הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2023

נופר ברטשניידר שטרצר

אפתח בווידוי קונצנזואלי משהו – 2023 המסירה עצמה מעלינו הייתה שנה איומה, גדושה ומבעבעת עד כי לא נמצאה מנוחה. היא מסתיימת ברעש גדול ושברון לב עוד יותר גדול. בניגוד חריף לכל הנקרה עלינו, היבול המוזיקלי שנקטף במהלך השנה היה משובח. מתוך היבול המובחר, הנה שלוש אלומות קציר שלעניות דעתי ראויות לזרקור.

Teufel Thödol – Manifestation I

ההרכב המסתורי-אלמוני הנ"ל רקח את היצירה הכי אפלה בה נתקלתי השנה. בעמוד הבנדקאמפ שלו, מגדיר עצמו ההרכב בצניעות כ"פסקול לסיוטיך הגרועים ביותר". ובכן, קביעה זו אינה משוללת המציאות. ב-EP קצר, בן שלושה שירים, נבקע חומר אפל (אולי אף בהגדרתו המדעית כ-dark matter) וסמיך הכולא את המאזין בתוכו, ללא יכולת להתנתק, זולג באיטיות אל תוך כל הנקבים וממלא את הגוף ברעל. הגוף נכנע, העיניים נעצמות ואיזו כניעה רכה היא לחשכה המהדהדת, החובקת-כל. זהו בלאק מטאל איטי ועמוק, לעתים עתיר שכבות ולעתים רזה במפגיע. פה בוקעת שירה נקייה, כמעט המנונית ורגע לאחר מכן, זו נבלעת בריק המשתלט. כך נשמע השחור, זה בלאק כפי שהוא אמור להתנגן, שחור של פחם ושחור של אפר. זהו בלאק מטאל החורט עצמו על לוח הלב ובהיותו סמיך וממלא, דבק לעד.

Kringa - All Stillborn Fires, Lick my Heart!

סימן הקריאה החותם את שם האלבום מעיד על הבאות. על אנרגיה, על קצב, על תנועה שאינה מפסיקה. נפקד מקום ההרהורים ומונצחת הדהרה, גם בקטעים בהם היא נעצרת. זהו אלבום של עיניים יוקדות וגרונות ניחרים.

באלבומו השני של ההרכב האוסטרי ניכר שיוף המגמה שאפיינה את אלבום הבכורה – בלאק מלוכלך וכבד בס, אינטנסיבי וכוחני, מהדהד פאנק ומבחר מגלגולי דראקת'רון, החל ב-Total Death וכלה ב-Dark Thrones and Black Flags. הסאונד אינו נקי, ברם אינו חס תחת מערה. בנוסף, הסאונד אינו מבליט את השירה על פני שאר הכלים המשתתפים; זוהי בחירה שאינה שגרתית, שכן הסולן אינו שוקט על שמריו; כאשר אינו מגיש נבואה קודרת, הוא מגרגר, רושף, נוהם וזועק. מיתרי גרונו נוטפים את גווני הטירוף הנחוצים לדהרה ה(כמעט) בלתי פוסקת ומעשירים את המוזיקה, שאינה חדגונית ומתהדרת בכתיבת שירים שמבטלת כל חשד שמא ההשפעה של קלאסיקוני הז'אנר מורגשת יתר על המידה. קל להתמסר לסחרחרה של קרינגה – זוהי האזנה שאינה מכבידה ורחמנא ליצלן, אפילו כיפית, משל שלחו שדי העולם התחתון ידיהם וניערו את גוף המאזין בקצב מכשף.

Bacchus – II

מהרכב הבוחר בשמו של אל היין ומעמיד ציור דהוי של ארוחה דשנה ומורבידית בעטיפת האלבום שומה עלינו לצפות לסוג כלשהו של בכחנליה. ואכן, ההרכב הצרפתי מחדד באלבומו השני בלאק מטאל פסיכדלי, מיסטי ומלודי, משל היה טקס פגאני בו הדם והיין חד הם.

הפסיכדליה באה לידי ביטוי בעבודת הקלידים שלפרקים נגועה באוונגרד – אלו אינם קלידים מהסוג הרווח בבלאק המלודי (בלאק מהסוג הנשען עליהם), אלא שעטנז של צלילים: מוּג א-לה שנות השבעים, לחישות עוגב וליינים שבהאזנה ראשונה מזכירים נעימות פתיחה של תכניות טלוויזיה משנות השמונים. אל נא יובן מהאמור שזהו העיבוד המטאלי של נעימת "מבט שני", אלא שעיצוב הסאונד של חלק ממפעלות הקלידים מהדהד בתוכנו מקורות השפעה מעט מפתיעים. 

הקלידים מובילים בגאון חלק נכבד משירי האלבום, בעוד הגיטרה משמשת בתור העזר כנגדם ומנכיחה את יסודות הבלאק. השירים מתפתלים בתוך עצמם אך עדיין קליטים ומתחברים זה אל זה כחלק ממחרוזת פנינים שכולה פולחן טקסי. בהתאמה, הסולן מגיש גוונים שונים של עבודת הגרון, החל מנהמות מתבקשות וכלה בשירה נקייה ומהפנטת המשתלבת היטב בפולחן המותסס באלבום. בדילוג סמי-אלגנטי מעל בדיחות צרפתים ויין, יש להודות כי השילוב בין הקונספט למוזיקה מצליח לסחוף בבכחנליה השחורה שלו.

