אנימוסו! התעוזה שבקצה השיפלות

מחשבות, מאת: יוסף בן עוז

מתוך המלחמה הראשונית של הבלאק מטאל בכל הסדר העולמי הישן, מתוך הבוז העמוק: לכל מוסר, לכל חוק לכל כורח או נימוס – נולדה הדחיפות הבלתי מוסתרת של העדרים שבאו אחרי דור המייסדים, לעשות את הדברים "יותר": יותר שחור, יותר אפל, יותר חשוך, יותר קיצוני.

קיצוניות הפכה לבון טון החדש של המטאל הקיצוני, וממילא נדמה היה שאין עוד מעבר לזה. זה הרי שמו. האסתטיקה החדשה גדלה מתוך עצמה, הציץ הניצן ופרח הפרח. והיא אכן פרחה בכל יופיה המרהיב – במקרה של הבלאק מטאל – היופי המתוק שבשבירה: התכנים הרחוקים מכל סדר, כל היגיון או הרמוניה.

וכך, כמעט כמו כל אסתטיקה, פריחתה היא גוויעתה. הגלים הבאים היו גלים של חקיינות, עמוסי תשוקה נואלת לעשות כמו הגדולים. התגבשו כללים של True ו- False, שהם עצמם אינם אלא סדר והיגיון משל עצמו. נולדה הציבוריות החדשה, נוצרה קהילה. אינדיבידואליסטים מלאי קונפורמיזם. יודעים כל תו, מדייקים כל גראול. נולדה 'קהילה'.

אבל הגדולים לא ביקשו ליצור קהילה. הם מצידם עשו משהו שנתפס אצלהם כשבירה של הנורמה. וכך, חוזרת ופועלת בתוך המוזיקה הדיאלקטיקה הנושנה של הגל בדבר תיזה ואנטיתיזה המתגבשות לסינתיזה.

כמו כל אסתיטקה, בימי העליה – נדמה כי היא האופטימום ואין עוד מעבר לה, כאילו מצאנו את הצליל המושלם, הכיוון הנכון. המייסדים – הניחנים מטבעם ברוח הגבוהה של המרד – ברחו מן הבלאק הקלאסי אל זרועותיה החמות של אמא-אוונגארד, זו יודעת הייתה להציע תמיד משחק שבור של מיזוגים. אבל כמעט כולם נפלו מגדולתם והתוצרים היו מבישים למדי. מ-Satyricon ועד Emperor מ-Gorgoroth ועד Mayhem – לא שרד כמעט אף אחד. הכל נשבר אל תוך מדמנה מצחינה של התנסויות מטורללות בסאונד, טיולים משמימים של אקספרימנטאליזם תפל וחסר רוח, כזה שמעולם לא הצליח להלהיב בטח שלא כמו בתחילה, כשנתקלנו בבלאק ההוא לראשונה: כל תו היה עוצמה שלא תתואר, חורגת מגבולות הזמן והמרחב.

וכך הכל נבל: הקהילתיות רצחה את המקוריות, והבריחה של המייסדים את הבלאק הישן והטוב. הכל קמל. נשארנו עם עבודות מפוארות של בלאק למזכרת, ושמות שהפכו למותגים שאין עוד כל טעם כמעט לעקוב אחר מעלליהם. אומנם היו פה ושם חריגים שהשכילו להנביט ז'אנר חדש כמעט (מי אמר Abigor ולא קיבל), אבל רובם קמלו.

תחילת שנות האלפיים הייתה אם כן מן העייפות שידע המטאל.

אני זוכר היטב את הימים המתמיהים שעברו עלי כשהייתי מאזין ל-Moonfog 2000 שאז רק הפציע אל השווקים. הבנתי לאט, ששני דברים גם יחד מתחוללים כעת לנגד אוזני – האחד עצוב והשני שמח:

מחד, הבנתי שיש בידי יצירת מופת, כזו המכילה דברים שטרם נעשו במטאל. יצירה שהעיזה לשלב גם את אחרון המוטיבים המוזיקליים שישנם (עד המקצבים אלקטרוניים ומעבר להם) וכן זליגות אל האוונגארד שנעשו אף הן מבלי ליפול מהגבהים הנכונים שמתאימים לבלאק; אבל מאידך – גם חשתי בתוך העצמות את סופה של התקופה. כמו מלך בלי כתר שחרבו כבדה עליו והוא זקן כבר ומדושן, כרסו שמנה מאוכל ומבטו כבוי. דמות של פאר בלי כל פאר.

