מסע שונה בתכלית לכל מי שיבחר להגיח לעולם הרדוף, אך התסמינים יוותרו זהים. "השמש זורחת", לופ קוצני וקול מרוחק מציירים את עלי הדפנה שנשרפים מיד עם הנחתם על ראש המנצחת.

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.

האש השחורה על גבי הלבנה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Har – Visitation

מאת: יוסף בן עוז

19-7-2018

"פולחן הבשר והדם
כמיהה להערצת הידע
הגוף הוא היכל
האש זה הכוח"

(מתוך: A Shadow Henosis)

ה-EP השני - Visitation של להקת Har הוא לעניות דעתי דוגמה קלאסית לצמיחה מעוררת השראה של אלטרנטיבה מטאלית באנדרגראונד בישראל.

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

*

אני מודה שהַעֶמדה המוזיקלית המכונה בימינו 'בלאק מטאל אינטואיטיבי'[1], אינה אהודה עלי. משום מה, תמיד עולה בי התחושה המזכירה פתיחת דלת של חדר סרוח שהיה סגור למשך שעות ארוכות. מכה של ריח רע כמעט מן ההתחלה. בועת הסירחון כבר הפכה להרגל והנוכחים לא מרגישים בצחנה. זה ז'אנר שכזה שכמעט תמיד מלווה באיזו שהיא התפתלות מנוסחת היטב של כמה זה נכון 'לחוות את המוזיקה מן הבטן' (או משהו דומה), בעוד שבאוזניי זה נשמע כמו תחליף לעבודה רצינית ולהשקעה המתבקשת בלחן וקומפוזיציה. זה מסוג הטיעונים להקלת העונש שאינם כי אם הסוואה פשוטה לעצלנות. חוסר רצון לתת עבודה וממש להיכנס לעובי הקורה, ללמוד וגם לנגן מוזיקה ראויה לשמה.

מוזיקה איננה סביח עם הכל, ושלופים של רגע אינם יכולים להיות תחליף ראוי לקומפוזיציה מושקעת וקריעת תחתינגים, ובמוזיקה הקיצונית זה עוד יותר חשוב משום שאחרת אין הבדל בין רעש קקופוני סר טעם ותפל לבין בלאק מטאל של ממש. לא שהאינטואיציה צריכה להישאר מחוץ לגדר, יש לה מקום, אבל מקום נכון: כתבלין, לא כמנה עיקרית. אני יכול להבין את הצורך הנפשי העז לחזור אל המחוזות של פעם בהם שלטה הסרעפת והמוזיקה הייתה יותר ייצרית (הימים הראשונים והטובים של המטאל אולי?), אבל מבחינתי סרעפת הייתה ונשארה טובה רק לתפקיד אחד: שאור המתסיס את העיסה ובשום אופן לא הליבה של היצירה.

אלא שלמרות כל האמור כאן – יש להקות שאצלן זה שונה. כשהלהקה יודעת לנגן אזי מהלכים מפוקפקים כמו מה שתואר לעיל, הופכים אצלה לברכה ולא לקללה.

Har, למשל.

למי שטרם נכווה, Har הם הרכב ישראלי המייצר בלאק מטאל משנת 2014. לפאתי הלהקה הגעתי באחת מהופעות הלבונטין 7, הופעות שהפכו עבורי לקלחת החשיפות שלי לכל החומרים החדשים הנרקחים באנדרגראונד הישראלי. לאחר ההופעה בה שולהבתי כמו לפני מלחמה, חיטטתי במרשתת והתברר לי שיש פה EP שלם מאחורי התופעה המסתערת הזו, העונה לשם 'בעל האוב'. אלבום גולמי עד כאב ומחוספס למדי, בטמפו בינוני-גבוה שמצא חן בעיני בעיקר משום שהיה פחות טיפוסי ביחס למרבית הבלאק המסתובב בעולם בימינו הדלוחים. רוב החומרים הקיימים היום ושאינם מחפשים ליצור ז'אנר חדש משלהם, הולכים על הקו המתחפש לבלאק של נורבגיה של פעם. התוצר הוא, לרוב, שטאנצי: בלאק מטאל שטוח למדי, המנסה להעניק יותר אווירה פתוחה מאשר מטחנת מטאל בלתי מתפשרת, כי זה כנראה קל יותר לרכב על אדי התחושה מאשר ממש להשקיע בכתיבת ריפים עם משמעות. לא כוס התה שלי ולכל הפחות לא משהו שאוכל להתמיד איתו אל תוך החיים פנימה.

אבל אצל Har קשה לפספס את הגישה: הנטייה הלא מתנחמדת שלהם נשאה חן בעיני כמעט מיד. הם עשו אז בלאק מטאל דחוס בצורה בלתי רגילה, מסוחרר וחסר מנוח לחלוטין עם הפקה כבויה במיוחד שכמעט ולא מדגישה מאומה באלבום הקצרצר ההוא, הנשמע באיבחה אחת כמו מלחמה של ממש. כדי להבין מה קורה שם (אם לא ויתרת בשמיעה השניה כבר), עליך לעבוד בעצמך. אני מעריך עבודה. היא גורמת לי לחוש שהרווחתי את התגלית שלי ביושר.

אלא שבכל זאת: בעל האוב הציג עמדה מוזיקלית מונוכרומטית מידי לטעמי. זה לא היה בשום מובן אלבום שתופס לך את הלב, על אף יתרונותיו. היצירה שילבה מוטיבים ברורים של דת' מטאל אולם לטעמי אלו היו בעוכריה בסופו של יום, מותירים אחרי ככלות הכל אלבום שלא מיטיב להשיג לא את העוצמה מפרקת הגולגלות שהיא הקסם הפנימי והעמוק של הדת' מטאל ולא את האפיקה הבלתי ניתנת ללכידה שמציע הבלאק מטאל מהאסכולה הנכונה.

ב-Visitation העניין השתנה ודיי לטובה אם יורשה לי להעיז. אמנם, הדלות הכללית של הסאונד נותרה על כנה, אבל השירים...

ראשית כל, מוזיקה: המבנה המוזיקלי של כל שלושת השירים החדשים קיבל תפנית מעניינת בעקבות ההחלטה של הלהקה לצאת מהקיפאון המלחמתי. הם החליטו להרשות לעצמם לשחק עם הטמפו הרבה יותר מבעבר, לשלב מלודיות וקטעי מעבר ובמיוחד לשים ליבם אל משמעותה המהותית של האווירה החשוכה, הרבה יותר מביצירה הקודמת. היצירה הפכה יותר מלודרמטית וממש לא במובן הפוחז של המילה.

כל המהלכים הללו הפכו את Visitation לאלבום מעניין בסדר גודל אחר לגמרי מקודמו. זוכרים את הערותיי למעלה לגבי השקר הלבן של הבלאק-מטאל האינטואיטיבי? ובכן – אצל Har, אימפרוביזציה היא ברכה. ככה זה כשהרכב שיודע לנגן לוקח על עצמו כלים לא פשוטים והולך לטייל בקצה של התהום ולשחק מעט עם קצוות מוזיקליים; התוצאות לא מאחרות לבוא: Visitation הוא יצירה מעניינת יותר, מסקרנת יותר ונדמה שאינה אומרת הכל גם לא לאחר שמיעות רבות. אינך צופה מה יקרה הלאה ומה המהלך המוזיקלי הבא, והיא לא מונוכרומטית בשום מובן.

מבחינת התוכן זהו פרויקט מיוחד במינו לא מעט בזכות הבחירה שלהם להציג עבריות מהצד האפל, דבר שאינו נפוץ בכלל במחוזותינו. במובן זה, נראה ש-Har שייכים לזרם חדש העולה מן המבואות העשנים של המועדונים הקטנים, זרם שבו יוצרי בלאק מטאל ישראלי הולכים ועוסקים בחומרים השייכים לעולם הנסתר (Occult) הרבה יותר ממה שעסקו בו הדורות הקודמים של הבלאק בארץ הן מבחינת ההיקפים והן מבחינת העומקים. אם מוסיפים לזאת את הבחירה התוכנית של הלהקה ללכת על טקסטים עבריים, יש כאן בעיני להקה ייחודית שסוף כל סוף עושה בלאק מטאל מהצד העברי הקדמון והקודר יותר. מה זה אם לא ראש מעל למים העכורים של הבינוניות, ומבט אל האופק? אמנם לנו בארץ אין "ארגוני גג"[2] בומבסטיים כמו ה-Black Circle, ה-LLN או ה-ONSP, אבל האוקולטיסטים הישראליים הם ללא ספק חבורה של ממש, שמחזיקה בחיים כמה פרוייקטים מעניינים למדי של בלאק מטאל ובמיוחד בולטים כאן Har ו-Mortuus Umbra בהקשר הזה שהחיבה לאסתטיקה אפלה מהסוג שפחות מוכר למיינסטרים – אפילו במסגרת הסצינה המקומית – היא נחלתם המשותפת והסגורה. בשיחה שקדמה לסקירה הזו הודה בפני אופק (הסולן) כי לא פשוט למצוא נגנים וכי הרבה מהחברים בחבורה משתתפים יחדיו בפרויקטים השונים. חלק לא קטן מאיתנו מגיע מעולם הפאנק כך שאנחנו מכירים איך עושים דברים בעצמנו, והרוב פה זה DIY – הוא מספר.

אם ניקח את ההתבוננות המשתקפת דרך הפרויקט הזה (Har) אזי נראה שהעובדה שכל הליריקה היא בעברית, היא בפירוש תעוזה. אמנם, הזירה האירופאית המשתעממת והולכת עושה כבר מזמן שימוש בעברית בעבודות בלאק מטאל שלה, עד שיש פה כמעט קו אופנתי של ממש משל היה השטן בכבודו נביא מנביאי ישראל, אבל בכל הנוגע להרכב ישראלי יש ציפיה שהתכנים יהיו בהקשרם המלא ולא רק אורנמנטים של אפלה בלתי מוכרת ותו לא כמו מרבית האקטים של אירופה בנושאים האלו. במקרה של Har יש פחות עיסוק בעבריות כשלעצמה (למרות ששולבו פה ושם ליקוטים מן הקבלה יש לציין), אבל עדיין ניכר מן המילים כי היוצרים עסוקים בנסתר, חלקם אף בפרקטיקה של הדברים.

נדמה כי ברוב המקרים, הנטייה האירופאית לאסתטיקה עברית נובעת דווקא מן הנצרות, הצ'ילבה התרבותית האלמותית של הבלאק מטאל מאז ומקדם. יוצרי הבלאק נוקטים בכיוון העברי הזה אם משום שהם סוברים שהם משיגים בזאת מעין 'חילול הקודש' בהעמדתם של תכנים מתוך 'הקודש' בפוזיציה אפלולית כמין התרסה כלפי תרבות 'יהודו-נוצרית', ואם (וזה נדיר יותר) משום שהם רואים בעבריות אנטי תיזה לעיוות הנוצרי ומשתמשים בה כהתרסת נגד, להכעיס. כך או אחרת – ככל שזה נוגע ליוצרים ישראליים שהעברית היא תרבותם העצמית, המשחק הוא אחר לחלוטין. מבחינת תכנים עבריים, אצל האירופאים הזרות שולטת בכל והבורות ניכרת. כמעט שאין מפלט לכל מי שטיפה מבין בנושאים אלו מלהבחין בעיסה לא ברורה של שימוש סימבולי עבש בלבד ברמה של וועדת קישוט בבית ספר עממי; האירופאים נוטים להתלהב מהר מידי מהעניין הסמלי ואינם טורחים תמיד לרדת ולו במעט אל מעבה ההר, אל עומקי המשמעות והעוצמה החבויה בהם ומעבר להם. אמנם אי אפשר להכליל ויש יוצרים המבינים את דרכם בנסתר בצורה מעוררת השתאות. Therion השבדים הם דוגמה טובה (במיוחד באלבומים הראשונים שלהם הם היו מהסוג המשובח של היוצרים במובן הזה), אך הרוב אינו כזה, בטח לא בזמן האחרון.

להקת Har מנסחת אפלה עברית מן העפר והאוויר כמעט. חלק מחבריה אף מצויים לא מעט בנבכי תורות הנסתר השונות, מהעברי ועד לאריוסופיה. מבט חטוף אל הליריקה חושף את המשיכה העוצמתית אל החיבור שבין המוות לחיים, אל אזורי הגבול שבין השחור והמואר. יתירה מזאת: לפעמים נדמה כי כמעט במן הפוך על הפוך הלהקה מציגה עמדה כמעט דתית בטקסטים – כאשר הכמיהה היא אל השחור והמוות כמעט כמו היו השער לעולם אחר, נכון יותר.

"אני רוצה הכל את הנסתר והגלוי
את המזון ואת הנשמה את האש השחורה והלבנה
[...]
לדעת לשבור לרסיסים לנפץ ולהרוס
מרסיסים לבנות ולתקן עולמות
את כל השפות וכל המפתחות
את הממדים ואת החושים"

(מתוך: Conjure the Black Flame)

*

אניגמתית ורזה, הליריקה יותר מסתירה מאשר מגלה. כמו קוד או לחש כמוס, שרק בעל המפתחות יוכל לבוא בנבכיו:

"על הברכיים נועץ שיניים לומד את התורה
בדרכי האחרונה זאת המצווה

מיסתורין מסדר האש שתי ישויות
אין טוב אין רע יש רק עוצמה"

(מתוך: From the Blood of a Whirling Dagger)

*

אפילו האמנות הויזואלית של האלבום מעידה על אופיה הלא צפוי של היצירה. גווני האפור השולטים בכל ומעניקים נופך קודר לפיסת אמנות שנראית אמביוולנטית: ספק אנטומיה של האדם בגולמיותה ספק מחזה של נוף עגמומי. ואולי יש פה משניהם. אדם החצוב בהר.

הגם שיש להצטער על כך שהלהקה לא מצליחה עדיין לאזור כוח לכדי אלבום באורך מלא, אחד כזה שיוכל להציע מנעד רחב יותר של התפתלויות חשוכות, אין זה משנה את העובדה ש-Visitation מציג קו מעניין ודינמי יותר של להקה שנדמה שהגולמיות שלה היא כמו רחם שעוד ייוולדו ממנו יצירות העולות מעלה מעלה.

[1] בתחילת הדרך אי שם בשנות השבעים, תואר המטאל כמוזיקה אינטואיטיבית, כסוג של קונטראסט כביכול, כהתרסת נגד למוזיקה השמרנית והמוקפדת שאיפיינה את הדורות הקודמים. הייתה באמירה ההיא מעין רעננות נהדרת לפריצתה של אסתטיקה חדשה שהמטאל הוביל. היום המושג הזה סרח והוא נושא עימו חשד בל ינותק למוזיקה שעושים אותה בלי לעבוד קשה ומטייחים זאת בשם בומבסטי המבקש להתהדר בנוצות שאינן שלו.

[2] ארגונים של צעירים העוסקים בבלאק מטאל שראו עצמם כניצבים מחוץ לתרבות הכללית. בהתאמה: בנורווגיה, צרפת ודרום אמריקה.

שבריר חום מכתף סמוכה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Shape of Despair – Shades Of…

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

30-7-2018

התחושה הנודעת בתור עצב חולשת על יבשות שלמות במפת הנפש. לרשותה עומדים צבאות צלילים רבים הממתינים לשעת כושר, בהינתן האות להציף את המרחבים בתוכם היא מתנגנת. חלק נכבד מאותו מרחב נתון לשליטת תת-הז'אנר, השחור כאחיו, אך גם צבוע בגוונים כהים אחרים – הידוע בתור דום מטאל. מטבע הדברים, גם הדום הינו נהר מסועף ולו פלגים ויובלים, כגון אותו נתיב מעליו מתנוסס דגל שחור, שהוא גולת הכותרת של ביקורת זו – Funeral Doom.