נופר ברטשניידר שטרצר, 2023.

*

טל עידן

Spirit Possession – …Of the sign

דומה כי קשה מאוד לארצות-הברית לחמוק מהיותה אומה המהווה חממה לניגודים הקיצוניים ביותר. בכל הנוגע לבלאק מטאל בן זמננו, קשה מאוד להבין כיצד סצנה מוזיקלית שמתוכה יצאו כמה מן השרלטנים הפתטיים ביותר בז'אנר – Zeal & Ardor, Inter Arma, Deafheaven והשנה גם Urbain – מצליחה גם להוציא מתוכה להקות איכותיות ובעלות עומק מרשים כמו Nightbringer, Mizmor ו-Akhlys. לקאדר מצומצם אך משובח זה הצטרף לפני כשלוש שנים ההרכב Spirit Possession, שהוציאו השנה את אלבומם השני והמופתי. באלבום זה הם שוב פוסעים בגאון באותו נתיב המשמש גם את Hammerfilosofi (עליהם נדבר ארוכות במאמר נפרד) – דבקות ביסודות הז'אנר והתנזרות מוחלטת מכל יומרה לחידוש או מקוריות; השיר הראשון ממחיש זאת הן בשמו – Orthodox Weapons – והן בתוכנו: ריפים מנסרים במהירות על חומת בלאסט-ביטס, המנהלים דו-קרב עם מקצבי ת'ראש קלאסיים, באווירה אפלה ושטנית עד כדי כך ששם אחד צף בן-רגע בתודעה: Bathory. מוביל ההרכב, הגיטריסט סטיב פיקוק, מוזיקאי בעל ותק רב ורזומה עשיר בסצנה האמריקאית (נגן הבס של Ulthar  המשובחים והמוח מאחורי הפרוייקט הביזארי Pandiscordian Necorgenesis) אוחז גם בתפקיד הסולן: שואג, צווח, צורח ונוהם, מטיח קליעי שנאה וזעם לכל עבר, ולא נח לרגע אחד גם בשאר שירי האלבום.

מי שמחפש גיוון, דינמיות, "אטמוספירה", או קטעי גיטרה נקייה מפוזרים, שהפכו להיות אחד מסימני ההיכר הנודעים לשמצה של השרלטנים שהוזכרו לעיל (העושים בהם שימוש שמעיד על היעדר כל הכרה עם מבני העומק של הסגנון בו הם עוסקים) – יתכבד ויחפש להקות אחרות להאזין להן. Spirit Possession מתכחשת ליומרות אלה וממקדת את יכולותיה בהיבט אחד: מונולית של כוח גס ובלתי-מתפשר, בלאק מטאל בתמציתו הגולמית והמזוקקת, כוח מעורטל מכל מסיכות ועיטורים שבאמצעותם העולם המודרני מנסה להתכחש לקיומו ולהכרח שבקיומו. לא נותר אלא לקוות שמיומנות כזו בשימוש בכוח לא תישאר נחלתן של להקות בלאק מטאל מצוינות בלבד, אלא תשוב להיות נפוצה במקומות בהן זקוקים לה כל-כך בימים אלו, תחילת שנת 2024.

Cultus Sanguine – Dust once alive

ערך נוסטלגי כשלעצמו איננו קנה מידה לאיכות אמנותית. אמירה זו מכוונת לנטיה מסוימת הרווחת בקרב חובבי מטאל רבים, להתלהב מאלבומי "קאמבק" למיניהם של להקות שבעבר עשו חיל וכעבור תקופה ממושכת (לעתים ממושכת מאוד) של שתיקה או פירוק, מחליטות לחזור וליצור מוזיקה יחדיו. נזכרתי שוב בתובנה זו כאשר הפיקסלים על מסך המחשב שלי בישרו לי באדישות הודעה קצרה: Cultus Sanguine הוציאו אלבום חדש. אני, להודעה זו לא נשארתי אדיש. תוך פחות משנייה חזרתי בזמן אל המחצית השניה של שנות ה-90, הלהקה השתייכה לקבוצה מכובדת וייחודית של להקות איטלקיות על רצף הדום-בלאק-גותי: Ras Algethi, Monumentum, Abysmal Grief, Void of Silence ואחרות, חלקן נמצאות איתנו עד היום. כל אחת מהלהקות האלו טיפחה סגנון ייחודי משלה, ובכל זאת הדמיון ביניהן היה דומיננטי למדי, מכנה משותף שהוא אך אופייני ליוצרים שהם בני אומה שמצאה את עצמה כאחת מהיורשות העיקריות של ערש תרבות המערב. Cultus Sanguine תפסה את מקומה בכבוד בקבוצה זו, ואת העשור ההוא חתמה הלהקה ביצירת המופת The Sum of all Fears, אלבום שמצליח לא להיכנע לקלישאות המאוסות של הז'אנר (אין צורך לפרטן כאן): דום גותי אפל ומיוסר, שהורכב מריפים כבדים הנוטים למינימליזם, שכבות של נעימות עוגב מלנכוליות ומעל כל זה – קינות הצווחה של הסולן ג'וזפה פרארו, שאת סגנונו ניתן להגדיר כמיזוג בין ריינר לנדפרמן הפסיכוטי ומרקו קהרן מ- Deinonychus, שאגות אפופות יגון וצער, אך בה בעת גם מלאות זעם וחימה; שאגות המתארות יקום של אובדן וסבל, של ערגה למה שחלף ואיננו לעומת תסכול על מה שלא יכול יותר להיות.