השיפלות הסתמית הזו, הותירה 'סצנה' משעממת מכדי שמישהו יירצה לדלות ממנה את רגעיו. הדת' מטאל כמעט מזמן כבר השתנק אל הדממה, מותיר אחריו אלפים רבים של 'הרכבי כמעט' פזורים להם בכל העולם, אבל גם הבלאק. מה נותר?

עם התקרבות מותה של המאה ה-20, הכל חשו שממילא קרנו של המטאל פינתה את מקומה והניינטיז כבר נגמרו. המילניום פשוט הגיע והתיישב באמצע החדר וזהו זה, ככה: כמו שהוא, ועימו הרדידות הנבובה.

 אחרי השפל מגיעה הגיאות

אחרי השפל מגיעה הגיאות

אבל שיפלות סתמית היא מה שהים מייצר לפני בוא הגיאות, ולא בכדי. צריך שהנפשות הגבוהות היוצרות דברים אחרים, השוברות כללים באמת ולא כהתנסות מטופשת של בריחה – צריך שיימאס להן, מהכל. ואכן – לאט לאט, בלי הרבה פרסום של ממש – הזדחלה לאיטה אסתטיקת בלאק מטאל חדשה. מן בלאק של המילניום.

אני לא הייתי מאמין למקלדת שלי שנה שנתיים אחורה אילו הייתי כותב כך, אבל זו האמת.

הקהילתיות המאולצת היא רק הזרז, הסיבה המהותית נעוצה בחסימה המוזיקלית שנוצרה. וחסימות, הן תמיד תמיד מתכון נהדר לפריצתן עצמן. כי מוכרחים להבין שמוזיקלית – היכולת להקצין היא יכולת חסומה משום שהגבול הוא רעש לבן בסופו של דבר. אפשר, אמנם, להתפלסף במין פוזה חכמנית ממששת סנטרים וממוללת זקנקנים על כמה הרעש הלבן הזה הוא עמוק ונהדר ובלתי מובן ומופשט וכל מיני קישוטי לשון חסרי טעם נוספים – כמו שאפשר להתפלסף גם על חתיכת צואה המונחת על דופן לבנה של אסלה, מוצגת לה לראווה במוזיאון כאילו הייתה אמנות לשמה; ממש כתף אל כתף עם מיכאלאנג'לו (מבוסס על מקרה אמיתי. בחיי). אך האמת הפשוטה היא שכלום-קומפוזיציה ורעש לבן אינם מוזיקה, ובטח שאינם יודעים לעורר רגש משום שהם נעדרים הרמוניה או מבנה בסיסי כלשהו. גם כאשר Burzum, מהראשונים ליצור בלאק אטונאלי אמיתי, יצר את Hvis Lyset Tar Oss וביתר שאת – את Filosofem הוא בנה אותם סביב מבנים מוזיקליים פשטניים ומלודיים בסופו של דבר. הגדולה הייתה שלא היה להם מרכז טונאלי ובכ"ז הם הצליחו ללכוד את הנפש, להעניק משמעות. אך כדי להשיג הישג מוזיקלי כזה נדרשת עבודה אמיתית.

ומכיוון שההקצנה אינה יכולה עוד להעניק את העומקים שהיא פעם העניקה כי גבולותיה צרים מלהכילם, נותרה רק דרך אחת – הַרְחָבָה במקום הַצָּרָה.

ואכן כמה וכמה מההרכבים של הבלאק החדש עושים בדיוק את זה. עם שקיעתו של המרכז הנורבגי, החלה השמש השחורה לזרוח מעל מרכז אירופה ומזרחה. ליצירה המזרח אירופאית ראוי להקדיש מאמר מיוחד, אולם זו של מרכז אירופה היא חבילת סוכריות קופצות של ממש: כמעט כל היוצרים אינם חדלים מלהבריק: מקוריות, מנעד רחב של מלודיות לופתות לב בצורה בלתי רגילה, בד בבד עם החיספוס הבלתי נתפס של הסאונד העבה של הגיטרות שלא מניחים את המאזין לנוח ולו לרגע קט מסערת הרגשות.