היובל האביך והעגמומי הנ"ל מתהדר בשם הנדמה כוללני משהו, אך לוכד את מהותו החודרנית והמייאשת בדיוק רב. הלוויה, כהטבעת חותם נוספת של המוות בחיי הנותרים מאחור, היא בגדר אירוע המנקז ומשקף אי-אלו תחושות לגבי אחדות הניגודים, החתונה הקתולית בין החיים והמוות. האמנם לא יימצא הבדל בין דבר להיפוכו, בין אלו המשתרכים במורד החיים לבין מי שעלה השמימה או ירד שאולה? איזו מראה מציבה לנו תבוסת החיים? הלוויה היא המשאילה דמותה לשמו ואופיו של סגנון מחשכים זה; טקס קודר הנועל דלת אחת ופותח אחרת, יש שיאמרו. תחילתו של מסע איטי, הוא תהליך האבל, עד ההשלמה וקבלת המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. התגלמותו הפיזית של החוט המחבר בין החיים למוות ניתנת לביטול, אך הרוח נותרת, ניצבת דמומה בינות לקהל המתאבלים, הסוכך על הגוף ההולך. אותו חוט בל יינתק מהדהד את היות היש והאין שזורים זה בזה, מבטיח שהאחד יהיה כרוך בשני; לא יבוא המוות, אלמלא היו לו החיים.

אין להתפלא על היות אחד מבסיסיו האיתנים של ה- Funeral Doomמכונס בפינלנד, על נופיה החורפיים, הלבנים עד כדי צחיחות, תחת שלטון הערפילים הקודר, בשכנות למיתוס תעשיית המתאבדים. להקות כגון Thergothon, Wormphlegm, Reverend Bizarre, ובעיקר מי שאני תופשת כאם תת-תת-הז'אנר, Skepticism, תרמו לזיקוק ומיצוי המארשים של מתאבלי ארץ אלף האגמים.

Skepticism (ובמידה רבה גם Thergothon) יצרה צליל ייחודי לה, הנגזר כאבטיפוס לצאצאיה. צליל זה מתבסס על גיטרות המכוונות לתדירות נמוכה מאוד, רוטנות וזועפות, במקצבים איטיים המזדחלים עד לאינסוף, גראול הבוקע מבטן האדמה, מלודיות הנחשדות בצדק ברפטטיביות אך טומנות בחובן יופי עמוק וקלידי רפאים ליטורגיים הנועצים את המסמר האחרון בתיבת העץ. מתוך בליל זה נוצקות תחושות אחדות הניגודים, המתחפשות לצלילים ולהיפך, מתהוות לאופיו של הפיונרל דום; יתכן שאלו שליליות מעיקרן, אך בכל שלולית שחור תמיד תיפול טיפת כסף בוהקת.

בראייתי, לפחות בנעוריה ובאלבום המסוקר, מכל הלהקות שהוזכרו מעלה, ממשיכתן המובהקת של Skepticism ו-Thergothon הינה Shape of Despair. ביחס לאבות המזון שקדמו לה, SoD נטלה את המתווה הסקפטי ובמידת-מה, עידנה אותו וכך הפכה לנגישה יותר; הכובד רוכך מעט והתעטף במימד אווירתי בולט הנדמה כמעט מלטף, כבת-קול הנושפת סלילי קור בעורף. חרף זאת, אין לטעות בכובד המחניק בו מתאפיינות הגיטרות. בהמשך למגמת העידון, הקלידים ויתרו על הזוהר הליטורגי העמום שרקחה Skepticism ועטו על עצמם אופי מעט סימפוני, ולו ארומה שניתן לסווגה במידה מסוימת כאמביינטית (בעיקר באלבומים המאוחרים). לתבנית זו נוספה גם זמרת רקע, שבאלבום הנדון מגיחה לעתים לא-תכופות ומאנישה את אותה בת-קול עוקבת, ליד האוחזת בכתף. כל האמור מסייע לאלבום להוות בחירה טבעית כשער הפתיחה של אלו המבקשים להצטרף למסע הלוויה.

"Shades of..." הגיח לאוויר הקפוא בשנה הראשונה למילניום החדש וכמוהו ככמוסת לב החורף. קלישאה שחוקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הקיפאון זורם בנינוחות מהרמקולים, ודרך האוזניים מתרווח בגוף, ואני מוכנה להישבע בהן צדקי שאני נתקפת תזזית קור גם בעת כתיבת שורות אלו.

כבן נאמן ומסור לבית אביו, כך גם ה- Funeral Doomשומר באדיקות קנאית על שירים ארוכים, שרובם המכריע חוצה מבלי משים את קו עשר הדקות. מסורת זו נשמרת גם באלבום הבכורה של SoD, המתנגן כ-57 דקות וכולל רק חמישה שירים. כמצופה מאומדן הזמן, כל שיר הוא פיסת חיים, מסע בתחושה ההופכת לתקופה. ישנו מבנה אחיד לשירים, המונה בליל של בתים וגשרים ושתיים עד שלוש מלודיות שולטות (הן לגיטרות והן לקלידים), המנצלות את המרווח הקטן שהוענק לגיוון, ובעזרת משחקים בכיוונוני הגיטרות וטוויסטים זעירים בנגינה ובמלודיות עצמן (בכדי לאתרן יש לחבוש אוזניות ולאטום את דרכי ההתקשרות עם העולם), על-מנת ליצור עניין.

עם זאת, יש להודות כי החלקים המונוטוניים הם-הם המקנים את תחושת ההפנוט הנדרשת לז'אנר כ-Funeral Doom. המוזיקה מנגנת את הנצח, היפוכו של החיים וידידו של המוות. למוזיקה ישנו הנצח, הוא מציץ מאחורי כתפה ומחייך, ביודעו ששבים להאזין ל-SoD, לא רק ברגעי השפל, בהם הלב קורא לסולידריות, אלא גם כאשר המוות נעלם מהתודעה והאדם חש כהולך על כוכבים.

SoD מקפידים לשמור על איזון בין המימד השמימי של הקלידים לבין המימד הארצי של הגיטרות, הן המדוסטרשנות והן הנקיות. התיחום ממחיש את המרחק הבלתי נסבל בין נקודות הקיצון של הקיום, הרצון לגעת בהן ולחוש אותן, טרם הנפילה לבור.

יתכן שה- Funeral Doom הוא בעצמו הבור.

שבריריות נפש האדם, המתנגנת פנים וחוץ, לא מספקת מסקנה חד-משמעית, ואולי אף מאששת את כוח הצלילים ככורי קברים ומאידך, מניחי מחצלות לנחיתה רכה. אם Skepticism מציעים מקל, הרי ש-SoD הם במידה לא מבוטלת הגזר, גם אם זה קשה כאבן. באלבום זה, המוזיקה תוצרת הלהקה הינה מהמדכאות שהרעידו אותי (והליריקה בהתאם), ברם אני מוצאת בה גחליליות של נחמה. ליכולת המופלאה בה ניחנה המוזיקה, להיות החברה הכי טובה/משענת שאינה קנה רצוץ/מתוות הדרך, מתווספת היכולת שלטעמי מאפיינת בעיקר את ה-Doom Metal על נגזרותיו – היכולת לנחם את המאזין המבקש לו מפלט מהרעות החולות, ואמנם האדם מתגלגל אל תוך עולם עצוב וכאוב וקודר, ומוצא בו את המקום להניח את ראשו. ברגעי הקריסה, אני נחבאת בתוך צללי הדום, שותקת עם המוזיקה. הרמוניה שחרחרה מתקרשת בינינו, והידיעה, כי אני זוכה להבנה המוחלטת, גורמת לי להצטנף פחות, להשאיר דבר-מה מותר.

אולם אני יודעת ומכירה את הסכנות האורבות במסלול המתארך שמציע ה-Funeral Doom.

כאשר אני נדרשת לתאר אותן, אני מגישה כדוגמה את הסצינה הבלתי-נשכחת מ"הסיפור שאינו נגמר". אטריו וסוסו ארטאקס מנסים לחצות את ביצת העצבות והצליחה מצטיירת כבלתי-אפשרית, לפחות עבור הסוס הרגיש, שנכנע לסירנות המדומות ושוקע אל מותו. קל, קל מאוד, להתפתות ולהיסחף עם העצב הגולמי שמתגלגל בין רגלי הצועדים במסע הלוויה, לעבר קצה לא נודע. היגון ממכר. לא בנקל נראות נקודות האור הבודדות, המשוועות לאחיזה, ש-SoD מניחים בין העצים העירומים. אלו המבקשים לאמצן, נדרשים להעמיק בהאזנה ובזיהוי הניואנסים, בהדיפת קור מרבצי השלג לטובת שבריר חום מכתף סמוכה. SoD מציעים חוזק וחולשה, מנהרה ארוכה ופתח. יש לצעוד בזהירות ולאחוז חזק ברסן הסוס.

* 

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.

אנו, המתבוננים אל הריק

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Infestus - The Reflecting Void

מאת: טל עידן (שם עט)

14-9-2018

"The only way to deal with an unfree world is to become so absolutely free that your very existence is an act of rebellion." – Albert Camus

*

טענה זו של הגיבור הטראגי האחרון של האקזיסטנציאליזם עשויה להתפרש כקריאת קרב, קרב נגד מה שמכונה "מרוץ החיים". קאמי ורעיו פוצצו את הבלון הנפוח של אשליית החופש. כל פעולה שאנו עושים, כל מחשבה, מחווה, ולו הקטנה ביותר, היא חלקיק זעיר מלולאה אינסופית של מוסכמות קהילתיות – אנו משקיעים מזמננו בדאגה למשפחה ולילדים, קמים כל בוקר לעבודה המסודרת שלנו בכדי לכלכל את עצמנו ולשלם חשבונות ומיסים, נפגשים במסיבות עליזות עם קרובינו ומכרינו, מחייכים ומברכים, מתנשקים ומתחבקים... אנו מתכחשים ומתנכרים לרצונותינו ותשוקותינו, עוטים על עצמנו תחפושת ערטילאית ומתמסרים לחלוטין לצורך למלא אחר ציוויים חברתיים. ייתכן וכאן נמצא שורש המועקה, משום שהמונח "מרוץ החיים" שגוי.

מרוץ מתנהל על פי כללים מוגדרים היטב, ויש לו תכלית ברורה – נקודת הסיום. המתחרים במירוץ יודעים בבירור מי הם היריבים שלהם ומהן מטרותיהם. גם אין כל מחלוקת לגבי זהות המנצחים והמפסידים. מהחיים עצמם המאפיינים הללו נעדרים לחלוטין. אנחנו משחקים לפי הכללים, אך לאיש בעצם אין מושג על ידי מי הם נקבעו ולמען איזו תכלית. אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו בתחרות, אך לא ברור לנו מיהם יריבינו ומדוע הם בכלל מוגדרים כך. אנו רצים תמיד, הלאה והלאה, אך נקודת הסיום לא נראית באופק...

ובכל זאת אפשר לעצור מדי פעם ולהתרענן לקראת ה"מקצה" הבא. להתמרד, כדברי קאמי. לטעום טעימה קטנה מהחופש הנכסף. אנו, קוראי (וכותב) שורות אלה שייכים לקבוצה קטנה שבחרה לעצמה נקודת התרעננות ייחודית: לפרקי זמן קצובים, אנו עוזבים את העולם האפור והמדכא וצוללים אל השחור משחור – יקום הבלאק מטאל, ממלכתו האמורפית של אבי אבות המורדים – השטן, על כל צורותיו, שמותיו ומהויותיו, אל המרחבים האינסופיים של האופל והקדרות, מתעופפים בין צמרות עבותות ופסגות קפואות. אנו משילים מעצמנו את המסכות ואת העכבות שנכפות עלינו על - ידי החברה וקוראים דרור ליצרינו הכמוסים ביותר. דווקא כאן, בהיכלות הקקופוניה והטירוף, באופן פרדוקסלי, אנו מוצאים את פינתנו השלווה, מתעטפים בצלילים ובחזיונות, מרחפים במקומות אחרים ובזמנים אחרים... אבל שוב ושוב, ללא הרף, המסע הזה נקטע באיבחה חדשה של חרב ה"מציאות". אנו מורידים את האזניות, מכבים את מערכת הסטריאו, יוצאים מהופעה, וחוזרים אל מרוץ חיינו הרגילים והמוכרים, המרוץ המתיש של ארבעת הקירות שסוגרים עלינו, העבודה, המשפחה, המשכנתא והמכונית החדשה.  

או אז מתחוורת לנו מהותה האמיתית של ממלכת הגיהינום: מסע הנדודים האינסופי בין העולם מאוויינו הכמוסים לבין כלוב הזהב של הקהילה והשלשלאות שבהן היא כובלת אותנו. אנו נידונים לחיים של דילוג בלתי פוסק בין עולמות מתנגשים, חיים של דואליות מתישה. ברגע אחד אנו נישאים על כנפי הכאוס וחווים גאולה רוחנית, ובמשנהו – אנו מכתתים את רגלינו בישימון היום-יום, קומתנו שחוחה ועינינו כבויות. פרדוקס החופש הכובל.

הדיסונאנס הטראומטי הזה עוטה צורה מגובשת באלבום The reflecting void  של פרוייקט היחיד מגרמניה – Infestus. הפרוייקט הגיח לעולם בשנת 2003 כטריו בהנהגת המתופף והסולן Andras, והוציא שני אלבומי בלאק מטאל "מסורתי", הגדרה שממצה את כל הטוב באלבומים אלה – ואת כל הרע שבהם: אלבומים שבהם העדיפות מוענקת לצ'קליסט: גיטרות מנסרות? יש. ריפים "רעים"? יש. תיפוף מהיר וחד? יש. סולן זועם ודומיננטי? יש. אווירה של אופל ושליליות? יש.  

ומה נעדר? נעדרה אמירה אישית, שלא לומר איכות. אובדן הזהות האינדיווידואלית וכניעה טוטאלית לדרישות ה"סצינה" גרמו לבלאק מטאל להפוך למפלצת שכנגדה הוא הניף את חרבותיו מלכתחילה – מפלצת הקונפורמיות, השטחיות והחזרה על תמות מוכרות. הקונפליקט הפנימי שאותו חוו חברי הלהקה איננו אלא פרדוקס החופש הכובל שתואר לעיל, בזעיר-אנפין: ממש כשם שאנו, הכמהים אל העושר שבמרחבי האופל, נאלצים לחזור בעל כורחנו שוב ושוב אל הדלות של חיי היום-יום האפרוריים, כך גם אמני בלאק מטאל שאפתניים נתקלים בדילמה מייסרת: הרצון לנפץ מוסכמות, לחצוב נישה במעמקי תהומות הנפש, לקבע את נוכחותו החד-פעמית של הפרט ואת משמעותו בעולם – רצון זה נתקל בחומה בצורה של מגבלות מלאכותיות, צורך אינפנטילי לעמוד בדרישותיה האופנתיות של ה"סצינה", צורך שמוביל לעוד אלבום שגרתי, השוקע עד מהרה במצולות הבינוניות והשכחה. 