האלבום הזה היווה בזמנו אפילוג אידאלי לעשור של שנות ה-90, וככל שחלף הזמן התברר שהוא גם בישר על סוף דרכה של הלהקה, צעד שהיה צפוי אז בהחלט, הן לאור האינטנסיביות שאיפיינה את יצירתה והן עקב הסטגנציה והבינוניות אליה שקע הז'אנר בשנים שלאחר מכן.

מה שלא היה צפוי בכלל הוא שכעבור 24 שנים, הלהקה תגיח לפתע מתהומות הזיכרון שהולך ומתעמעם, עם הרכב שכמעט ולא השתנה, ותוציא תחת ידה אלבום מצוין כל כך עד שנדמה כאילו לא חלפה מחציתו של דור מאז גזרה דממה על עצמה.

אכן, עם כל המודעות הנ"ל לסיכונים שבהתרפקות נוסטלגית, ניגשתי להאזין לאלבום, בציפייה גדולה (כמקובל במקרים כאלה: לא נוכל להאזין ללהקות שמתו uקמו לתחייה בעודנו מתכחשים למטען הרגשי הכרוך בכך) – ציפייה ש-Cultus Sanguine התעלתה עליה בהחלט: לא זו בלבד שחברי הלהקה, ובראשם מר פרארו, נמצאים בשיא כושרם ויכולתם כמבצעים, הם נשארו נאמנים לסגנון ששכללו באלבומם הקודם והוותיק תוך כדי שהשכילו לפתח ולעדכן אותו: אל מקצבי הדום המוכרים – קודרים להכאיב באיטיותם – הצטרפו מקצבים מהירים, דינמיים יותר, ואפשר גם לומר גרוביים, לצד קטעים מינימליסטיים ומהורהרים (כמו השיר הנפלא Forgiving is human), זאת מבלי שתיפגע כהוא זה באווירת האבל החונקת. אין כאן ניסיון ליצור שיבוט תפל של מה שהיו בעבר, וטוב מאוד שכך. התוצאה המתקבלת היא אבן דרך נוספת ומרשימה בתולדות הדום האיטלקי. Dust once alive הוא מונולוג תוכחה של אדם למוד סבל וצער, אדם שחייו הם מסכת מתמשכת של תלאות, ובעודו שוקע שוב במחשבות קשות על חייו ועל עברו, הוא מצליח להבין שבכל זאת הוא התבגר, בכל זאת הוא השתנה, וככל שהמערבולת בה הוא נתון נראית קשה ובלתי ניתנת לעצירה, גם היא כפופה למהלך הזמן.

וכמו שקורה לא אחת, דווקא להקה ששרה שירי הלל לאופל ולקדרות משאירה אותנו עם ניצוץ קטן של תקווה; אם שתיקה בת 24 לא מצליחה להכניע את דחף היצירה, כנראה שהוא חזק יותר מהכל.

טל עידן, 2023. 

*

נועה ארצי

הקדמה קצרה

לפני כמה חודשים, התפרסם בפלטפורמה זו מדריך מקוצר זה למציאת מוזיקה טובה, פרי עטו של יוסי בן-עוז. חלק מהאלבומים שאדון בהם כאן נמצאו בעזרת השיטות המפורטות במדריך זה. מנקודת מבטי האישית, אני יכולה רק להמליץ בחום על השימוש במדריך זה, משום ששיטות הפעולה המומלצות בו החזירו לי את חדוות המציאה, וליבו בי מחדש את אש ההתלהבות המלווה את חווית שיתוף מציאותיי עם קהל הקוראים. כמו שאתם בוודאי יודעים, מילים אלו נכתבו תחת הנסיבות הלא פשוטות אליהן נקלעה ארץ זו לפני כחודשיים. אך גם בזמנים הקשים ביותר, ההתלהבות מהמוזיקה היוותה עבורי נקודת אור בחושך שנתנה לי את הכוח להמשיך - והיא עודנה משרתת תכלית זו בנאמנות. אני מקווה כי בסקירותיי אלו התלהבותי זו תדבק גם בכם ותשכיל לשכך - ולו רק לרגע קל - את נחשולי הדאגה והכאב.