בין החביבים עלי ביותר הם Animo Aeger המופלאים מגרמניה (אחת המדינות שלעניות דעתי לוקחת את הבכורה עם דמדומי האלים הנורדיים של הצפון ללא כל ספק), וכן ההולנדיים: Kwade Droes. צריך להזכיר כמובן גם את Urfaust ואת Wederganger ההולנדיים בהקשר הזה. יש משהו במטאל הקיצוני של הולנד שמביא איתו סאונד טרוף לגמרי. במיוחד ההרכבים המנסים את מזלם בבלאק מטאל אה לה הבי-מטאל סטייל – המניף אל על את הסגולה הפנימית הטמונה בהבי מטאל והיא שאם אתה מנגן אותו מספיק מלוכלך אתה מקבל בלאק.

למעשה היצירה המטאלית של היוצרים החדשים של המילניום אינה יכולה עוד להיקרא בלאק, משום שהיא התרחבה הרבה מעבר לגבולותיה המוכרים של הסוגה לכדי יצירה עשירה ורחבת יריעה של ממש.

כך – לדוגמה – אצל Animo Aeger ב-EP האלמותי שלהם Ab-Fakt, מכונס עולם רגשי עצום לכדי שלושה מקטעים מורכבים מאין כמוהם. הם עושים שימוש במלודיות נוגות לצד נעימות קופצניות המלאות במן חיוּת עם מתיקות אפלה כזו שמעטות המילים היודעות לשרטט על הדף את החוויה הנוצרת בגללן. אבל הסגולה העיקרית הטמונה בהרכב הזה היא ללא כל ספק הסגולה של Gråsjäl הסולן המביא עימו התפרצויות של צווחות מצמררות. לא משום שהן "חשוכות" או "קודרות" כמו שהבלאק הקלאסי ידע לתת ברוב חן, לא: יש שם מן שילוב לא מובן של סתירות, צליל נואש משולב בצליל נועז. מן עזות של ייאוש שכזו. כאילו הניהיליזם לקח כלים והתחיל לנגן.

ב-EP הראשון שלהם – Fieber, יצר ההרכב יצירה בלתי בלאקיסטית כמעט לחלוטין. הריפים אמנם נוגנו בטקסטורה המזכירה את המריחה כמו בבלאק מבחינת הדיסטורשן, אך הסאונד הכללי היה מדוייק כמו ביצירות של הבי מטאל ות'ראש ורק לפרקים נטה להתערבל כמו שהבלאק הישן היה עושה.

בחלקים גדולים של השירה הפליא הסולן בקול גרמני זחוח אך מרנין בצורה מושכת למדי, כאילו הייתה כאן מסיבת משוררים שיכורים או משהו דומה.

אם שבים אל גרמניה, אזי אין מנוס אלא להזכיר בנשימה הארוכה שלנו[1] גם את The Ruins of Beverast. פרויקט היחיד הזה שהוא אחד מהפרוייקטים המפותלים והמעניינים ביותר שנובע מהליבה הגרמאנית. ביצירותיו שהינן לא פחות מאפוסים רחבי יריעה, עתירי סימפולים, חריגות ווקאליות, קטעי בלאק ישן כמו גם מלודיות עוצרות נשימה המונחות על פי רוב על מצע של תיפופים שבטיים, מתווה היוצר מיילנוואלד (Alexander von Meilenwald) סגנון חדש ללא כל ספק.

הריסות בבראסט אינן מוזיקה במובנה הצר, והאלבומים אינם אסופת שירים כבעבר. במטאל הקיצוני של המילניום השני, היצירות התפתחו לכדי חטיבות צליליות שכל כולן סיפור עצום ממדים ומרובה פרטים. האלבומים כתובים הן טקסטואלית והן מוזיקלית כמו אגדה גדולה שהעיון בה הוא העפלה של ממש לפסגות שטרם ניכרו במטאל לעניות דעתי.