תהליך זה של התפכחות הוביל בסופו של דבר להיפרדות בין חברי ההרכב והפיכתה של Infestus לפרוייקט היחיד של Andras  לבדו. בשנת 2011 ראה אור האלבום Ex|Ist, שסימל תקופה חדשה עבור הלהקה, הן מבחינת ההרכב והן מבחינת התכנים אותם היא ביקש(ה) לחקור. המרכיבים ה"בסיסיים" של האלבומים הקודמים עדיין היו שם, אולם ניצוצות ראשונים של תקווה חדשה כבר החלו להבזיק בין הצלילים. החירות היצירתית שעמדה כעת לרשותו של Andras אפשרה לו לסלול דרך חדשה, דרך שנפרשה כעבור שלוש שנים במלוא הדרה, באלבום נשוא סקירה זו. Andras התנער לחלוטין מקלישאות של ז'אנר זה או אחר ויצר אלבום מורכב ומרתק, דחוס אך לא מעיק. ייחודו של האלבום הזה הוא ביכולותיו הוירטואוזיות של Andras, הן כמלחין והן כמולטי-אינסטרומנטליסט: ההיצמדות המאולצת לקווי יסוד כלשהם נעלמה. העיבודים עשירים ומגוונים, בנויים מקטעי מטאל מהירים ואיטיים (בלאק, דת', דום ואפילו פרוגרסיב – יש פה הכל חוץ מקיבעון), קטעים אפופי יגון ואימה, השזורים במלודיות נוגות של גיטרות אקוסטיות ונקיות. הריפים ארוכים ומורכבים, ופה ושם סולו גיטרה מפלח את אווירת הטירוף המככבת כאן – וכל הרכיבים הללו משתלבים זה בזה בצורה קוהרנטית מוקפדת, בנגינה מדוייקת וחדה להפליא, לכדי יצירה שלמה אחת.

מאפיין בולט של השירים הוא המעברים החדים בין קטעי מטאל אגרסיביים ומהירים לקטעים מלנכוליים ומינימליסטיים, המולחנים לעילא (ולמען הסר ספק: קטעים אלו אינם רגועים ושלווים כלל. אדרבה, הם רוויים בעצב ובייאוש חונק, ומדגישים את כובד המעמסה של מאבקו הנפשי הבלתי – פוסק של האמן, המבקש לשקף את המאבק הדומה המתחולל בנפשו של המאזין). ודאי שאין כאן חידוש, אולם בניגוד ללהקות אחרות שעבורן טכניקה סגנונית זו איננה אלא גימיק עקר, באלבום זה למעברים אלו יש משמעות סמלית מובהקת – הם תמונת מראה קולית של המעברים אותם אנו חווים מדי יום, מעברים בין השקט והנוחות של החיים החברתיים המדושנים, לבין חיי הנפש הסוערים, האינדיווידואליים ואחוזי הטירוף המהווים את עולמנו הפנימי; הצורך לרצות את הזולת לעומת הרצון לספק את תשוקותינו היצריות. השלמת חזון הכאב והבלבול שדיכוטומיה זו מייצרת מושגת באמצעות הטקסטים הנוקבים של Andras, טקסטים הממחישים את המחיר הכבד לפעמים שהמאבק האינסופי גובה מאיתנו:

This current in which I drift day in day out
Every breath taken to prolong this doubt
A wish? - No words. A fading will.
This never ending pain – a painful and infinite sustain
accompanying this life until the end

 ("Constant soul corrosion")

 נדרש איזון נכון ומדוייק בין נגינה מלודית לאווירה ברוטאלית וכבדה בכדי להימנע מליפול למלכודת הבנאליות והקיטש, ו-Andras  שולט באיזון זה בידיים מיומנות ובוטחות. למרות העושר המוזיקאלי, זהו לא אלבום "פוסט" בלאק מטאל בשום אופן. מדובר באלבום קונספט שעומד בגאון במבחן האולטימטיבי של אלבומים מסוג זה: היכולת של כל אחד משמונת שירי האלבום לעמוד ברשות עצמו ולבטא בנפרד את מהותה של היצירה. האזנה לאלבום היא חוויית מיצוי גועש של תהליך אינטרוספקטיבי ממושך המוגש לנו על ידי היוצר, מסע מפותל ומורכב על פני כל מנעד תתי–הסגנונות של המטאל הקיצוני. מסע שמעניק משמעות חדשה למושג "מטאל שחור" ובה בעת משמר את משמעותו המקורית; מסע ביקום האפל ההוא, המוזכר לעיל – ממלכת השטן שמקיפה אותנו ובה בעת נמצאת גם בתוכנו, הריק המשתקף, כשם האלבום – אנו המתבוננים אל הריק. מה אנו רואים שם?

Infestus הגיע(ו) לפסגה יצירתית ומצטרפים לשורה הולכת וגדלה של להקות המוכיחות שהפקה צלולה וברורה והשקעה בכתיבה והלחנה אינם עומדים בסתירה ליצירת אווירה אפלה ועוצמתית אלא  אף מדגישים אותה יותר; היצמדות לסטנדרטים שמוכתבים על ידי ה"סצינה"  – ובמילים אחרות, המגבלות התמוהות שז'אנר הבלאק מטאל סיגל לעצמו במהלך שנות קיומו, לא רק שאינן משרתות אותו אלא מביאות לאובדנו.

אלבום זה הינו יישום אחד של הקריאה למרד של קאמי: התנערות מהשלשלאות הכוזבות של הקהילה וגילויה של האמת הפנימית שבתוכנו. צעד קל כל כך וקשה כל כך, משום שביצועו הלכה למעשה כרוך בפעולה אחת: הינתקות מוחלטת מסביבתנו והתבוננות כנה ומעמיקה אל נבכי נפשנו, אל כל המקומות שאליהם אנו לעתים חוששים להתבונן, תוך כדי הפנמת ההבנה האומללה ש – "נוח" ו – "טוב" הם אינם רעיונות חופפים.

האם אנו מוכנים להיענות לאתגר זה ולהקשיב לקריאה למרוד?

קולו של האינסוף

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Archemoron - Year of the Harvester

מאת: חיים דרישנר

14-9-2018

"דבר אינו מתחיל לעולם. לא קיים רגע ראשוני; מילה בודדת או מקום שמתוכם סיפור זה או כל סיפור אחר נבעו. ניתן תמיד לעקוב אחר הקורים הדקיקים המעידים על סיפור ישן יותר, ואף על סיפורים ישנים יותר; למרות שככל שקולו של המספר דועך, הקשרים עלולים להיראות חלשים יותר, שכן כל עידן ירצה בכך שהסיפור המסופר ייראה כאילו הוא-הוא המציאו. כך יוצא שהפאגאני הופך למקודש, הטראגי הופך לקומי; סיפורי אהבה גדולים מדוללים לכדי סנטימנטליזם סתמי, ומפלצות דמוניות לכדי צעצועים מכאניים. דבר אינו מקובע. פנימה והחוצה המעבורת נוסעת ושבה בין העובדה לדמיון, בין השכל והחומר, רקומה לתוך תבניות שלהן רק דבר אחד משותף: חבויה ביניהם רקמת זהב שעם עבור הזמן תהפוך לעולם שלם".

(קלייב בארקר, Weaveworld)

*

האינסוף הנו מושג פרדוקסלי, שגור בפי כל ונזרק לחלל האוויר כלאחר יד על בסיס יומי אך לעולם אינו נתפס לאמיתו; הוא הכל והלא-כלום, הוא בלתי ניתן להגדרה אך קיים כרעיון ומוחשי כמו השפה האנושית שמכתיבה ומגדירה אותו. האינסוף הוא הרעיון האולטימטיבי; הוא מכיל את מימד הזמן, עבר, הווה ועתיד גם יחד ואת כל מישורי הקיום; הוא כל הייקומים גם יחד והוא אינו ולא כלום, חסר מימד בו כל המימדים מוכלים ובעיקר: אינסופי...

חשבו מתי עצרתם לשנייה אחת או שתיים וממש חשבתם על האינסוף. זה לא קורה הרבה מכיון שהאינסוף נתפס כדבר של מה בכך, כמובן מאליו, למרות היותו הכל פרט לכך. הוא גדול מכדי שמוח אנושי יוכל להכילו, אך מופעים צנועים שלו ניתן לראות, אם רק נשים לב, ביצירה האנושית, שם כל דבר כביכול חדש או "מקורי" החל היכן שהוא בעבר, וכל דבר "חדש" אינו אלא הדהוד של כל מה שקדם לו, ובעתו יהווה גם הוא בסיס לדברים "חדשים" אחרים, ליצירות "חדשות" שיבואו אחריו ויקרמו עור וגידים בכל יצירה אחרת.

האם המגמה הנה לינארית מבחינת האינסוף או מעגלית באופן כזה שהסוף וההתחלה מטשטשים גבולותיהם עד כדי כך שלא ניתן יהיה להבחין מה קדם למה? האם זו אבולוציה בכיוון אחד או שזו דווקא אבולוציה/דבולוציה המבצעת פניית פרסה וחוזרת אחורה בזמן? יש שיאמרו גם וגם. ראו את כל תנועות ה'רטרו' באמנות; ראו כיצד מוזיקה משנה את פניה; לעתים שוברת גבולות ומוסכמות ולעתים חוזרת אחורה בזמן ומבליטה את שורשיה העתיקים. 

קלייב בארקר, הסופר הבריטי החביב עליי, כתב בפתיחת ספרו המונומנטלי 'עולם טווי' (Weaveworld) שסיפור טוב משול לאינסוף, או ההיפך: חסר התחלה אמיתית וסוף מוחלט. תחילתו של כל סיפור מהדהדת תמיד סיפור שקדם לו, אחריתו מבטיחה המשכיות, כמו מעגל החיים, כמו האאורובורוס; המשכיות שתתגלם, תקרום עור וגידים, תנבוט בעתה בראשיתו של סיפור אחר, וחוזר חלילה. מוזיקה טובה גם היא בחזקת סיפור טוב. היא מתחקה אחר רעיון האינסוף באדיקות, היא מכילה עבר, הווה וצופה היא אל עבר העתיד; היא חסרת צורה מוגדרת או שורשים קונקרטיים והיא אינה נגמרת לעולם, מהדהדת בנשמות בהן היא נוגעת עד אחרון בני האנוש על פני האדמה, כמו גם ביצירות המוזיקליות שתָּבֹאֲנָה אחריה ואחריה ואחריה – אד אינפיניטום...

בלהקה האתונאית Archemoron נתקלתי – כמעט כמו בכל דבר טוב, לגמרי במקרה – לפני כשלוש שנים, כשזו שחררה לאוויר העולם את אלבום הבכורה Sulphur And Fire, שלעניות דעתי היה אחד האלבומים הטובים של אותה השנה בכל קטגוריה כמעט[1].

מה יפה במוזיקה של Archemoron? הכל. ממש הכל. ואיך תדעו שכל המטאל של היום, כולל הקיצוני ביותר, התגלגל למופעו הנוכחי מתוך גווייתו של ההאבי מטאל של פעם (שאינו אלא נוסטלגיה כיום, או ניאו-נוסטלגיה אם תרצו, כיוון שממשיכים לחקותו אד-נוזיאם)? מפני שכאן ניצבת להקה שמוכיחה את הרעיון ומגלמת בעצם יצירתה את האינסוף שביצירה האנושית, בקנה מידה הסטורי אנושי כמובן; פרדוקסלית כמוהו, מוחשית ובלתי מוחשית בה בעת, פשוטה ונגמעת בקלות אך משאירה את המאזין צמא לעוד ועוד ועוד טיפה; רעיונות מוכרים, כאלה המדהדים ביתיות ונוסטלגיה חביבה, ועם זאת: אוחזים במאזין באחיזה איתנה, פורשים עמו כנפיים ולוקחים אותו מאיזור נוחותו אל עבר מחוזות עלומים, ארציים יותר וארציים פחות. המוזיקה של Archemoron מעוררת דז'ה-וו, כמו משהו שנתקלת בו בעבר, משהו שאינך יכול תמיד לשים עליו את האצבע, על אותו הדהוד מוכר, אך היא גם מדיפה עתידנות זרה כמו משהו מר, נמהר ומרוחק בו טרם נתקלת ואינך בטוח שתרצה להתקל בו.

אם ישנו רעיון גרנדיוזי, אפי, רחב-יריעה, גדול מהחיים והמביט אל עבר הכוכבים ולמה שמעבר להם – שניתן היה להכיל ולאמץ אל תוך הקלטה אחת, אזי הוא מוכל כך או אחרת ביצירתה של הלהקה היוונית האנונימית – אך הפוטנטית להפליא – הזו. הלהקה הלבישה אסתטיקת בלאק מטאל על שלד של האבי מטאל מתובל במעט בלוז, אם אעז ואומר, באלבום כפול שכולו 'בשר ותפוחי אדמה' אך גם 'בישול מולקולרי' או המילים פשוטות: גם מהדהד מסורת ושורשיות אותנטית וגם מנסה לחדור את מסך היומיום ולקפוץ את הקפיצה הטרנסנדנטלית באופן המוחצן, הצבעוני והבומבסטי ביותר שעלה על דעתה של הלהקה לייצר; האלבום הוא סוג של הצהרת 'תמות נפשי עם פלישתים':

'אם אני לא מייצר את החגיגה הכי גדולה האפשרית בביצת המטאל הקיצוני; אם אני לא בונה כאן ביד אמן משהו כמעט מוגזם שישמש אותי ככלי רכב אל הכוכבים; אם איני מצליח בשאיפתי המגלומנית – אם רכב החלל שלי יקרוס תוך כדי נסיוני להגיע לכוכבים – אזי לעזאזל הכל!' (אם להכנס לרגע קט לראשיהם של חברי הלהקה ולהשתעשע בספקולציות לגבי הלך רוחם ורעיונות שאולי כלל לא עלו בדעתם)...

את הריפים כאן שמעתם כפי הנראה עשרות פעמים אצל להקות אחרות, אך לא באלבום אחד צפוף, בו באמצעות ריף אחר ריף ומקטע גיטרה מובילה אחד למשנהו, מצליף בך כוחה של המוזיקה הזועפת ורבת הזרועות הזו כמו שוט משונן ומעיף אותך אל לב המאפלייה, למשך כשעתיים של כאב ענוג, מוכר, ועם זאת – מנוכר משהו, מרוחק וכמעט מיתי.

התוצאה מעוררת הערכה וכמעט מוגזמת באימפקט שלה, מרהיבה בפלאטת הצבעים בה היא משתמשת כדי לייצר את הציור הקולי הרחב והחובק-כל הזה. דמיינו את גארי מור מנגן גרסאות כיסוי של Iron Maiden לשירים שזו האחרונה מנגנת בסגנון הבלאק מטאל, או משהו כזה. דמיינו את Immortal מכסה את Black Sabbath; את Bolt Thrower מנסה את מזלה בסגנון הספיד מטאל, או משהו אבסורדי שכזה.

דמיינו יורדי ים שתומי-עין, מדדים על רגל מעץ וחרב שלופה בידם, לוחמים בחירוף נפש להגן על אוצר בלום מפני ויקינגים טיפוסיים שכמו פרצו מתוך איורי קריקטורות, ומאימת בני-כלאיים כאותם הומנידים שכמו קרמו עור וגידים וחדרו לעולמנו מתוך ציוריו של דן סיגרייב, או משהו כזה. דמיינו ספינות חלל שכמו נלקחו מחוברות קומיקס אמריקאיות משנות החמישים נלחמות בממותות אינטליגנטיות; בני- אנוש, תתי-אנוש, על-אנושיים וכאלה שאינם אף לא אחד מאלה; כל בעלי החיים, ארציים ושאינם כאלה, עסוקים באורגיית דם והרג – אבל בפאקינג סטייל. מוגזם, כבר אמרתי, אפילו מעט קומי וקלישאתי, אבל עשוי כל כך טוב, כל כך מהוקצע ומדויק, שזה נפלא.

וזה כמו הפסקול, או משהו כזה.