Preemptive Strike 0.1 -Defense Readiness: Condition 1

קוראיי הוותיקים בוודאי זוכרים את הריאיון שערכתי עם חברי הלהקה לפני כמה שנים. זה היה אולי הריאיון הראשון שערכתי עבור "רשימות תהו" וגם Preemptive Strike (להלן PES) היו בראשית דרכם אל עבר פרסום בינלאומי. לפיכך, בחירה זו לוותה בתחושה דומה לזו שליוותה אותי, עת בחרתי ב-To Lunar Poetry כאחד מאלבומי 2022. כמו Nokturnal Mortum, גם את PES זכיתי להכיר בערך מראשית דרכה ובמקרה זה, אף להיות בקשר אישי למחצה עם חלק מחבריה. אני מרגישה שליוויתי אותם מימיהם כלהקת מחתרת אנונימית, ועד אותו הרגע שכבר ברור לכולם שהיא "בשלב הבא" של המשחק – הן מבחינת איכות היצירה והן מבחינת ההד שהם מעוררים בסצנה. ועל אף שלא הייתה זו הצלחתי האישית, עצם העדות לסגירת מעגל שכזו, מקץ מסע גדוש מהמורות שכמעט והביא לפירוק הלהקה, ממלאת אותי בתחושת סיפוק. אני באמת שמחה בשבילם ומאוד מתרגשת - כי יצירתם זו העומדת כאן בפניכם היא אולי המגנום אופוס של החבר'ה האלה, למרות שיש לי תחושה שהם עוד יתעלו על עצמם.

בהאזנתכם לאלבום זה, הדבר הראשון שאולי תבחינו בו הוא חווית ההאזנה האינטנסיבית. זו אינה מוזיקה שאפשר "להעביר לרקע": אין בה כמעט רגעים דלים והיא תופסת את מרכז תשומת הלב כל עוד היא מתנגנת. ובעשותה זאת, היא לוכדת את המאזין בתוך העולם המיוחד שההרכב הזה שב ובורא ביצירותיו. העולם הזה הוא תמיד שדה קרב עתידני, שהנפשות הפועלות בו הם ספק גיבורים מיתולוגיים, ספק לוחמים בני תמותה. עולם שצועד על קו התפר בין המיתי והמיסטי לבין מדע בדיוני עתידני, בין אפוס לאופרת חלל. אני רוצה להיכנס לעולם הזה כאחד הגיבורים ולהישאר שם לנצח – גם אם הסיפור המתגולל בו הוא כמו הסיפור שבאלבום שלפנינו.

האם באמת יש בו סיפור? ובכן, לא בטוח שהייתה זו כוונתם המקורית של משוררינו היקרים, אך הפעם איני יכולה שלא לחשוב שמדובר במעין אלבום קונספט, עם סיפור מאוד אפל הנפרש בהדרגה בפני המאזין. זהו סיפור כניסתה של מדינה (או פלנטה שלמה?) למלחמה, שראשיתה ברכב חלל שצוותה נספה בנסיבות לא ברורות (Stellar Castaway""), השתלטות כוח עוין על בסיס מרוחק ("The Base was Overrun") ובהלה המונית ברחובות הערים ("Pause in Chaos\Stop the Madness") וקיצה במצב כוננות למלחמה גרעינית (""State of War).

הנימה המוזיקלית, על סולמות המינור המלנכוליים וחמורי הסבר, משכילה להעביר את אותה תחושת כובד-המצב המלווה את סיפור העלילה. תחושה שלצערי הייתה מוכרת לי מאוד מחיינו בעת האחרונה. אך מתוך אותה הכבדות צף ועולה לו קצב, המתפוצץ בתוך מחזור הדם בצורת אדרנלין של דריכות לקראת קרב.

זהו זימון לרחבת הריקודים – אם הרחבה היחידה שנותרה לך היא האדמה הבוערת והמדממת של שדה הקרב, החיצוני והפנימי כאחד. אלו צלילים שמניעים קדימה, מעמדה שפופה וכנועה כמעט לעמידה בגבורה כשלבבך נעול על אלוהיך ועיניך על צורריך, וכל שעה ערה ביומך מוקדשת להבסת דורשי רעתך.

היו תקופות בהיסטוריה האנושית בה למוזיקאי היה תפקיד לא פחות חשוב בשדה הקרב מזה של הלוחם. אני זוכרת תבליט אחד שראיתי במוזיאון Pergamont בברלין, המתאר חיילים אשורים המלווים בתהלוכת נגנים. אני יכולה לדמיין כיצד נגנים אלו השכילו לנסוך אומץ לב ותקווה בלבבות הלוחמים שלצידם, ואימה ואזלת יד אצל צבאות האויב. במובן זה מילאו הם כמעט את תפקיד הכוהן המזמן את אלי המלחמה אל שדה הקרב. לא ידוע לי עד כמה נוהג זה רווח כיום בשדה הקרב הפיזי, אך סמוכה ובטוחה אני לומר כי לשדה הקרב של הרוח יש חיל נגנים מפואר, הנוסך גבורה באחיהם לנשק ושובר את רוח צורריהם לצלילי סגנונות כגון מארשל אינדסטריאל, מטאל ו-EBM לוחמני כמו שרק PES יודעים לעשות.