את Kwade Droes ההולנדיים שהזכרנו מקודם, נדרש לשמוע לבד בבית לא מואר במיוחד. כמו האחרים, גם אצלם המנעד המוזיקלי הוא רחב במיוחד וכמו אצל Animo Aeger נדמה שקולו של הסולן הוא אחד ממחוללי הפלאות ביצירה. הדבר במיוחד בולט באלבומם המלא הראשון שנשם את אוויר העולם רק השנה (2018) והנקרא – De Duivel en zijn gore oude kankermoer, זהו אלבום מפתיע במגוון הסגנונות הארוגים אל תוכו – אבל לא בטכניקה של מיזוג, אלא בהתאמה מדוייקת להפליא, כאילו אך טבעי החיבור.

העניין הסולני מפתיע למדי משום שככל שידוע לנו מהגלים הראשונים שלו – בבלאק מטאל סולנים אינם נוטים להיות מגוונים מידי בסגנון הגראולינג שלהם. אבל – כאמור לעיל – העוני והדלות היצירתית של המילניום החדש, כמו גם פריחתה של תרבות הפופ הממוסחרת שהרקיבה כל חלקה טובה בנפשות עד שהעולם כולו נדמה כעיסה אחת של רפש הולל הנע לצלילים שנשמעים כמו פרסומת לאבקת חשמל – כל אלו הולידו את הטבעיות המסתערת של האסתטיקה העושה הרכבות בלתי מתנחמדות מכמעט כל פיסת סאונד שלא חשבנו עליה בעבר.

בניגוד להרכבים רבים ובינוניים שניסו להתמרח לעייפה בשכבות בלתי נגמרות של פרימטיביות בלאקיסטית שבסופו של דבר אינה כי אם חיקוי זול של הפרימיטיביסטיים המקוריים (Darkthrone, Burzum, Mayhem, Ildjarn ודומיהם) כדי להציג עצמם כטווסים של בלאק מטאל "טרו" עד גיחוך, הולכות הלהקות המילניאליות שהוזכרו פה (הן ודומיהן) על עמדה אסתטית של הלחנה מורכבת. כמעט כמו מונומנטים קלאסיים, גם כאן יש סימפוניות של ממש המנוגנות animoso[2], או בעברית: "בתעוזה!"

במובנים הללו כמעט אפשר לזהות כאן זרם מעמקים בהתהוות: מטאל קיצוני, המשלב מגוון סגנונות בצורה שאיננה עוד מיזוג כבעבר, כי אם מן זיווג עדין וטבעי של אלמנטים סותרים יחדיו, כאילו נועדו מראש להיות מאוחדים. טשטוש מוחלט של גבולות מתוך תחושה עמומה של מדור חדש במעמקים של המטאל.

 "Animoso-Metal" - האם אנו חוזים בזריחתה של אסתטיקה חדשה?

"Animoso-Metal" - האם אנו חוזים בזריחתה של אסתטיקה חדשה?

על אף שנאתי העזה לתתי החלוקות הדביליות של הז'אנרים במטאל והעיסוק האובססיבי בהגדרות, אולי מן הראוי (בכל זאת!) לתת לכל הפחות שם למהות החדשה שצומחת לנו בתוך המוני הבינוניים שסביבנו.

אני חושב שהייתי מכנה אותה "Animoso Metal".

*

[1] אין לנו נשימה ארוכה מספיק וצריך היה להזכיר כאן עוד כמה יוצרים מהמעלה הראשונה שמעיזים לשבור את המעגל העובש הבלאקיסטי. היה צריך להזכיר כאן את Bölzer, Thy Darkened Shade, Akhlys ועוד כמה מההרכבים הנותנים מדמם ורוחם אבנים לבניין החדש שנבנה בתוך התקופה הזו המסמנת התחדשות. אבל קצרה היריעה והבאנו דווקא את הפחות מפורסמים כדי להאיר אותם כמו האחרים.

[2] הנחיית מנצח לתזמורת קלאסית שמשמעה: בתעוזה, באומץ.