התיאוריה של הכל:

שאיפתו הגדולה של מדע הפיזיקה, בנוסף להבנת מכניקת היקום והניסיון לתת מענה לשאלה 'כיצד הכל פועל כפי שהוא פועל?', הנה, כמדומני, להכיל את כל היקום והכוחות הפועלים בו לכדי משוואה אחת. לכנס את הכל, אבל הכל, לכדי שורת מספרים ואותיות אחת, קצרה, אלגנטית, פשוטה: את החומר והאנטי חומר, את האנרגיה האפלה והחומר האפל, את החורים השחורים, כח הכבידה, האלקטרומגנטיות, האלקטרונים והקווארקים, הננסים הלבנים והענקים האדומים, את הסופר-נובות, הדיפלציה והאינפלציה של הייקום – לתוך פאקינג משוואה אחת. תארו לכם.

זוהי התיאוריה של הכל. פחות או יותר. עוד נכון לפיזיקאים מסע ארוך אל מחוזות הבלתי נודע והנפלא המגולמים בייקום בו רב הנסתר על הגלוי, אבל במוזיקה השאיפה המגלומנית הזו נראית שפויה או פשוטה יותר על פניו, שכן עושה רושם שהתיאוריה של הכל, אם כי בזעיר אנפין, די קרמה עור וגידים אם לשפוט לפי 'שנת הקוצר', אלבומה השני של Archemoron היוונית. אוקיי: לא כל אסתטיקה מוזיקלית מוכלת כאן, מודה; בעיקר אלה ממחוזות ההאבי מטאל, שכן אלבום זה הוא אנציקלופדיה מהלכת ועדות חיה לכל מה שאי פעם היה ועודנו טוב בהאבי מטאל, מזוקק ומלוטש לכדי אלבום כפול שהוא המיטב של כל מה שסגנון המוזיקה המוזכר לעיל יכול היה להציע ועודנו מציע לעולמנו; אנתולוגיה של מטאל, אם תרצו. כל סגנון ואסטתיקה שדיסטורשן בליבה מאוזכרים, באים לידי ביטוי ומקבלים את הכבוד המגיע להם, ממש כאן, בין כתלי אחד האלבומים הנפלאים של השנים האחרונות; הישג נדיר ללהקה אנונימית שזהו לה, כאמור, אריך הנגן השני בסך הכל.

Archemoron הנה אמנם להקה יוונית, אך איני בטוח שאני שומע במוזיקה שלה את הצליל היווני הטיפוסי(?) שיודעי דבר יוכלו אולי לתארו, אבל אני אסתפק ברעיון המופשט שכאשר שומעים את הצליל היווני, מזהים אותו מיד.

האלבום אכן מאד אווירתי, אך לי 'שנת הקוצר' מזכיר מאד דווקא את מה ש-Immortal ניגנה באלבומיה מסוף שנות התשעים והלאה טרם שיבתה לפעילות, החל מ'בלבו של החורף' ועד התפרקותה הזמנית של זו הנורדית. הצליל הכללי קר דווקא ורחב יריעה, אך בבסיסו, לב חם המפמפם גישה מלודית חד-משמעית ומובהקת (ולמרות הכל, הוא ניחן בסגולות ים-תיכוניות קלות). הסולן מלהטט בין הקול המחורחר האופייני ל-Abbath (כפופאי-המלח, אם מישהו זוכר את סרטי האנימציה הישנים), סולנה המקורי של Immortal לבין צללים וגוונים אחרים של יכולות ווקליות, החל מסוג של באריטון זוטא וכלה בהפקת מקור של נוכחות חצי תיאטרלית עם אפיונים דקדנטיים, משהו שהיית שומע אולי במופע קברט במועדון אפלולי, אפוף עשן, בסמטאות פריז. או משהו כזה.

בכדי לגמוע את האלבום הכפול המכיל כשמונים דקות של  אקלקטיזם משובח, המאזין צריך לפנות זמן רב כדי שיוכל להתייחד עם המוזיקה המסיבית ולהתוודע אל אוצרותיה. ההאזנה אינה משימה קשה במיוחד אך היא עמוסה בחומר רב, צפוף, לעתים לינארי ולעתים בלתי צפוי. אין כאן מקוריות מהדהדת, ולא יכולה להיות כזו, כיון שכפי שציינתי לעיל, האלבום הוא אבן שואבת לרעיונות מוכרים שנוסו בעבר, נוסחאות מוכרות ואהובות ("איפה שמעתי קודם את הריף הזה?" תהיה שאלה שתעלה במוחו של המאזין לא פעם ולא פעמיים), אך אין בנמצא אלבום הדומה ל"שנת הקוצר" המאגד ומגיש למאזין באופן מהוקצע וזוהר כל כך את כל אותם רעיונות גם יחד על מגש של כסף, דם, יזע, דמעות, חולות מדבר, שלגי קוטב בקיפאון-עד ו...אבק כוכבים.

או משהו כזה.

"וסיפור זה, בהיותו חסר התחלה, יהיה גם ללא סוף".

(קלייב בארקר, Weaveworld)

*

ח.ד.
ספטמבר 2019

[1] תוכלו לקרוא מה הייתה דעתי על אלבום הביכורים של הלהקה בסקירה שנמצאת כאן.

מבט אל הפוסט-הומאני

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Sirrah – Did tomorrow come…

מאת: טל עידן

30-10-2018

סקירה זו תיפתח, ברשותכם, בסיפור אישי קטן: השנה היא 1998, יום סתווי. אני משוטט בשעות אחר הצהריים בסמטאות העיר, אל עבר חנות מוזיקה מקומית, טרוד כולי בניסיון לפצח תעלומה מוזיקלית:

ידידה טובה שבה מביקור משפחתי באירופה מספר שבועות לפני כן, והביאה לי קלטת שהקליטה בעצמה, מדיסק של חבר מקומי. "נראה לי שתאהב את זה", היא אמרה. ואכן... אהבתי מאוד. דום-בלאק גותי, משופע בריפים וירטואוזיים ובקטעים אקוסטיים קודרים עד כאב, סולן שכמותו לא שמעתי מימיי,  שנע בין קול בס אופראי לצווחות בלאק. אבל – אותה ידידה, משום מה, לא טרחה להתעניין בשם הלהקה או האלבום, לא כל שכן לרשום אותו על גבי הקלטת... "שכחתי", היא אמרה בגיחוך.

והימים, להזכירכם, היו הימים בהם האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו היה בתחילת דרכו, עידן של חיבור קווי במהירות 28,800 קילו-בייט, ימי הדפדפן Netscape Navigator. אין רשתות חברתיות, אין מובייל, אין אפליקציות, אין Youtube, אין Bandcamp. פיענוח תעלומות מהסוג הנ"ל היה מלאכה מורכבת למדי. אף אחד מהחברים לסגנון ול-"סצינה" לא הצליח לזהות את ההקלטה המסתורית, ואני התחלתי לפקוד חנויות ולהאזין בקפדנות לדיסקים שעד לאותו זמן פסחתי אליהם, כדי אולי לגלות...

באותו יום, נכנסתי אל חנות קטנה של רוקר רוסי חביב, שמכרה בעיקר קלטות. רפרפתי בעיניי על שמות הלהקות, כאשר מבטי התמקד בשם שלא היכרתי. הוצאתי את הקלטת מהסטנד, פתחתי את הקופסה והתבוננתי בתווית. האם..? יכול להיות...? משהו בעטיפה ובעיצוב הלא שגרתיים... להקה מפולין... ההרכב כולל שני סולנים,גראולים וקולות נקיים, וגם נגנית ויולה... אולי? מה לעשות? אין אפשרות להאזין בחנות לקלטת ולברר...

עד היום אינני יודע בדיוק מה הייתה אותה אינטואיציה שהביאה אותי לבסוף לרכוש את הקלטת. שבתי לביתי, שלפתי את הווקמן המזדקן, חבשתי אזניות ולחצתי על פליי.

תגובה ראשונית – אכזבה. לא הייתה זו הלהקה שחיפשתי. אבל, עברו לא יותר משתי דקות עד שהאכזבה התחלפה בתחושה אחרת – סקרנות, סקרנות שרק הלכה וגברה עם כל שיר ושיר: "רגע.... מה זה? מי אלה?"

ובכן – "זה" היה סגנון שקשה לשייכו לז'אנר ספציפי. דת' מטאל מתובל בכמות מכובדת של דום, עם קטעי ויולה מרגשים, משובץ כולו בסינתיסייזרים, סמפולים תעשייתיים ובמקצבים לא שגרתיים.

ו- "אלה" – היו Sirrah. להקה שהוקמה כאמור בפולין בשנת 1992, ולאחר שני דמואים שחררה בשנת 1995 את אלבום הבכורה שלה, Acme, דום – דת' גותי, שהראה סימנים של גישה מקורית ורעננה לז'אנר.

שנתיים לאחר מכן שחררה הלהקה את האלבום נשוא סקירה זו, אלבום שהציג שינוי כיוון משמעותי מאלבום הבכורה. האווירה החמה והעצובה התחלפה באווירה אחרת – עתידנית, מנוכרת, אגרסיבית וחתרנית. השינוי ניכר מהשנייה הראשונה: סמפול אלקטרוני מזמין את המאזין להצטרף אל מסע חקר העידן החדש – סוף המילניום, תחילת שנות האלפיים.

נדירים הם האלבומים הקצרים יחסית באורכם, מורכבים משירים שאף הם קצרים, והמצליחים להיות גדושים בעומק ובמשמעות כמו האלבום שלפנינו.Sirrah  חוקרת לעומק את המסע אל העתיד הפוסט-הומאני, מסע שאיננו נמצא בפתח; הוא כבר בעיצומו: איברים מלאכותיים, בינה מלאכותית, רשתות נוירונים וקידוד בינארי של התודעה – הקו המפריד בין אדם ומכונה הולך ונמוג. לפי העתידן ריי קורצווייל, האנושות מתקרבת אל עבר נקודה סינגולרית – שלב בו התודעה האנושית תתחבר באופן בלתי אמצעי עם רשתות ממוחשבות ותהפוך למעשה לבת אלמוות, נצחית, פטורה ממגבלות פיזיות בזמן ובמרחב. חזון שמצית את הדמיון, מעורר תקוות רבות, ובה בעת גם מטיל אימה: בסופו של תהליך זה, איזה אדם יווצר?

בניסיון לבחון ולענות על שאלה זו הלהקה מגישה למאזיניה תיאטרון המושתת על גיטרות דום-דת' המנסרות ריפים מלודיים והמשלבות בצורה חסרת תקדים חמת זעם עם יבבה נוגה – קולה של האנושות, הנקרעת בין שאיפתה להתאחד עם האלוהות לבין הכחדה ובריאתה מחדש, בצלם לא מוכר; הגיטרות מנהלות דיאלוג של ממש עם שכבות של סמפולים וקטעי סינתיסייזר מנוכרים, המציירים בצלילים תהליכים מורכבים של סדר בתוך כאוס, סדר שהולך ונבנה באזני המאזין, בעודו הולך ומצטמרר אל מול החזון הקודר הנפרש מולו... ומבלי שיהיה מוכן, הוא נתקל בצלילי ויולה רכים, קולה של אמא אדמה, עולה ממעמקים ומרחף בחלל, בקריאה נואשת אל הילדים האובדים... להשלמת המארג הצלילי, התופים דוהרים במאסף, בסינקופה, כמבקשים להזכיר למאזין שאל לו לדמות שהקרקע לרגליו היא בטוחה כפי שהוא עשוי לחשוב.

אין כאן מנוח, אין הפוגה. המסע מתחיל בקרב. "Announce the coming of victory and glory", מתפייט הסולן בקול עמוק, והסולן הנוסף בהרכב מהדהד את דבריו בגראולים אימתניים. הטקסט כאילו נלקח מאלבום הפאוור-מטאל הקליאשתי והבנאלי ביותר, אך כאן, במהלך דקונסטרוקטיבי מרתק, קוראת  Sirrahקריאת ניצחון שהוא ניצחון פירוס מסויט: המהות לשגשוג האנושי, בנתיבי האבולוציה העקלקלים, מושתתת על מוות והרס הנחוצים כדי לברוא חיים ותקווה חדשה. הצלחה דורשת את מותם של אלפי אנשים, החופש מותנה בציות עיוור לשליטים עריצים. המסע נמשך על פני נתיבים מתארכים של חיפוש, תהייה ותעיה, טנגו סיזיפי של התקווה עם הייאוש: "From the birth to the moment of death we fall…". תודעת הפרט הולכת ומתפוררת כדי להתגבש מחדש, מדשדשת בדרך ממאבק למאבק: "I lose my contact with reality, I can’t recognize my face…". חפצים דוממים קמים לתחייה ומספרים בקול אנושי על תנועתם בחלל ועל מעבר בין יקומים מקבילים. בשיאו של האלבום , בשיר "High Treason", מגיעה הלהקה לשיא יצירתי ורעיוני: באחד משירי האינדסטריאל-דת' הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם, שמגלם בשבע דקות את רוח האלבום כולו, אנו עדים לסיפור מזימתו ועונשו של נוסע בזמן, שביקש לנצל את יכולותיו בכדי לברוא את העולם מחדש, פשוטו כמשמעו – האם הנוסע הזה הוא אנחנו? האם אנו צפויים להיענש על חקירת צפונות הבריאה והרצון לארגנם מחדש? האם מחר הגיע?

משיר זה ואילך, קורה משהו חריג: אווירת האלבום נשמרת, אך משהו בה משתנה בצורה כה עמומה, כה חתרנית;, ובעקבות זאת, הרושם העז שנוצר: השירים הופכים ציניים ועוקצניים יותר, מרגשות הכאב והבלבול מבליחים ניצוצות של טירוף ההשלמה עם הגורל, ניצוצות שלובשים צורה של ריפים "עליזים" משהו, גרוביים וקופצניים יותר. רק האזנה מעמיקה תוכל לגלות שאין זו אלא אשליה, השלב הבא במסע, השלב בו האדם עשוי לגלות שכל חידה שפתר רק יצרה עשר נוספות תחתיה, שחיי האלמוות הם תיבת פנדורה שנפתחה, מראה מטאפיזית שתטיח בפניו את כל היופי והכיעור באנושות, את הטוב והרע במצבם האידיאי – בעבר, בהווה ובעתיד.

Sirrah יצרה אלבום מקורי ומרתק, שהציג כאמור גישה נועזת לסינתזה בין סגנונות מטאל, בפולין, סצינה שנשלטה באותה תקופה ביד רמה על ידי Vader מחד ו-Behemoth מאידך. למרבה הצער, הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר הוצאת האלבום, עקב סכסוך כספי בין חבריה, והותירה אחריה יהלום חבוי – אלבום מקורי, מרתק ובמובנים רבים פורץ דרך – שכמו לא מעטים מסוגו, חמק מתחת לרדאר מבלי שהותיר אחריו חותם כפי שהיה ראוי לו. מטאור בוהק, הפולח את שמי הלילה לשניות מעטות – ונעלם... לפי כשנתיים אמנם חזרה הלהקה לפעילות ואף הוציאה EP, אבל מאז – דממה, מסתורין...

כל יהלום בטבע הוא ייחודי, וכך גם האלבום שלפנינו.