ואם כבר עוסקים אנו במלחמות של הרוח, שווה בהחלט להתייחס לקטע שלדעתי חותם את החלק העלילתי שבאלבום, הרי הוא "Beyond Reality". התחושה העולה ממנו היא שילוב מוזר בין העצב המהול בתקווה של הקטע הסוגר את הספליט בין Toroidh ו-Arditi והדרמטיות המהורהרת של שיר פתיחה מסרט ג'יימס בונד קלאסי. השיר הוא קתרזיס, העולה בקץ המסע שראשיתו בגיהינום על פני אדמות של "מצב כוננות 1" המשכו בתלאות הגיהינום הפנימי ("I let the beast enter my soul, now what have I become?”), וקיצו השלב בו המבט נישא אל עבר ממד הנשגב לעולם הזה, כשהנחישות והצורך להילחם ברורה ומגובשת יותר מכל דבר אחר ("I have no place to hide, I have to fight"). הרגש בשיר הזה הוא כשל היאחזות נואשת בקצה חוט המוזהב הזה, בידיעה שזו אולי הישועה האחרונה מפני הגיהינום המאיים לפשוט על העולם – הפנימי והחיצוני כאחד:

"Walking the line between life and death, now is the time to change my fate".

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר, לא יכולתי שלא לתהות בדבר זהותה של הזמרת "Cleopatra Caido", שאפילו שמה מזכיר דמות מיתית. אך מחיפושיי ברחבי הרשת, לא הצלחתי למצוא שום מידע. עם קול כל כך מלכותי, מכשף ומהפנט, שביקום הפרטי שלי היה ממלא אצטדיונים שלמים, היה לי מאוד מוזר שלא הצלחתי למצוא עליה כלום. עובדה תמוהה זו רק מגדילה את הילת המסתורין שסביב השיר, וגורם לו להיראות כדבר מה הבוקע מגרונה של ישות שלא מן העולם הזה.

נדמה כי לא לחינם נבחר שיר זה כמעין שורה תחתונה לאלבום שעוסק במלחמה, כי המלחמה להצלת רוחך מתוך המקומות הכי תהומיים שבך היא המלחמה הגדולה באמת. ואם יש בכלל תועלת ב"מלחמה הפחותה", כזו המתרחשת בעולם המוחשי, הרי היא בהנעת הלוחם אל המלחמה הגדולה באמת ואל המהפך הפנימי שמחולל הזימון אל הגבורה בשדה הקרב.

לסיכום אומר, כי אני נחרדת לחשוב על גודל ההפסד שהיה צפוי לנו אילו חברי PES היו מחליטים לפרק את החבילה אי אז ב-2015, משום שאז לא היינו זוכים לשמוע יצירת מופת מרגשת זו.

אם יש לכם עוד רגע קט, אשמח להסב את תשומת ליבכם גם ל-Schism, האלבום החדש של Degenerated Sequences, הרי הוא פרויקט הסולו של .Yiannis Dseq חבר PES. נראה כי גם הוא עשה כברת דרך די ארוכה ויצירותיו שובות לב ועוצמתיות מתמיד.

Abominated – Traumatic Putrefaction

"הכול התחיל בסוף 2018, כשמארק יצר קשר עם ג'ון, בכוונה להוציא מהקבר את הצלילים הרקובים שהשבדים יצרו בשנות ה-90 ולהקליטם". במילים אלו בדיוק מספר עמוד הבנדקמפ של הלהקה את סיפור התהוותה. מה הקטע של אנשי דת' מטאל מסוימים, שהם כל כך מאוהבים בביטויים הביולוגיים של המוות?

הדת' מטאל אולי מאוד אוהב את המוות, אך דת' מטאל ואני מעולם לא היו אהבה ממבט ראשון. אמנם במרוצת השנים חמקו להן כמה יצירות OSDM קלאסיות ומעט דום-דת' לפלייליסט, אולם זה לא הספיק בכדי להקפיץ אותי מהכיסא בכל פעם שלהקת דת' מטאל מפורסמת מגיעה להופיע בעיר. משהו בפרדיגמה של האומנות הזו היה לי כאגוז קשה לפיצוח.

עם זאת, התשוקה למשב אוויר צח אחר שעייפתי משטחי הציד הרגילים שלי, לצד הרושם הטוב שנותר בי מהרכבים שבדיים כמו Entombed  ו-Carnage עשו את שלהם. כשראיתי את האלבום הזה בבלוג אקסטרים מטאל שנקרה בדרכי, החלטתי לתת לו הזדמנות. אחרי הכול, צריך להיחשף לדברים חדשים בחיים.

אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם אחד מידידיי לפני כמה שנים, עת דיברנו על הדמיון בין מטאל קיצוני ואומנות מודרנית. אם זיכרוני אינו מטעה בי, היה שם אזכור לקוביזם ולדמיון בין אופיים של שני הסגנונות האומנותיים, המתבטא בהערכה לסגנון שרק מבשילה עם הזמן. תהליך הנבנה אל עבר אותו רגע קסום, בו מבחינים באיזושהי תבנית בתוך מה שנדמה כסידור אקראי של צלילים או צבעים, ומתאהבים בשפה האומנותית החדשה שזה עתה גילינו.

המפגש עם האלבום הזה גרם לי לחשוב עד כמה אותה ההקבלה שאולי לא נעשתה מתוך מחשבה עמוקה, היא למעשה מדויקת. כך קרה הדבר והחלטתי לנצל הזדמנות זו לטובת העלאת הגיגים אלו לכתב.

אהבת הצורה הכמעט קלסיציסטית של הקוביזם מתבטאת בניסיון אובססיבי לפרק את נושא היצירה לגורמים ולתאר כל חלק בצורתו מכל זווית אפשרית. נדמה שהדת' מטאל, והאלבום הזה בפרט, הולך צעד אחד קדימה: מאהבת הצורה למשחק אכזרי בצורה. כל שיר הוא שרשרת של "צורות" מוזיקליות המבוצעות למשעי, בהפקה מצוחצחת. אולם בשמיעה ראשונה נדמה שמשהו דפוק ברצף, שחוליות מוזיקליות אלה, מושלמות ככל שיהיו בפני עצמן, לא משתלבות אחת בשנייה, ואף יוצרות יחדיו דיסהרמוניה בוטה שזועקת עד השמיים. תחושת הזרימה נרמסת תחת דילוג אקראי בין טמפו איטי למהיר ללא התראה מוקדמת, והציפייה לדבר מה הגיוני מבחינה הרמונית מתנפצת בהשתהות על מרווחים צורמניים. כאילו לקחו ציור קוביסטי והחליפו באקראי בין מקומן של הרבה מאוד קוביות. בשפת חברי הלהקה, נראה כאילו חלקי הגופות שנשלפו מהקבר נתפרו יחדיו בצורה לא הגיונית בעליל.

ואם כבר עסקינן בפיסות בשר מרקיבות אז גם שמות השירים באלבום הזה, המתארים מראות ומעשים דוחים ומבעיתים בצורה מופרכת, אינם מסייעים בהפחתת אותה תחושת צרימה ובלבול.

ומכאן, לא צריך דמיון פורה בכדי להבין שהתוצר העולה משילוב הגורמים הנ"ל אינו אסתטי במובן הרגיל: זאת אינה הרומנטיקה האצילית של Anthems to The Welkin at Dusk או המסתורין הגותי של Under a Funeral Moon. אולם במבחן התוצאה, חוזרת אני להאזין ליצירה זו שוב ושוב. נדמה שההנאה המשונה שהיא מעוררת בי נובעת דווקא מגירוי המחשבה (ולא הרגש) והפתעת התפיסה האסתטית על ידי סידורים לא צפויים של צלילים ומעברים שרק נראים לא הגיוניים, אך משום מה מסתדרים יחד לתמונה שלמה ובעלת משמעות.

בהקבלה לאומנות הקוביסטית, הסיפוק הנשאב ממציאת הסדר שמסתתר בתוך אי הסדר, גם אם קשה להגדירו, מזכיר את הרגע בו דמות האישה או אגרטל הפרחים נראית לפתע בין פסיפס פיסות הצבע האקראיות. זהו רגע של התפעמות מהיופי והתחכום שבשפה האומנותית הלא שגרתית החדשה שגילינו, המלווה בסיפוק עצום מעצם השלמת מלאכת הפיצוח.

אני אוהבת דת' מטאל, כי זאת אהבה שמבשילה ומעמיקה עם השנים. כי בהיחשפותי ליצירה הנפתחת בפניי כמו אלבום זה, אני שבה ורואה שהיופי טמון במקומות לא צפויים, וביטוייו רבים ומגוונים. וכשהאופקים מתרחבים, הלב מתעורר בהתרגשות מעולמות שטרם גילה, הממתינים להיחשף ולשבותו בכל כוח יופיים.

דצמבר 2023, נעה ארצי.

*

יוסף בן עוז

מלחמה

מאז שבת השביעי לאוקטובר כבו לגמרי המנועים של רשימות-תהו. זה בוודאי לא קרה במכוון. התאריך הזה על כל המטען הבלתי ניתן לתפיסה שבתוכו, הגיע ימים ספורים לאחר שהסתיימה לה בהצלחה מסחררת אחת ההפקות החשובות ביותר שנראו בישראל – פסטיבל בלאק-מטאל שטרם נראה כמוהו במחוזותינו, בן יומיים – ושבמסגרתו עלו לבמה השמות החשובים ביותר בסצינה הקיצונית כשהדובדבן שבקצפת הוא לא פחות מאשר הפרויקט המשמעותי ביותר בבלאק מטאל של עשרים השנים האחרונות – The Ruins of Beverast. המחברת הוירטואלית שבנייד שלי מתפקעת מהערות, תובנות, סיכומים וכיוונים לעתיד שנולדו תוך כדי המופעים שפירקו לנו את הריאות והעיפו לנו את הסכך שם. בסיומו של הפסטיבל תוכנן אייטם משובח, מלא כל טוב, ואולי אף מעבר לזה. אבל מסע הטבח של הזוהמה-האנושית של העיר עזה בשביעי לאוקטובר חנק באחת את הכל. עבדכם הנאמן התגייס למילואים מצהרי אותה שבת ואילך (ועודנו שם). החודשיים הראשונים היו אינטנסיביים מאוד. הכל הפך דחוס ולא נותר זמן אפילו להתחיל לעכל משהו מכל זה, לסדר את המחשבות הרבות והקרועות שהתרוצצו. הכל רץ כבמערבולת, מכוסה בשכבות מתחלפות של זעם, דאגה, נחישות ובעיקר עצב סרוח מאוד וחומרי מאוד שמורגש בגרון ובתוך הריאות.