וכפי קוצר יריעתו של זה, כך גם קצרה הסקירה הזו שלפניכם. אבחה חדה ומהירה, המותירה את המאזין משתומם, עצוב יותר, וחכם יותר – כדברי סמואל קולרידג'. בחרתי בזאת הפעם לסקור אלבום ישן, ישן מאוד אפילו, בגלל היותו מה שהוא: יהלום חבוי ונדיר, הראוי לגילוי מחדש ולכבוד הולם. הסיפור אותו גוללתי לפניכם בפתיחת סקירה זו הותיר בי תחושה עמומה שגדלה בתוכי שעלתה מתוך החוויה ההיא המפתיעה באקראיותה: כאילו לא אני בחרתי באלבום, אלא הוא זה שבחר בי. ואולי אף ייתכן וחבוי כאן גם רובד עמוק מזה – מסר, אם תרצו: מדי פעם, כדאי להתרחק קצת מהעדר, לסטות מהמסלול המקובל, להתבונן קצת לצדדים, אל פינות חבויות, אל עבר מטמון נכסף שאולי נגלה שם. מי יודע?

נ.ב.

בסופו של דבר גיליתי את אותה הלהקה המסתורית מהקלטת, אבל על כך אספר אולי בסקירה אחרת...

רסיסי כוחות אבודים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - The Burning: Summoning the Lost Energy

מאת: נועה ארצי

19-11-2018

הוא רצה לתת לי אלבום אחר, אבל הוא לא הצליח למצוא אותו. "חכי, יש לי משהו אחר בשבילך" הוא אמר, ושלף עטיפה פשוטה למראה מתוך הערימה. בלאק שוודי שיצא תחת תת-לייבל של ATMF, אוסף יצירות מוקדמות של פרויקט בשם The Burning שלימים הפך קצת יותר מוכר באוזני העולם, בשמו הנוכחי Lustre. "הם ממשיכים את הקו המוזיקלי של Burzum המוקדמים ו"... מחובתי להודות שמכאן כבר איבדתי מעט מן הקשב. הייתי קצת ספקנית. האסוציאציה שעלתה מההקדמה הזו העלתה בי תחושה כמו מדובר בעוד חיקוי ל-Burzum ולנחשול החיקויים הזולים שבא בעקבותיו. אבל ההתלהבות בקול של דייגו, מנהל הלייבל, הצליחה לסקרן אותי.

אז כאמור, מדובר באוסף המאגד סדרת אלבומי EP שנכתבו והוקלטו על ידי The Burning אך מעולם לא הופצו כהוצאות רשמיות. די הופתעתי לגלות פרט קטן זה. אחרי הכול מדובר בארבעה הוצאות שלמות שנגנזו. שמעתי משהו על זה שהאדם מאחורי The Burning פשוט נטש את הפרויקט, יחד עם כל הקלטותיו ברגע ש-Lustre הגיחה אל אוויר העולם. האם זה פרפקציוניזם? זה גרם לי לתהות כמה פנינים כאלו עוד נותרו וכמה עוד יוותרו גנוזות ברחבי העולם.

ומה יש לנו כאן מבחינה מוזיקלית?

קל לחקות את המינימליזם המוזיקלי וההפקתי של Burzum המוקדמים, מה גם שהדבר לא מצריך טכניקה ברמה גבוהה מדי... אבל באותה המידה גם קל לבנות משהו שנראה כמו מטוס. החכמה היא לגרום לו להמריא. אני נוטה לחשוב שאדון דייגו לא הגזים כשהגדיר אותם כממשיכי הקו המוזיקלי של Burzum המוקדמים. כי אין מדובר בחיקוי זול כלל.

כוחו של המינימליזם נרתם ככוח העילוי, המעיף את המאזין אל עבר השחקים. רק תקשיבו למלודיות הבוהקות בין ערפיליות הדיסטורשן הסמיך. צלולות בפשטותן וחודרות את האפלה ככוכבים.

השירה אף היא משתלבת כאחד מכלי הנגינה, במילים מינימליסטיות ומופשטות, שאינן מדללות או מצמצמות את כוחה של המוזיקה לכדי כלי שתכליתו הבלעדית היא לשרת אותן. המילים עומדות בפני עצמן, כאלמנט התומך במוזיקה ולא להיפך. בפואמות של שורות קצרצרות, תמונות מנטאליות כמוסות במילים ספורות אך טעונות - כשירת ההייקו המסורתית ביפן.

Infinity
Longing for me
I long for nothing
Its winds
Whispering
This wordless wisdom
Yet unknown to me
In my silence
Incomplete

 ולמשמע Ancestral dance of anger, האין אתם מיד מעלים בעיני רוחכם את דמותו של כהן הבעל המחולל לצלילי תופים, פעמונים וטיפות גשם?

אף כי אפשר לשער שכל EP נברא כישות נפרדת, נדמה כי כל אחד מהם מהווה פרק עוקב בסיפור מסע אחד שיכול לשאוב אותך היישר אל תוכו, אם אתה נמצא בראש הנכון. זה קצת כמו משחק הלוח של ג'ומנג'י, אבל הג'ומנג'י הזה לוקח אותך למקום שנמצא כל כך קרוב, אבל בו זמנית גם כל כך רחוק עד כי שנות האור קטנו מכדי לאמוד את מרחקו.

ומהמקום הזה נדדנו, ספק כשליחים, מלאכים נופלים או קורבנות לתעלול בריאה אכזר, כדי להתגשם במרחב-זמן סתמי הנע במעגלים, כשבקרבנו מזכרת מאותו העולם. אלו "הכוחות האבודים" החיים בנו כעין בבואתו הרדומה, אשר צלם הקלוש עודו מתעורר לעתים, בגעגועים התוקפים אחדים למראה תהום שמי הליל.

In the eye of the moon
In me
On the path through the forest
Towards the mountains
In the arms of the night
In me
There is still beauty
Beyond the stars
Wherever I may be
This is what my eyes shall see
For all that I saw and remembered
Ceased as it withered and finally bent
If this may leave one day
I shall follow, I shall follow…

גדולי ההרפתקנים מהמאה ה-20 לא הצליחו לאתר מקום זה, על אף חיפושיהם הקדחתניים. כי איש לא ימצאהו, "לא בדרכי היבשה ולא בדרכי הים"[1]. כי "הכוחות האבודים" הללו הם המפתח והמסע אל המקום הזה מתחיל מבפנים. רחוק אך קרוב – Ever within, Never without[2].

אם כך "זימון הכוחות האבודים" אינה עוד כותרת נבובה לאלבום אוסף, מאחר ובידי המאזין הנכון, הוצאה זו מקיימת בדיוק את אשר מובטח בכותרתה.

רבים ההוגים והמשוררים אשר הבחינו בכוחה המיוחד של המוזיקה. ביניהם גם המשורר גבריאל ד'אנונציו. "איננו יודעים אם הוא שולף את הכינור מתוך לבו או פותח אותו כדי לשתול בתוכו את הלב" היו המילים בהם תיאר את מלאכתו של אומן הכינורות Gasparo da Salò[3].

אם רק נחליף את הגיטרות החשמליות, הבס, הסינתיסייזר והשירה בכלי מיתר, קונטרבס ובמערך כלי נשיפה והקשה – אפשר להעלות בדעתנו כיצד כמה מהקטעים באלבום זה יישמעו בביצוע תזמורת סימפונית. כלי הנגינה אולי קצת שונים, אך האווירה הרומנטית בקדרותה ואפילו חלק מהמלודיות יכולות להשתלב היטב ביצירה של שוברט או בטהובן.

לא הפליא אותי לשמוע על ההערכה הרבה שד'אנונזיו רחש כלפי המוזיקה. אני יכולה רק לשער כי הוא הבחין בסגולותיה המתעלות על היותה אמצעי בידור פשוט.

במהלך נדודיי האחרונים בצפון איטליה, זכיתי אף לבקר באחוזתו של המשורר, ה-"Vittoriale degli italiani" שאף היא שוכנת בסאלו על גדת אגם גארדה. הווילה של גבריאל הייתה כעין נווה מדבר ואנדרטה לאישיות ולאידיאלים גדולים מהחיים, וכזו הייתה: יפה וטראגית כאחת. מפאת חיבתו הבלתי מרוסנת לרומנטיקה, אני חושבת שאף הוא יכול היה ליהנות מהאלבום הזה.

"אנו מאמינים כי זוהי דוגמה לאופן בו האדם צריך לשאוף להיפטר מכלא הנורמליות. היום אתה יכול להיות 'כל דבר' אבל בסופו של דבר אתה צריך להיות כלום"[4] כך ענה לי דייגו בהתייחסו לשאלתי על אירוע מוזיקלי שערך באמפיתיאטרון שבאותה האחוזה.

כיום אנשים כמו גבריאל הפכו למצרך נדיר למדי. נדמה שהפכנו ציניים מספיק כדי לפקפק אף בקיומם של האישיות והאידיאל, אך עצלים וסומים מכדי לתור אחר מהותנו המוחלטת, המתעלה על כל אידיאל וכל מאפיין ארעי אחר. לעתים נדמה שאין מנוס מהציניות הזו, שבכוחה לעקר בביטולה כל חלקה טהורה המתגלה אל העולם ומבקשת להוליד אל. הרוח מבקשת להתגשם בחומר, אך הנשגב לא יתגלם בתווך שלא ישאף להכילו. הנה בא Burzum ופתח ערוץ בממד הגשמי, דרכו הצליח לתעל כישוף נשכח - אולי אותה בבואה לכוחות האבודים - אל תוך עולמנו. והנה באו שלל החקיינים שכמו מתפרצים אחריו אל תוך דלת נפתחת, הצליחו לדלל קסם נדיר זה לכדי צל חיוור או לעוותו לכדי פסקול לאולימפיאדה של מסכנים[5]. עם כל המיסוך הזה, שכחתי כבר איך מרגיש הדבר האמתי.

על לחש הקסמים ב-Filosofem כבר סיפרתי לכם בכתבה אחרת[6]. רק אזכיר ואומר שהאלבום הזה שינה אותי. לא התעוררתי כאותו האדם שנרדם לצליליו. לזמן מה המציאות הזו, שנדמה כי דבר מה בה תמיד לקה בחסר, הרגישה פתאום כל כך לא מוחשית – בדמות הצל החיוור, הראוי לתארה יותר מכל דבר אחר. כמו באותו בין ערביים ביער הקטן המקיף גבעה, עליה שכן מקדש שינטו. זה היה בטוקיו לפני מעל לעשור, אבל אני עדיין זוכרת את הגוון הירוק כהה של העצים באור קרני השמש הקלושות ובינו צללים שחורים משחור – ואותה תחושה שנחקקה בזיכרוני מבלי שידעתי לעמוד על טבעה.

והנה היא שוב משתקפת מתוך הצלילים ומעטיפת האלבום המעוטרת עלים ירוקים בין צללים שחורים משחור, אשר כמו סגולה (sigil) הצליחה לעורר בי חוויה עוצמתית שהוצפנה בזיכרוני בתוך אותם צלילים ומראות.

ייתכן שאופיים של העצמים הקסומים הפזורים בעולם אינו דבר אוניברסלי. ייתכן שהללו חושפים את כוחם בפני האנשים שלשמם התגשמו בחומר, בעיתוי ובמקום המדויק לשם פעולתם. הם מתבייתים על גבי זיכרון חקוק היטב ודרכו מעוררים את האוחז בו למצב תודעתי מסוים.

לאור דברים אלו איני יכולה להבטיח לכם קסמים. במקום זאת אוכל לתת לכם מספר הנחיות להאזנה מהנה. ראשית כל, אל תאזינו להוצאה זו בעודכם במקום עבודתכם, בתחבורה ציבורית עמוסה ורועשת או בנופי הכרך המנוכרים. רוב הסיכויים שהקסם לא יפעל שם, מאחר וכוחותיו כעת קלושים ביותר. אך בסביבה הנכונה, נטולת כל השפעה ממסכת וכשתשומת לבכם מכוונת לערוץ הנכון, אתם עשויים לקלוט, כמקלט רדיו עתיק אך אמין את אותם התדרים הנושאים את הכוחות האבודים המשייטים בין שלל ההפרעות, הזמזומים והרעש הסטטי הבטל הממלא את האתר הלילי.

בתוך מבול הבלאק האטמוספרי האופף את הסצנה שלנו כדרך קבע, היה לי נדיר למצוא יצירה הטומנת בחובה כישוף כה חזק. בשנים האחרונות, הדלילות הסגנונית הזו גרמה לי לתור אחר יצירות רועשות יותר, אלימות וקיצוניות יותר, כמפצה על היעדרו של כוח אחד בכוח אחר, אקזוטרי יותר. אך יצירה זו הזכירה לי עד כמה אמתי הוא כוחו של המוחלט והנצחי ועד כמה הוא מתעלה על הארעי. ובעיניי יש שבריר מן הקודש בכל רגע, צליל וזיכרון שבכוחו להזכיר זאת לאלו שבכוחם עוד לזכור. אולי הייתה זו רק המסגרת או הנסיבות בהן נחשפתי ליצירה? הדבר בהחלט ייתכן. אך כמו שנופר שלנו פעם אמרה[7], המוזיקה פועלת כמו קפסולת זמן, המשמרת לעד את הרגעים היקרים מפז שנשזרו בה. סגולה זו בלתי נפרדת ממנה והיא רק משמשת ללבות את תשוקתנו. היצירה הזו תמיד תיקח אותי לימים ההם במסע, אל אותו אחר צהריים שהעברתי באחוזתו של גבריאל ד'אנונציו ולאותו ערב נפלא בו יצירה יפה וסימבולית זו ניתנה לי במתנה, בעטיפה לא פחות סימבולית ממנה.

לעתים אנו נתפסים כטרופי דעת בשל יכולתנו ליצור ולסגוד לדבר מה, אשר רק בעולם מעוות עלול לחדול מלשבות לבבות. אנו בוערים ומבעירים את ימינו בזמן ובמקום בו רק אחדים מאתנו מבחינים בזהר שאנו מפיצים. והצלילים האלו כאן כדי לספר את סיפורנו היפה אך טראגי עד כאב - שמקורותיו אף הם בחיבורנו העמוק לאותם "כוחות אבודים".

"נרי בוער בשני קצותיו ולא יחזיק הוא ליל,
אך הו רעיי ויריביי, אורו יפה יותר".[8]

*

נעה ארצי
אוקטובר 2018

*

[1]כפי שהמשורר היווני פינדארוס כתב על הארץ האגדית היפרבוראה: “neither by ship nor on foot would you find the marvellous road to the assembly of the Hyperboreans”.

[2] ציטוט המופיע על עטיפת האלבום.

[3] ציטוט זה מופיע גם על פסל האומן המוצב מול אגם גארדה בעיירה סאלו שבצפון איטליה.

[4]הציטוט נלקח מתוך חלקו הראשון של הריאיון שערכתי עם דייגו מטייקה, מנהל ומייסד ATMF, שפורסם באתר המגזין ב-5/10/2018.

[5] תיאור נרחב יותר לתופעה ניתן במאמרו של יוסי בן עוז, "ליצור מייאוש, ליצור מתקווה" שפורסם באתר המגזין ב-16/6/2018.

[6] ראו סקירתי לאלבום הנ"ל שפורסמה באתר המגזין ב-6/8/2016.

[7]מופיע ב”ממואר קטן” של נופר ברטשניידר-שטרצר,"חוח בשדה שושנים" במהדורה המודפסת הראשונה של המגזין.

[8] מתוך מילות השיר The Shapes of Things to Come ל-Sonne Hagal בתרגום שלי.

מתישהו, הסולן יפלוט שלונדון מתה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Voices - London

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

26-11-2018

למי ששבעו מהכמיהה המטאלית אל הטבע ולימי קדם, נזכיר כי המטאל לא טמן ידו גם בתיאור המודרניזם, או המודרניזציה של חברת האדם; כפועל יוצא אך במידה לא מספקת, לניכור האורבני הוקצו יצירות מוזיקליות המגוללות את חוויותיו: האדם הקטן המשוטט בבדידותו ברחובות העיר הגדולה, בולעת ואפלה, או ספון בדירתו הקטנה, בין ארבע קירות הסוגרים גם על שכניו, באותה קופסת סרדינים עשויה בטון. הכל אפוף צבעים מונוכרומטיים – הנופים, היחסים בין בני האדם ובין העיר לשוכניה.  

הלא מה הולם יותר מאשר ריפים צורמים ודוחקים כדי לבטא את הבל החיים במטרופוליס?

שם העיר הוא שם הסיפור, אך יבנה המאזין הקשוב בעצמו את הסיפא. מתישהו, יפלוט הסולן שלונדון מתה. כיצד זה שהכל עדיין מתקיים, אם כן? העיר מתה על תושביה. זוהי האודה לגסיסת העיר.

לונדון, עיר גדולה. 10 מיליון תושבים. כאשר אנו מסיטים את מבטנו מהמרכז המתוייר, הרחק מהמון מתהולל, אנו מגלים את השוליים כפי שהם מוצגים בעטיפת האלבום. בנייני השיכונים האינסופיים, גללים גללים של ריבועי בטון כעורים, רחוקים מההדר הוויקטוריאני כרחוק פלוטו מהשמש. שיכונים עד תום האופק; מהמיתר הזה פוקע הניגוד החריף בין השיכון לתקווה, מה הטעם כבר בצבעים כאן. הדקדנס הזה נטול כל חן.

Voices הוא הרכב של יוצא Akercocke, הגיטריסט פיטר בנג'מין, שגייס אליו גם את מתופף הלהקה, דיוויד גריי, לאחר שלהקת האם התפרקה אי-שם ב-2012 וטרם הקאמבק המבורך בשנה שעברה; תו התקן שלו, התיפוף ה-Akercocke-י, אינו מכזיב. הוא מתוחכם ובעל דמיון, אנרגטי וזועם, גם בשלוחה הפחות מעונבת של מטווחי להקת האם. מוזיקלית, אין הבדלים תהומיים בין שתי הלהקות – Voices נדחקים גם הם תחת ארגון הגג הטוען לדת'/בלאק טכני עם קורטוב פרוג; אך מה לקורטוב הזה ולטינופת של שיכוני לונדון, יתהו הקוראים. ובכן, ריף מתקדם כזה תורם גם הוא לציור דיוקנה של עליבות, דווקא בשל היותו חריג בנוף. גם המתקדמים יכולים לטבול ידיהם עמוק בתוך הרפש.

זוהי אינה האווירה השטנית האלגנטית שמפיצה Akercocke מעל שמי הבירה, משל היו לוציפר מבית מדרשו של דיוויד טיבט. האווירה השלטת היא היפוכה: שעות של רביצה חסרת תוחלת בפאב מקומי עלוב, צבעם החום של הרהיטים כבר ניגר והדלת המתנדנדת זורקת פנימה ריחות שתן ותחלואים. האיש השפוף יוצא את המאורה, מסתתר תחת מעיל שחור עם כובע, והולך לדרכו, מסע אל תוך הלילה.   

אותו מסע מתגלם באלבום קונספט; הוא מגולל סיפור של התפוררות אדם, סתם איש, אחד מני רבים, בבור עצום ומלא אנשים. מדי פעם מפציעה קריינות קודרת. זהו גם סיפור אהבה מעוות. האובדן מנצנץ בו באותיות קידוש לבנה והצרימה של החיים בחצר האחורית. חרף הסאונד הבהיר והמדויק, כל מה שדר באלבום הזה הוא מטונף – הרחובות והשמיים, האהבה והארוטיקה, הסוף וההתחלה.

השימוש בקריינות מזכיר את אלבום הקונספט הכפול של Axis of Perdition – “Urfe”, השוזר גם הוא סיפור התפוררות של אדם במבוכי שאול ארציים. אולם בניגוד לאחרון, בו הקריינות התעקשה ליטול את מרכז הכובד מהמוזיקה ובכך העמיקה את תחושת ההחמצה, ב-"לונדון" היא רק חלק מההצגה, אמצעי לתיעול תחושות התורם לשזירת העלילה, ולא המוטיב המוביל. נדמה שהקריין מתערב היכן שרוצה אך לא כופה עצמו על השירים. הוא זורה פרטים כפירורים, הופך את הסיפור על פיו. לעתים מהדהדת אותו בת קול נשית קרירה, קולה כמו עולה מהאדמה התחובה תחת המדרכות.

האלבום נפתח בספק שיר-ספק אינטרו "Suicide Note"; זוהי בלדה אבלה וחפוית ראש - פריטה אקוסטית מלווה בהלמות פסנתר ושירה נקייה. אה, רומנטיקת הגן האנגלי, עשוי המאזין לחשוב. ד"ש מרוברט סמית'; אפילו הטקסט יאה לשיר דום מטאל. לא כך הדבר. שלוש דקות נימוחות כאלו גולשות לתוך השיר העוקב ואבוי, הנה כף היד המוטחת בפנים. דת' מטאל, שלום רב. "Music for the Recently Bereaved" הוא שיר מהיר ודחוס המתפקע מכובד. שלוש דקות חמומות מוח ולפתע, הבלמים נלחצים לטובת מעבר אווירתי א-לה פתיחת האלבום. מתישהו העננים חולפים והשיר שב לסורו, רק כדי לאפשר לפסנתר כמעט מלכותי להתגנב, מתנגן על רקע סירנות רחוקות וגשם דוקר ומלוכלך. במקום בו הסמטה מסתיימת, נותר רק בוץ.

שני שירי הפתיחה מהווים אבטיפוס למהלך האלבום – תנועת מטוטלת חדה, בלתי מתחשבת, בין הכובד והעוקץ לבין רגעי אווירה נטו המתאבכים בינות לריפים הדוקרים. הפריטות הנקיות אמנם נטולות דיסטורשן, אך מכוסות באבק ובעננים, אפילו ברמשי ביבים. הן רגע של שקט וניתוק, בהחלט לא שלווה, כאשר אדם כורע בין הררי בטון מעוצב ומנסה לברוח בין הרמשים ההולכים על שתיים. 

הולך את עצמו לדעת, האיש השפוף מהרהר באובדנו שלו, מעשה ידיו; לאחריו יוותר רק זיכרון.

במה נותר להיאחז כאשר גם האהבה הולכת לעזאזל. השחקנית, היא מכונה, נצפית מאחורי עדשה. זיק של נחמה, רגעים חטופים של מגע אנושי מתגלמים בדמותה של מייגן, אישה בזנות. היא לא שלו, גם לא תוכל להיות; היא משחקת. האלכוהול משתלט והחלומות הופכים לאוויר שחור. זו אינה אהבה, זו פיסת האדמה האחרונה לפני התהום. ניסיון נואש להמיר את הריקנות השלטת בחום גוף; אובססיה. מיתולוגיה הנבנית על רגעים סחופים הופכת לקנאה חולנית. היא אוחזת באיש השפוף, מטלטלת אותו לתוך מחשבות בזויות, רצונות מובסים, מתחת לשמיים שחורים. אין הוד ואין הדר, רק מלבני בטון כבויים כרוח האדם.   

גם בלילה, העיר גוססת, אך מסרבת למות, חרף הצהרת הקול הדובר. בכוחותיה האחרונים, היא סוגרת על הבודדים שלא נופלים מבין האצבעות. כאשר הכל נרקב מסביב, קל יותר להרוס את עצמך. אתה משתלב עם הנוף. זולג לתוך חריצי המרצפות ומשם אל תעלות הביוב. זוהי מראה דו-כיוונית – המאזין יכול לראות את עצמו נסחף בנקל במערבולת שכולה ייאוש וחידלון, בעודו משווה לנגד עיניו את האיש ללא שם, עמוק בתחתית, ממוסמר לשפל המדרגה.  

"Dead London sighs dense anxiety out of black Westminster lungs full of sickness.
A decomposing clamber that infects his every puddle grazed foot forward, while the population dreams safely asleep..."

("Music for the Recently Bereaved")

המילים כתובות בפשטות, אך אינן פשטניות; הן נשזרות בתוך המוזיקה ומשלימות את הסיפור – מומלץ להאזין ולקרוא אותן במקביל. אמנם זוהי אינה הפעם הראשונה בה עוסק המטאל בנושאים ארציים, אך נדמה שבכל האמור לעיסוק בחיים האורבניים, זוהי יצירה נועזת ובעלת מידה לא מבוטלת של מקוריות. היא עוסקת בקצה השפל של התמות המוכרות ומזווית שונה, המעניקה פתחון פה לעלובים, לשמים נפשם בכפם, לדרים בשולי החברה הנורמטיבית. הדימויים, המילים שהיו למוטיב חוזר, כולם מהדהדים את העולמות התחתונים של האנשים שרעל תוסס בעורקיהם, גוססים עם העיר. שם השיר השישי, "Imaginary Sketches of a Poisoned Man" יכול היה לשמש כשם האלבום וללכוד את מהותו בצורה מיטבית, אלא שהבחירה לנקוב בשם העיר, כזירת האריות, מעניקה לאלבום מרחב נוסף לנסח בו אמירה על אדם בעיר, על אדם ועיר.   

ההפקה, מהודקת ומצוחצחת, אינה מסתירה את היות המוזיקה מלוכלכת. זה מורגש בריפים, בחיתוך שלהם, בקולות המתערבלים ומתעוותים. הלא זהו דבר והיפוכו; הטינופת הדרה תחת הזכוכית הממורקת. טיפות גשם בוצי הזולגות מהמרכז והלאה. בעיר הגדולה מדי, יש מי שמנגן דת' מטאל ושר את הכאב. קולו הנקי של בנג'מין יוצר עניין: לעתים מתקהה בקצוות, לעתים מנסה לגבוה עד גג הקתדרלה. נראה שהפנים היטב את הגיוון הווקאלי של ג'ייסון מנדונקה, סולן להקת האם. הפאתוס בשירתו הנקייה מנסה לכסות על העליבות הזולגת מהמילים ומהקיום המאפשר אותן. כשהוא לא שואג גראול משאול תחתיות בירת האימפריה לשעבר, הוא דווקא מנסה לנסוק לגבהים רעועים. בניגוד לאמרתו של אוסקר וויילד, מבטו נותר מטה בביוב, משום שהעיר מסתירה את הכוכבים.

למרות כל האמור לעיל, Voices אינה שעתוק מוחלט של להקת האם, אלא סטיית תקן מבורכת ומתבקשת ממנה – לשלשת יונים על דש המקטורן המצוחצח.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
נובמבר 2018

חמלה היא זעם הוא חמלה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Brutal Truth - Extreme Conditions Demand Extreme Responses

מאת: יוסף בן עוז

5-12-2018

כמו בסיפור הארכיטיפי המושלם, כך גם בחיים עצמם: להביא את הזעם הקדוש הנוראי ביותר לכדי שלמות, משמעו להידמות למושא השנאה שלך. להתנגד לעוולות חברתיות, ובה בעת לעשות בשמן עוולות נוראיות הרבה יותר.

ישנן סוגות מוזיקליות שבהן המנגנון מאוד דומה, אף כי בקנה מידה קטן יותר.

פרולוג – אקט 1: המסכנים הם המסוכנים

זהו, במקור, המנגנון היצירתי של הפאנק: בשם השנאה העזה לפאשיזם ולנאציזם, התפתחה תת תרבות שלמה שמייצרת מוזיקה ואסתטיקה הטבולים בעולמות הרגש והתוכן של... הפאשיזם והנאציזם. אמנם, הכל בהצבה מהופכת אולם הסגנון והפטישיזם מרפררים חזק לכל מה שתיאורטית הינו 'השנוא ביותר'. ייתכן שזו גם הסיבה שהפאנק, אשר באופן מוצהר מאמץ דפוסי חשיבה אנארכיסטיים, עסק (למרבה האירוניה) כמעט תמיד רק בכל מה שפוליטי, משטרתי או חוקי. ואולי יש בזה מעט מן השורש הנפשי הכי חזק שלנו כבני אדם, קצת כמו החזירים ב'חוות החיות' של אורוול: המתנגדים הראשיים לתרבות השמרנית הם בדיוק אלו שהולכים ומאמצים את כל גינוניה עד שהם עצמם הופכים למושא שנאתם; מהלכים הם בלבוש הרודנים הישנים, שותים מן השיכר אשר בביתם, ולבסוף: אף רודים ביד רמה בשאר אחיהם החיות.

היסטורית, הפרדוקס הקורבני[1] הוא במובנים רבים המניע העמוק של לא מעט מן הזוועות הגדולות ביותר בתולדות האנושות. אין זה פלא אם כן שסוגה מטאליסטית שנולדה מתוך פאנק שהפך למטאל (הכוונה היא כמובן לגריינדקור ולכל יוצאי חלציו), היא המחוללת המשמעותית ביותר של מנעד היצירות הכי ברוטאליות, פסיכיות ומלחמתיות שעוד אפשר היה להכיל עליהן את השם "מוזיקה". נפש האדם, כך מתברר, היא קצת ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד: בליבו של כל צדקן, שוכנת במקביל גם נטיה אפלה, תואמת להפליא במאפייניה לטיבו 'הנעלה' והצדקני; בתורה, מייצרת הסלידה הלא-מאוזנת מן השמרנות, 'שמרנות' חדשה משלה.

אקט 2: שמרנות משוללת רוח

נראה אם כן, כי סופה של חמלה[2] בלתי מדודה הוא אכזריות, אך האין השמרנות עצמה סובלת מאותה הפתולוגיה בדיוק? התשובה היא כמובן חיובית: גם לשמרנות קיצונית יש מנגנון היפוך דומה מאוד משל עצמה, ואף היא מובילה לאובדן הערכים ולזיופם – ההיפך הגמור מכל מה ששמרנות מתיימרת לעשות.

שמרנות שכזו נחוותה במובנים מסויימים כקפיצוּת הישבן האופיינית שהייתה המצב בארה"ב של שנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות.

וכשכוונות טובות הופכות לנתיב מהיר אל הגיהינום, אמנות כנה אינה מסוגלת להתאפק.

ואכן, האמנות לא איחרה להתנער.

שנות התשעים היו תור הזהב של המטאל הקיצוני האמריקאי. רבים נוטים לשכוח את התרומה העצומה של הסצינה האמריקאית למטאל העולמי, לרוב משום שהאמריקאים נתפסים, במיוחד בעידן שלאחר מהפכת הבלאק הנורווגי[3], כמין סנף אנגלוסכסי לא-חשוב, לא-חדשני ולא-שאפתני במיוחד של ממלכת האם הבריטית הפוריה ושוקקת החיים, אך זוהי בפשטות הבחנה שגויה; המטאל האמריקאי הוא בן טיפוחיה של חברה עתירת דיסונאנסים פנימיים שבזכותם נבט חלק מן המפלצתיות והמטורפות ביותר שביצירות המטאל הקיצוני שאי פעם הילכו אימים על פני האדמה. אין זו יד המקרה: החברה האמריקאית היא אולי המאמץ הנועז ביותר לייצר את החזון האנושי שההומניזם של כמעט 300 השנים האחרונות שאף אליו, אך טרם עלתה בידו לקיימו: הקמתה של חברה-קוסמופוליטית "מושלמת". במציאות, נבנה הניסיון הזה על גבי שכבה עבה של כמה דורות של אומת מהגרים מצטברת, שבניה מנותקים היו על פי רוב משורשים ותרבות משותפת של ממש, והסולידריות הפנימית שלה הייתה כתוצאה מכך דבר לא פשוט כלל וכלל.