בלי לשים לב והנה שוב חוגג העולם הנוצרי 2023 להולדת האלוהים הצלוב שלהם, וצריך לעשות מעשה. ופתאום עלה הרעיון ביננו הכותבים שאולי כדאי דווקא כן להעלות את סיקורי סוף השנה שלנו. עם שוך מחשבות ההתנגדות הטבעיות בקרבנו, החלטנו שכך נעשה. השנה החולפת היא אמנם ההתגלמות של נערת הפוסטר של "הגרוע מכל שיכול היה לקרות וקרה באמת", אבל אנחנו הרי אתר שהלחם והחמאה שלו היא בעיטה באשכי המציאות המכבידה, לא?

מתוך הדם מרימים את הנשק וממשיכים הלאה.

Shadows – Out For Blood

ההרכב הזה הוא אולי שחקן חדש יחסית בזירה, אך הוא לחלוטין לא בלתי מנוסה. כריסטיאן סילבה הסולן הוא לבדו פעיל עוד משנות התשעים בסצינה הצ'יליאנית של המטאל, ולמעשה כיכב ב-Apostasy מאז 1988 (אז תחת השם קריס פרופאנר). ברוח מרבית הפרוייקטים האופפים את חברי הלהקה הזו, המוזיקה שלהם כאן היא הבי מטאל נטו. כדרכן של סצינות לא-אמריקניות, הן לא איבדו את הבסיס: החיות שהייתה מנת חלקו של האולדסקול המטאלי לא פגה כלל וכלל שם. המוזיקה איננה מחדשת מאומה, ובכל זאת היא כנה ומעוררת השראה ממש כבימים עברו, ומבלי שהחוויה תידמה לסוג של שכפול מתאמץ כמו מה שקורה עם מרבית החקיינות הבינוניות של ה NWOTHMהצחיח עד מוות. זו היא יצירתו הראשונה של ההרכב לאחר EP מוקדם יותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את Shadows היא שזהו פרויקט המחווה מן המשובחים שנעשו לחוויה הקינג-דאימונדית (אולי מינוס הווקאלס התיאטרליים של קים בנדיקס פיטרסן האגדי). אמרנו השראה והתכוונו לכך: המלך פה משמש בעיקר כהשראה ולא כמושא לחקיינות מנוונת. חרף המתאר המוזיקלי הלא מקורי, הריפים כולם נהדרים ועשויים ללא חת, האלבום הוא סיפור שלם בצלילים, והקלידים הנוסקים כמו-מושכים אותך אל על ומשילים מעליך כל כובד וכל אפרוריות. השירה נקיה במרבית השירים, אם כי פה ושם מתפרץ לו איזה גראולינג מרענן.

כל זה טוב ויפה, אך לShadows יש עוד רובד, עמוק מן העור: המבנה ההבי-מטאלי הבולט אינו שטאנצי כל כך. אחרי מספר הגון של האזנות הולכת ומתחוורת ההבנה שהמבנה הזה הוא רק התירוץ להחביא מתחתיו תוגת-מוות המלווה את האלבום כולו, מוטיב שפחות מצוי בהבי מטאל של פעם. את הטכניקה הנעימה מאגד דבק אחיד ואלסטי של אפילה עמוקה, החל בליריקה עבור באמנות העטיפה לאלבום וכלה במגעים העגומים של הקלידים, שאף הם פחות מאפיינים את השירים ההבי-מטאליים של האייטיז והניינטיז. האפילה של Shadows אמנם מזכירה מאוד את מלך היהלומים (ואם נדייק יותר – אז בעיקר את Merciful Fate) אך רק ככרכרה הנושאת את המכשף.

ואולי זוהי בדיוק כוונתו הפנימית של ההרכב מלכתחילה, עד שאת דף ה-Bandcamp שלו מעטרת הסיסמא: HEAVY METAL IS THE LAW AND ONLY DEATH IS REAL.

WILCZYCA - Magija

מזרח אירופה תמיד הייתה כר פורה לבלאק מטאל שנעדרת ממנו כמעט לחלוטין כל הנגשה או פלצנות. משהו שם... אינני יודע; אולי עצי החורש העירומים, אולי האדמה המכוסה שכבות מתחלפות של שלג וכפור, אולי ניחוח דמם של המיליונים שעודנו מפרה את האדמה. יהא התבלין ההוא מה שיהא – מזרח אירופה מייצרת בלאק מטאל משובח בדרך כלל.

כמעט באוטומט, כשנחשוב על בלאק-מזרח-אירופאי נחשוב על Mgla, Hate Forest או Furia. אלא שהמאזין ל-WILCZYCA מוכרח לשים בצד את כל מה שחשב שהכיר מהבלאק מטאל, לרבות זה המזרח אירופאי ולהגיע אל ההאזנה נקי מהקדמות. הבלאק של WILCZYCA הוא בלאק-ת'ראש מלחמתי, קצבי ומסוגנן. שונה במהותו מיתר היוצרים שהזכרנו. מעין ה-Absu של פולין, אם תרצו.

WILCZYCA אולי צעיר בימים אך ותיק בצלילים: מאז הוקם בשנת 2019 הספיק להעמיד ארבעה אלבומים מלאים, שכל אחד מהם הוא אבן דרך במסע מוזיקלי מעצב עבור הלהקה. האזנה יפה לשלושת האלבומים הקודמים מלמדת כי הלהקה הזו מנגנת מיזוג עמוק של אלמנטים מהפאנק/ת'ראש עם הבי מטאל משנות השמונים אל תוך בלאק מטאל פרימיטיבי. שם, באלבומי ההיבנות, בולטים היטב היסודות המחוספסים של ההרכב שמתוכם צמחה היצירה המשובחת שלפנינו: מקצב פשוט ומונוטוני, נגינה כללית מהירה וחדגונית, סאונד מטושטש וגם שילובי מלודיה קפואה המבליחים אל הסערה הכללית ומעניקים לה רעננות. במילים פשוטות יותר: ניסיון מסקרן למדי לתרגם את Ildjarn להבי/ת'ראש מטאל. כשמבינים את זה מבינים את האלבום שלפנינו: זהו המאגנום אפוס של הלהקה. האלבום שהשיג את האיזון המיטבי של הכל. כמו במתכון מדוייק, מינון ותזמונים נכונים הופכים את התוצאה למהוקצעת מכל יצירות הלהקה. התכונה הראויה לשבח בכל האלבום הזה היא שהוא עשיר ואקלקטי, אך עדיין משמר יפה את הרוח של הבלאק הפרימיטיבי כנראה משום שהוא איננו טכני ולא מנסה אפילו להיות אפי, זה פשוט בא לו בטבעיות. כשהיצירה איננה יומרנית, התוצאה היא שאתה נחשף בבת אחת למשהו שיש בו ניצוץ של כנות. אם מוסיפים לו את הכישרון הרב של הלהקה וכן את העומק הסגנוני שלהם – מתקבל אלבום שאי אפשר שלא לחזור אליו.

Nightfall Dissension - Demo 1

כבר כתבתי בעבר כי לדעתי אחד מסימני ההיכר של הבלאק של העשור השני של המילניום שלנו הוא הפניה שלו אל עבר מחוזות רגשיים נוספים מעבר לזעם הגולמי. הפשטות של תחילת הבלאק מהגל השני הניבה את הבלאק הפרימיטיבי שלימים חצה את הקווים של סגנון מוזיקלי גרידא והפך לעמדה מנטאלית שלימה. בבלאק החדש יותר ניכרת אקלקטיות וניכר ניסיון להעמיד אסתטיקה נשגבת, אולי בתור אלטרנטיבה לאסתטיקה הנוצרית או המודרנית השנואה על הבלאק מאז ומקדם.

מה שמעניין בהרכב שלפנינו הוא המיזוג של שתי תפיסות אלו לכדי יצירה אחודה: בדמו שלפנינו מנגנן Majesty Ouro (אביו של פרויקט היחיד Flaming Ouroboros האמריקאי), מוזיקה מאוד פרימיטיבית בהפקה ובגישה הכללית שלה, אך לא במבנה המוזיקלי הפנימי שלה. יש כאן שילוב של מלודיה, קצב הבי מטאל ישן וטוב, קלידי אווירה אה-לה-טיאמאט והלחמה הרמונית של הכל ביחד. ברמה המוזיקלית שלו החידוש פה מועט, אך הוא מביא בכנפיו בשורה רעננה בהתפתחות של המוזיקה הקיצונית דווקא בזכות ההרכבה הזו. הדמו נפתח בקדימון שאינו אלא קיטוע מקורי מיצירתו של ואגנר (אם זיהיתי נכון). בסיומו של הקדימון, קטע ואגנרי קלאסי הבונה אווירה של התפוצצות מלחמתית דווקא מתוך נעימה עדינה ורכה, פורצת המוזיקה של Nightfall Dissension והמטאל מתחיל. בהאזנה קשובה לדמו הזה דומה כי הבחירה בואגנר איננה מקרית בכלל. זוהי עמדה נפשית מאוד תשתיתית בבלאק מטאל – העולם כולו כמלחמה. ואכן בדמו המעניין הזה המוזיקה לוקחת מוטיבים וואגנריים ובעצם מנגנת אותם בתור מטאל, כאילו מבקש היוצר לנגן ואגנר במטאל. המלחמה והחושך הצומחים לאיטם מן התמימות והרכות הם-הם זרם המעמקים של הבלאק, ותובנה זו חושפת לפנינו את הדמו הזה במלוא הדרו: יצירה מתוחכמת ומעניינת, המשכילה לגעת בשורשים העמוקים הללו באופנים שמעטים הצליחו מאז שבורזום עשה את מה שעשה.

יוסף בן עוז, ה'תשפ"ד (2023)