אקט 3: הסירחון השמרני נודף מבין הסדקים

באמצע שנות השמונים, כבר חלחלה הסוגה המטאליסטית עמוק אל תוככי המיינסטרים האמריקאי, מעוררת אגב המסע הזה שלה אל הלבבות הצעירים, מנעד של תגובות, רובן תגובות זעם ובהלה בקרב הדור המבוגר, שנעו בין סלידה מעודנת לבין ציד מכשפות של ממש, והציבו מראה עקומה אל מול פני החברה הנינוחה והעיוורת מרצון לנוכח סדקיה הפנימיים.

הדיסונאנס הקוגניטיבי של תרבות המסרבת להיות מודעת לזיוף שבשלוות המודרנה המתעתעת של עצמה, שלווה שהחביאה מתחת לפני השטח שסעים ובעיות עמוקות, היה תמיד כר-פורה נהדר להופעתה של אמנות קיצונית. במובן הזה לפחות, Brutal Truth ובמיוחד אלבום הבכורה שלהם Extreme Conditions Demand Extreme Responses, לא היו אמורים להיות הפתעה. אלו היו הכתובת המרוססת על הקיר היצירתי של הניינטיז. בסערה מוזיקלית פסיכוטית כמעט עד לאבדן ההכרה וגאונית במורכבותה, משכיל האלבום הזה לתעל את כל הזעם האצור בקרב יוצרים שחפצה נפשם לבטא תחושת קבס. תוצר זועף זה נולד מתוך המפגש בין שני קטבים: שמרנות עבשה מצד אחד, ומרד אותנטי של המטאל בכל מה שריח ערכים מזוייף ונטול השראה נדף ממנו, מן הצד השני.

אם נוסיף לקלחת הזו את העובדה שהלהקה הופיעה על רקע של סצינה (שהייתה אז כבר מפותחת למדי) של דת' אמריקאי מאסכולת טמפה פלורידה[4] שכבר סלל את הדרך אל המרד, אזי הכל מתנקז בטבעיות לכדי אותה נקודת רתיחה: שפל תרבותי המתנקז אל פורקן אמנותי כמפלט אחרון. וזה אכן הגיע בדמותו של הגריינד האמריקאי שבשורת ההקצנה באמתחתו, בהיותו פתיחת דלת אל עולם צלילים ברוטאלי לאין שיעור מן הסאונד של ספינת האם.

בתכניו, היווה כבר הדת' מטאל המוקדם מכת-אגרוף בפרצופה של השמרנות האמריקאית הצקצקנית: הימים, ימי סוף עידן רייגן-בוש; מוזיקת השוליים המתרחבת נתפסה אז עדיין כדבר ממשי שראוי להתייחס אליו[5], ולהקות מרדניות עוררו עניין אף בדרגים גבוהים של הממשל בארה"ב[6].

אקט 4: גריינדקור אמריקאי: מעוות יותר, מהיר יותר

ביחד עם משפיעות מכוננות נוספות כמו Nasum וכמובן – Napalm Death הבריטית (הלהקה שהפכה לאגדה עוד בחייה) הגדירו ההרכבים החדשים את הכיוון הבא של הז'אנר, בהופכם את היסודות שהציבו הלהקות החלוצות כמו Siege, Repulsion ו- Shane Embury[7]למוזיקה הרבה יותר אלימה ומחוספסת בהגשה שלה, עם אלמנטים על סף הרעש המוחלט.

האלבום הזה נותר בעיני עד היום קנה המידה המכונן של יצירת מופת אלמותית, שאיתה אני מודד יצירות גריינדרקור (כן, אפילו יותר מ-Napalm Death) במיוחד בגלל שהוא השכיל לחבר כבמעשה אומן בלאסט ביטס אולטרה מהירים, נויז על סף הקריסה המוזיקלית וריפים דת' מטאליים הרמוניים יותר, כאשר האחרונים מעניקים בפועל את העומק המלודי הנדרש כדי להחזיק את הכל בחיים.

זוהי יצירה מופלאה, ומסיבות רבות, אך דומה שהעיקרית שבהן היא שהאלבום הזה הצליח לעמוד באתגר העיקרי של הגריינד והברוטאל: לכתוב ולבצע אלבום עם סאונד קיצוני יותר ממה שנעשה עד אז, ועם כל זאת אלבום שלא הופך לתשפוכת בלתי נמנעת של רעש ברוטאלי תפל הנסוג עקב כך אל מחוזות אי-הרלוונטיות.

ואכן, זה סוד קסמו של האלבום: המאזין מוחזק לכל אורך היצירה אחוז בקסמיה של עוצמה נטולת רחמים אך עתירת משמעות, המתקבלת תודות לדינמיקה האינטיליגנטית של גיטרות-תופים בה עושה הלהקה שימוש. המעברים המלודרמטיים בין קטעי הפורקן הרועשים עשויים בתבונה רבה ומתפקדים כמו מלח על צלי: הם מוציאים החוצה את כל הטעמים הנהדרים של הנויז והבלאסט ביטס ומשביחים אותם, חושפים אגב כך את העוצמה הגלומה אפילו בדפוסים החזרתיים והנוירוטיים עד טשטוש. בלעדי המערבים המתוחכמים הללו, עלולים קטעי הברוטאל האנטי מוזיקליים לאייד את המוזיקה לתוך משהו גולמי ולא מעניין, הרבה מעבר למה שהנפש יכולה להכיל. קיומה של הרמוניה, גם אם היא עשויה מדיסטורשן כבד, מאפשר למאזין למצוא משמעות כמוסה בתוך הכל ו-Brutal Truth הבינו זאת היטב.

אלמנט נוסף וחשוב התורם אף הוא לגאוניותה של היצירה הזו הוא המנעד הקולי של הסולן[8], שהינו מגוון למדי ביחס לז'אנר הזה, המגשר אף הוא על הנטייה לקריסה של מוזיקה הכתובה בטמפו גבוה ובדיסטורשן כבד ומעוות במיוחד.

באלבומיה המאוחרים יותר, עזבה הלהקה את הגישה הקסומה הזו בה נקטה באלבום הבכורה האלמותי ונסוגה אל שימוש באלמנטים יותר אוונגארדיים כדי לחולל את אותו הטריק בדיוק, אלא שכיוון זה פחות מלהיב לדעתי, בעיקר משום שהמחיר שלו הוא אלבום מטאל המתיימר להיות כבד אך אינו כזה באמת.

הזעם האצור כאן אדיר, ואני עודני חוזר אל האלבום הזה לא מעט פעמים, במיוחד כשאני במצב רוח שפוף וזקוק לקתרזיס שיוכל להעניק לי את ניקוי האורוות שהנפש לו זקוקה מפעם לפעם. בנעוריי הרחוקים, עת היה המטאל עבורי עוד תגלית חדשה יחסית, היה האלבום הזה חומר גלם נפלא לפוגו מרתפים, אולם הימים שחלפו הותירו אותי עם יכולת פיזית קטנה לכל זה, ונותרה בי רק התשוקה העזה לפורקן הנפשי שהאלבום הזה מספק בנדיבות, אפילו לבד בחדרי חדרים.

מבחינת התוכן הלירי האלבום הוא לא פחות מנתח קצבים העשוי במידה מאוזנת של תמצית הקורבניות המערבית עליה הרחבנו בפתיחת דברינו, המתועלת יפה יפה אל תוך מפץ בלתי מרחם של בליץ מוזיקלי. נדמה לי, שבפרספקטיבה של שנים אפשר להבחין היכן ניתק הז'אנר הזה מאביו מולידו הפאנק-הארדקור: בניגוד לפאנק – למטאל יש את היכולת לתרגם תכנים של חמלה/קוֹרבָּנוּת/זעקת-צדק למבנים שמשדרים כוח ושאינם מנוסחים דווקא בקריאות ילדותיות לאלימות[9] אלא בניסוחים הרבה יותר מעוררי השראה כמו בשיר Unjust Compromise:

Blind eyes never see.
Sheltering.
Forever unjust compromise.

או כמו בשיר הפותח, Birth of Ignorance שכל כולו עוסק בשנאה, בורות אנושית וגזענות:

A life of hate is useless.
You don't have a cause.
Breeding hate with no excuse.
Starting racial wars.
Religion teaching lies.
Hypnosis of the weak.
Believing false prophets.
Slaughtering the meek.

אפילוג – אקט 5: חמלה היא מלחמה

מילותיו האחרונות של הבית שציטטנו כאן - "Slaughtering the meek" – מתוך Birth of Ignorance, כמעט אומרות הכל: זעם נוצרי קדמוני של חמלה המבקשת נקמה, שנלעס שוב ומועלה כגירה בפיהם של מי שנטשו את האלוהים הצלוב זה מכבר אך ממשיכים להיאחז במוסר העבדים שהוריש לעולם; בטבעיות הופכות מילים אלו והמוזיקה שלהן לתעתיק מהופך וכמעט מקאברי של הבשורה על פי מתי מתוך הברית החדשה:

"Blessed are the meek, for they shall inherit the earth"
(Matthew 5:5)

במחי הזעם הקדוש, מתרגמים Brutal Truth את החמלה הזו, ההזדהות עם 'קורבנות' באשר הם כאלו, למלחמה, קצת כמו אצל המשורר האיטלקי-אמריקאי John Ciardi בשירו "In Place Of A Curse" משנת 1959:

"Beware the calculations of the meek, who gambled nothing,
gave nothing, and could never receive enough."

מרתק לחזות איך שגלגל החמלה מסתובב לו, ודורס הכל.

*

יוסף בן עוז
דצמבר 2018

*

[1] הנטייה של הקורבן להיות זה שמקרבן אחרים. נושא זה הינו רחב יריעה שלדאבוני לא כאן המקום לדון או להרחיב בו.

[2] חמלה הינה המוטיב המרכזי באידיאולוגיה הפרוגרסיבית העומדת גם מאחורי קבוצות קיצון כמוANTIFA ודומיהן.

[3] שאם להודות על האמת, גרמה בעצם הופעתה המהממת, לפחות לחלק מאיתנו, להסתכל בהתנשאות מה אל עבר הדת' מטאל הישן ולחשוב שאינו רלוונטי או מעניין יותר.

[4] דוגמאות בולטות הן: Death, Morbid Angel, Deicide, Obituary, Malevolent Creation ועוד.

[5] היום, מרבית האמנות שהצעירים עוסקים בה היא רפש נטול תעוזה. נדיר ביותר שאמנות, אף המעוררת מחלוקת ביותר, תצליח להפוך לשיחת היום בדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות, שלא לדבר על להיות משנה מציאות ממש.

[6] מספיק להזכיר את ימי הרדיפות של המטאל במסגרת דיוני השימוע נציגי הממשל האמריקאי באמצע שנות השמונים – ששמועות על מוזיקה מדרדרת נוער, רועשת ושטניסטית/חולנית להחריד החלו להרתיח את כיסאותיהם מתחת לישבניהם.

[7] שהיו למעשה האבא הרוחני של Napalm Death לכל דבר ועניין.

[8] ווקאלית, משלב האלבום צרחות בשיא גובה שמאפיין בלאק מהזן היותר פסיכוטי (אה לה Bethlehem למשל) ביחד עם גראולינג הלקוח מעולם הדת' מטאל היותר קלאסי.

[9] נוסח 'בואו נחנוק שוטרים' שהפאנק כמעט מעולם לא ידע לנפק מעבר להם מאומה.

רייב אפל במקדשים שוממים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Hatred of Sacred - Styxtape I-XII

מאת: יוסף בן עוז

18-12-2018

"בעיקרון זה הבלאק שתמיד רציתי לעשות, שהוא כזה טרו שהוא אפילו לא מטאל"

אמר וזרק לי קישור. הפונה, איש מסקרן (ביותר ממובן אחד), מעורב מזה שנים בכמה פרוייקטים מוזיקליים ארצישראליים שקצת קשה לתחום אותם לנישה אחת, וזהו יתרון, אגב. במיוחד למי שמחפש פטישים נגד תקרות זכוכית של ז'אנרים שמשעממים את עצמם לדעת.

שם היוצר אינו מופיע בשום מקום, ולא במקרה. "זו אמורה להיות יצירה אנונימית", ביקש ממני בנימוס.

*

צחוק הגורל הוא, איך בדיוק כשהתחלתי כבר להאמין שהמרדני התנפח כל כך עד שניהיה דומה לחלוטין לבנאלי, מגיעה אלי יצירה שונה, מהסוג שגם אם לא אוהבים אותה קשה להתעלם ממנה. ודווקא משום שאני מה לי ולמוזיקה אלקטרונית, התחבב עלי האתגר. אחרי ככלות הכל האלקטרוניקה שימשה לכמה וכמה מהיצירות המפוארות של המטאל היותר טוב [1] שזכינו להתוודע אליו, במיוחד בחילופי המילניומים, עת נדמה היה שכבה הלפיד על העידן של הבלאק הקלאסי והחלה תקופה חדשה.

אני מודה: ממשמע ראשון לא התחברתי. על פניו, נראה היה שמדובר בעוד יצירה נעימה, נעימה מידי אולי, שאפשר להתמתח אחורה לצליליה ושנועדה לעשות קצת גוד טיים אבל לא יותר מזה, וגם כי מעטה האופל של האמנות הויזואלית שלה קצת הטעה אותי. הויזואליות מכרה לי חלום שרוט ואפל שהומר במציאות הצלילית ליצירה קליטה וקצבית שבאיבחת החרב הראשונה הותירה אותי מאוכזב במקצת. לכאורה, מהר מאוד מבינים את העסק: זוהי מוזיקה אלקטרונית נטו, עשויה ממקצבים המזכירים משהו שדומה ל-break-beat או אולי dark techno, אם כי לא קיצוני במיוחד, עם מלודיות מרכזיות פשוטות יחסית שמלוות את כל הקטעים וללא מילים כמובן. הרושם הראשוני הוא שזהו סוג החומרים המעלים באפך ניחוחות של עשן מועדונים מתקתק. לא הסגנון שלי, חשבתי. אמנם גם אני מפעם לפעם מפנק את עצמי באיזו פחמימה מנחמת של אלקטרוניקה (בעיקר מהחומרים שעשו פעם בניינטיז, כי אין מה לעשות אלו הם הרי החושך שמשם קורצה נשמתי הנערית המסרבת להתבגר), אבל אין זו התזונה הקבועה שלי.

אלא שבמשמע שני ושלישי התחוורו אלי הסדקים. אמנם כן, כל היצירה היא מלודיות מתקתקות, אבל אלו התברר לי - מלאות בחריקות סאונד ובסימפולים שבורים ומעוותים למדי. וכידוע: סדקים, סימפולים ושבירות קצב - באם משתמשים בהם נכון - הופכים את כל העסק על פניו. הנעימות התמימה של המלודיה נתפסת פתאום בהקשר אחר לגמרי - היא ניהיית תשתית להפרעות הללו שהן הן התוכן הפנימי שצריך לשם אליו לב. מרגע שהבחנת בזה, היצירה הופכת באחת למן משהו מסקרן הרבה יותר. ומהו ההקשר הנכון של הנעימה של Styxtape I​-​XII? הערבוביה של החושך והאור בתוך תכנים שאמורים להיות מקודשים, דהיינו כולם אור, בלי חושך. ואכן הפרויקט נקרא כך בדיוק: Hatred of Sacred, שנאת המקודש.

בתיאור של היצירה בבנדקאמפ, נכתב:

FUCKING WITH SACRED INSTRUMENTS
RAVING IN EMPTY TEMPLES
TRAVERSING HOLY CITIES
BENDING THE BYZANTINE

עכשיו צריך לשמוע מחדש.

היצירה הזו הציפה אצלי תובנה נושנה שיש מן המשותף בין בלאק מטאל לבין מוזיקה אלקטרונית קיצונית, ובמיוחד היותר חופרניות כמו ה-undergroud techno ואפילו הטראנס: שתי הסוגות מייצרות מרקם נוזלי ומטושטש שנועד להעביר תחושה כאוטית למאזין. הבלאק משתמש במוזיקה כאוטית כדי להעביר את קריאת התגר האמנותית שלו על הסדר היהודי-נוצרי שעל גביו התגבשה החברה המודרנית (אצל Burzum זה מודגש במיוחד), ואילו הטראנס או ה-Underground Techno, עושים זאת כאסקפיזם מאורח החיים המודרני; דברים דומים בצורתם אך נבדלים בתודעתם ובעולם המוטיבציות שמוביל אליהם. יש שיאמרו שכל מוזיקה מסוגלת לקחת את הנפש לעולם מנותק מהמרחב הכובל שלנו, אבל בלאק מטאל וגם טראנס לצורך העניין, מצליחים לתמצת משמעות בתוך מעטפת של כאוס, דהיינו להציע סדר שמגיע מתוך תהו, בניגוד לעולם המסודר מידי שלנו; וזו סגולתם.

את המוזיקה עצמה הרכיב היוצר מנעימות אלקטרוניות שעליהם הורכבו משחקים מעוותים של נגינה בכלים המשמשים ל"קודש" בד"כ, או בלשונו: "סימפולים ועיוותים ושברירים של כלי נגינה קדושים, מפעמונים ואורגן ודולצימרים ועד מכונות תופים קלאסיות."

TECHNICA OCCVLTA AELIAE CAPITOLINAE

לאורך כל היצירה ישנו שעשוע מוסווה של היוצר עם השפה העברית והקישוריות הפנימית שלה לתכנים של קודש, בעיקר בשמות השירים באלבום. "האלבום הזה נעשה בהשראת מיסטיקה ואוקולטיזם יהודיים והאובססיה שלי עם עברית וכמה מוזרה היא נשמעת למי שאינו נייטיב ספיקר, ניסיתי לדמיין איך זה עובר מוזיקלית", הוא אומר.

העיסוק במקודש במן יחסי אהבה-שנאה הוא כמעט האובססיה של היצירה שלפנינו. מעבר למשחק המילולי של שמות השירים והקשר התימתי שלהם למוזיקה, הדיסונאנס האוהב-שונא הזה נזעק אלי מכל פינה. ההשראה המשמעותית ביותר לפרויקט היא עבודתו של Murcof, מפיק אמביינט מפורסם ממקסיקו שהיו מי שכתבו עליו שהוא בלאק בלי המטאל: "אני חולה עליו אבל אף פעם לא הבנתי למה וגם הוא לא הבין מה מטאליסטים רוצים מהחיים שלו. אבל בלי קשר לכל זה, זה פרויקט שכבר שנים זממתי לעשות", הוא אומר.

אישית אני תמיד מבודח לנוכח העיסוק המוגבר הזה בתכני קודש ובמיוחד כשנקודת ההתבוננות היא פטאליסטית. אני מבודח משום שבעומק הדברים המציאות אינה כך, בוודאי לא בכל הנוגע לתכנים שמקורם ישראלי (במובן הקדום של המילה). ביצירות רבות הניגשות לעסוק בביקורתיות בתכנים השייכים ל'דתות' ובמיוחד לאלו המונותיאיסטיות, כמעט תמיד ניכרת הגישה הבסיסית והיא שהקודש הוא מן גוש אור בלתי נגיש, מן פטאליזם שמיימי, שיד בן אנוש מלוכלכת אינה רשאית לגעת בו. מתוך כך נתפס האדם כנידון נצחי לגורל מקוטב: או שהוא שייך ל'קודש', היינו לפי הגישה הפטאליסטית: לסוג של נזירות טוטאלית והתמסרות למן איזה קיום זר ומנוכר לעולם הזה כביכול רוצה האלוה שהאדם יפנה עורף לחייו על פני האדמה כמבחן-נאמנות; או שהוא מוקצה לחלוטין החוצה מחמת המיאוס. טמא-חוטא-ומשוקץ. מתוך גישה הזו נולדה לימים ההבחנה האנושית השגויה המזהה את החוטא עם החטא, גישה המסרבת להכיר בעובדה שהאדם, יצור מורכב ומתפתח הוא והוא יכול להתחרט ולרצות לשנות את דרכיו. נקודת ההתבוננות הקלאסית של הקודש ביהדות היא האידיאל של האדם ה"משתלם", לעומת האידיאל הנוצרי של האדם ה"שלם".

אפשר להניח רק שהעמדה הנוצרית נוחה יותר ליוצרים משום שהיא מייצרת מתח גדול יותר וקיטוב שהוא תמיד כר פורה ליצור מתוכו, במיוחד מוזיקה שהיא יותר אפלה. וביננו: כמה כיף יש בלעבד מוזיקה אפלה עם עוקץ ביקורתי כלפי שיטה דתית שהלוז שלה הוא שגם אם חטאת זה לא ביג דיל, העיקר שתמשיך במסע למעלה? הפטאליזם הנוצרי מספק הרבה יותר חומר גלם בעניין הזה.

מעניין שלתשתית האקספרימנטאלית יש הרבה יותר מקום במוזיקה אלקטרונית. זה לא שלמטאל אין מה להציע בעניין הזה, אלא שנדמה לפעמים שהמטאל הוא במקרים רבים הרבה יותר קונפורמיסטי, על כל פנים ככל שזה נוגע לסבלנות כלפי התנסויות חדשות. יש לזה סיבות טובות: לרוב, לדעתי, הניסיונות הם דלוחים ולא מעניינים או שנופלים לתוך איזו עיסה שהיא לא מוזיקה כי אם אוסף נוייזי שבור וחסר מעוף בד"כ. גם לנויז יש מקום בגדודים של המרד אני מניח אלא שמעטים הם המטאליסטים שירגישו שזה החומר שהלב שלהם מחפש בתהומות.

בסופו של יום - Styxtape I-XII היא יצירה שונה ומסקרנת הפותחת נקודת מבט מרעננת שיכולה להיות קרש קפיצה להתפתחות בליבה של המטאל אם יוצרים יהיו קשובים לרחשים הללו מן השוליים. כשלעצמו, לא העביר בי האלבום את הרעד היומרני להיות בלאק בלי המטאל, אבל זה כנראה לא משנה. גם לטכנו מחתרתי מהסוג השבור הזה יש תרומה לשחרור הנפש וטוב שיש גם אותו. ובכלל - נהדר שיש יוצרים שלא מסוגלים להסכים להיות כמו כולם.

[1] מי אמר Moonfog2000, Dødheimsgard, ואפילו Summoning - ולא קיבל.

עולם חי, הומה; נקבר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Fluisteraars - Dromers

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

5-4-2019

ממעמקי האוזניות מגיחים לילות ארוכים ובודדים, בהם היחיד בגפו מתמזג עם הטבע הסובב אותו, קודר ואנוכי וגחמני. הקור הדק והמצמית, האופייני לארצות השפלה, מתאווה להיות חוט השני העובר לאורכה ולרוחבה של היצירה.

אלו המעזים לחלום, לוחשים את שנחלם. זוהי לחישה בדציבלים גבוהים, בקול חורק וזועק, לחישה הנפרשת על-פני עשר דקות בממוצע. "חולמים". ללא ה"א הידיעה. זהו אלבום הבכורה של שלישייה הולנדית צעירה, "לוחשים", המנגנת את לילותיה במחוז חלדרלנד (Gelderland), השוכן במזרח הולנד. נאמנים לשפת אמם, ניתן לשייך את הלהקה לסינדיקט של להקות בלאק צעירות המקפידות ליצור בהולנדית, כגון: Wederganger (הלהקה המצוינת הזו התפרקה לא מכבר ולאחרונה קמה לתחייה תחת השם Bezwering), Kjeld, Turia, Kwade Droe;  ולא רק הולנדים - גם אחיהם לארצות השפלה, למשל Wiegedood הבלגים. בראייתי, סינדיקט זה הינו כוח עולה בזירת הבלאק האירופאית; הוא דר תחת חסותה של ארץ שלא נודעה בשושלות של להקות, אלא עיקר תהילתה בא לה מלהקות נפלאות, אך כאלו המשתייכות לתתי-ז'אנרים שונים שאין ביניהם קשר ישיר, החל מ-The Gathering וכלה ב-Pestilence. ניכר כי הסצנה הצעירה הזו החלה לחפור את המיקום המדויק בו תנעץ את היתד ותגביה את רום הדגל.

כעת, לחקר החלומות: עטיפת האלבום עשויה להטעות את המתבונן בה: הגוונים הכחולים העמוקים העוטפים את ציור האדם השכוב, הפוער עיניים, ריקות או כבויות, ופיו חתום. לכאורה, זוהי עטיפה היאה לאלבום בלאק מטאל דפרסיבי ממוצע, על הגיטרות הדקות וצווחות הייאוש שבו. גם פנים העטיפה מסרב להסגיר את זהותה המוזיקלית המדויקת של הלהקה – זו כוללת רק תמונה של חברי הלהקה כצללים המרחפים מעל אגם; ללא מילות השירים, ללא פרטי ההפקה, ללא שמות היוצרים. היה ותרצו לדעת מי אנחנו, הם סונטים – האזינו לנו.

הלוחשים מציעים בלאק מטאל עמוס אווירה, בטעם של פעם – כאשר הגיטרות מקנות ומעצבות את האווירה, ללא קלידים וקישוטים מיותרים. הריפים הם המספרים את הסיפור, בוראים עולם; חי והומה ואז נקבר. בהאזנות חוזרות ונשנות, זיהיתי הדים לאלבומים המוקדמים של Taake, שנודעו כסדנת אמן לריפים פשוטים אך יצירתיים (במקרה הנורבגי, אותם ריפים מעורבבים בפולק). הלהקה כתבה מלודיות ישירות ואפלוליות המביאות את הנפש להתרונן, נתמכות בסאונד המדגיש את קוצניות הגיטרות, חדות ופוצעות כמוות בצבע הארגמן. לעתים מגיחה מאי-שם כבת קול, גיטרה אקוסטית המבשרת על שלווה מדומה, רגע לפני התפקעות השיר, כמו ברגעי השיא של השיר השני, "Kuddedier".

האלבום כולל שלושה שירים בלבד, אך אין מדובר ב-EP. השיר הפותח, "De Doornen" – "הקוצים", נמשך כשש עשרה דקות. ההחלטה למקם דווקא את השיר הארוך ביותר באלבום בתחילתו מעידה על אומץ, אולי אף על התרסה. בעידן בו מקומו של האלבום כיצירת אמנות שלמה מתערער תכופות, כל שכן, מהונדס לפי צרכי הקהל, מנחם להיווכח כי ישנם מוזיקאים המסרבים להקל על קהל המאזינים, אלא נחושים לאתגרם. הלהקה "מאלצת" את המאזין להיות סבלני וקשוב, נכון לאתר ולהתענג על רגעים קטנים וחולפים, כמו גם על מלאכת בניית השיר. המאזין אמנם מודע למשך הזמן שהוקצב לשיר להתנגן ולברוא עולם, אך הוא נשבה בקולנועיות שלו ואותו מימד זמן נשכח עד בוא התו האחרון.השיר נפתח בריף אנרגטי למהדרין, נגוע קלות בגרוב. אותה אנרגיה מאיימת להניע את גופו של המאזין, מהדהדת רוקנרול אפל מבור תחתיות. אולם אותו ריף שכולו תנועה מתנפלת, בעיטה לתוך חור שחור, אינו מעיד על התפתחות השיר. מקצבים יואטו, יימרחו אפילו, והמאזין הקשוב לא יצטרך להתאמץ כדי לעקוב אחר הדינמיקה המתפתלת. כאשר נדמה שהשיר מדדה לריף איטי ומשתהה עמו, האווירה נמתחת עד לקצה והמאזין מוצא עצמו ממתין לפקיעה, אם בסוף ואם בזינוק לפסגת השיר. או אז, ריף מהיר יותר בוקע ממנה ומסתחרר עד בוא הקץ.  

השיר השני, "Kuddedier" ("חיית עדר", בתרגום ישיר ומסורבל – כוונת המשורר היא תיאור אדם המתנהל כחלק מהעדר האנושי המתהלך בכיוון אחד ואינו מסוגל לחשוב בעצמו), הוא לטעמי פסגת האלבום. אורכו הוא "רק" עשר דקות, אך הוא מהודק ומסותת היטב. בסיום המפואר של השיר, הבס, חמקמק וצנוע, נותן את הטון; הוא מתגלם בהלמות הלב שלי, המתגברות בסערת הגיטרות, עבה ובלתי חדירה כמו סבכי ענפים. קתרזיס.

השיר השלישי והאחרון, "Wortels van Angst" – "שורשי הפחד", הוא גם הקצר מכולם, שמונה דקות בלבד. הוא מתחיל בשריקה מהוסה של גיטרה שתוך מספר שניות מסתערת ובוטשת בכל הנקרה בדרכה. לא במהירות חסרת מעצורים, אלא במעין קצב מתנחשל, שמציף את הריפים ממעמקי נפשו של המאזין. בתוככי הקצב המקפיא הזה, ישנה נחמה המתמוססת לאורך האלבום. והסיום, איזה סיום – סערה לוחכת את יערות מחוז חלדרלנד, משל היה ממוקם הרחק צפונה.

חלקים ניכרים של השירים הינם אינסטרומנטליים בעיקרם, שכן הטקסט אותו מגיש הסולן קצר למדי ועל כן, מלאכת התוויית העלילה נישאת על כתפי המוזיקה. השירים מתבססים על מספר ריפי מפתח, הנמשכים מספר דקות, אך החזרתיות אינה מעקרת את החוויה; להיפך, מרבית הפעמים היא מדגישה ומתעכבת על הסצנות שהלהקה מבקשת למרכז בסיפור המתהווה. כמו צילום ארוך של פנים עזות מבע או סצנת נוף עמוסת ניואנסים, כך הלהקה לוקחת את הזמן, מערבלת אותו והמאזין נסחף ברכות. עם זאת, לחזרתיות תכופה ישנו מחיר; השתהות יתר עשויה להקהות את העוקץ ולאבד את המאזין במרחבים שזה אך נוצרו. לרוב, הלהקה השכילה להבין זאת ולחתוך בתזמון המתאים.

אחת מנקודות החוזק של האלבום היא נגינת הגיטרה, לה אחראי מינק קופס (האיש רב הזרועות אמון גם על התיפוף). נדמה שקצותיה פרומים, הדים משתלשלים מהן. אותם הדים לא שויפו ועפים מהם גצים תכולים. היא מדברת את השוליים, מעלה מהאוב פריטות מימים עברו, ימי שחור ותום, נוטפות זעם ותשוקה. היא נסמכת בסאונד הקר, כשריקת רוח המנגנת את עצמה, בקור ההולנדי. זוהי הגיטרה של האדם בבדידותו מול עצמו ומול הטבע הדומם, קר גם הוא. לעתים ניגף האדם ולעתים עומד נכוחה, עורו מכחיל ועודנו איתן.

Fluisteraars הצליחה לחרוט את מקומה על קיר הלב שלי בשל יכולתה להנציח בפשטות, בכנות ובבגרות את מגוון הרגש העולה מצדה העגמומי של הקשת. זהו בלאק עתיר שורשים שעודם משתרגים כבר למעלה מ-25 שנים של שחור וטרם נס ליחו. זוהי מוזיקה המכירה בעברה עתיר התהילה, אך עיניה הקודרות מביטות קדימה וידיה הבוטחות מכסות על הגחלת הבוערת. בשורות רבות וטובות תמשכנה לצאת את הארץ השפלה, לוחשות וזועקות.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
אפריל, 2019