הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2021 חלק 2

יוסף בן עוז

Elitism - Requiem Pour Une Race Mourante

כשחושבים על NSBM בצורתו האותנטית, הראשונה שעולה לראש היא גרמניה כמובן. כמו בכל דבר בעולם שרבים עושים אותו – יש מי שפשוט עושה אותו הכי טוב. מקומה של האחרונה ביצירות ה-NS אכן מובחן ומובדל ביחס לאחרים. ובכל זאת: לא הרחק מאחוריה ניצבת צרפת, כאחת המחוללות המשמעותיות ביותר של הז'אנר. מבלי להטיל דופי בשילוש-האנטישמי הדומיננטי של אוקראינה-פולין-רוסיה אשר מאז ומתמיד היווה את קרקע המעשנה המזרח-אירופאית לאסתטיקה האנטישמית, וכמובן הסצנה הNSBM-ית הדרום-אמריקאית שמבחינה תמטית בנויה בתבנית המיתולוגית-רוחנית של הרייך השלישי (ראה הערה[1]), לצרפת תמיד הייתה יכולת מוזיקלית יוצאת דופן לייצר בלאק עשיר במלודיה לא סטנדרטית, המפיחה עוצמה בלתי נשכחת המחזירה אותך שוב ושוב אל האלבום.

מבחינה לירית, נכונה לנו אכזבה אך רק במבט ראשון: האלבום כולו אינו אלא מגש-מתוקים המוגש כמו איזו מנחה של משטר וישי לפקידי הרייך השלישי הבאים ככובשים בשערי פריז. השירים כולם נעים על התווך-הקווי שבין הילולים ל'גרמניה של פעם' לבין הנהי על מפלתה, שזורים בהבלחות שנאה עזות כלפי האויב היהודי, כמיטב המסורת העיוורת של האנטישמיות המסרבת להכיר במגרעות תרבותה העצמית ולתקנם, ומעדיפה להתבצר בלחימה באויב הקוסמי החיצוני. זוהי אכזבה, שכן משאלת הלב של כל המאזין לבלאק-מטאל-נאשיונליסטי היא ההבטחה הבלתי מפורשת להיפגש בחומר מוזיקלי המהווה חלון הצצה פנים-תרבותי; מהי אותה 'צרפת של הצרפתים'? האלבום אינו חושף אותה לפנינו, ככה כמו שהיא, בלי הפילטרים המאוסים של הקוסמופוליטיות הגלובאליסטית המשטיחה את ארגז החול האנושי לכדי עיסה אחת אחודה ואחידה, בלי ייחוד או גיוון. זהו אלבום המוקדש לתרבות הגרמנית ולא לצרפתית בתור שכזו. ואולם, אכזבה זו אכזבת הבורים היא: Elitism הוא כל כולו פרויקט המוקדש לתרבות המכוננת כפי שהאירופאים כולם צריכים לראותה, לדעתם.

כותרתו של האלבום מתאימה אם-כך בצורה מושלמת לחוויית ההאזנה הנחשפת ממנו כשהמחט נוגעת בתקליט: מנעד מאוזן של תוגה מלודית ביחד עם זעם בלתי מרוסן והאדרת האסתטיקה המפוארת "ההיא" והכמיהה לשיבתה אל החיים.

האלבום הזה הוא קפסולת-חלום-בלהות המביאה את המאזין אליה לכדי שכרון חושים של ממש: הלחמה משובחת של ריפים עמומים וכבדים של בלאק-דת' מטאל קלאסי עם מלודיות מבריקות שלחלוטין אינן פילריות פשוטות, אלא עומדות בפני עצמן ויש להן משמעות מוזיקלית מובחנת. קטעי הפסנתר ואפילו הסימפולים הפנימיים של האלבום משווים לאלבום אווירה אריסטוקרטית, כשהיא מנוגנת בצבעים של זעם. הגראולינג של HGH (הקוסם מארץ עוץ האחראי לכל האינסטרומנטים והווקאלס באלבום) הוא כמו שאגה של אריה רעב ביודע שמותו קרוב. המלודיה הקסומה וקטעי הפסנתר והקלידים בכלל, היא זו שמציתה את האש. בשמיעה ראשונה של האלבום מייד אתה נתפס: הבלאק הוא רק אדמה חרוכה שמעליה נזרעת המלודיה העגומה במלוא תפארתה. זהו אלבום שמצליח לייצר ייחודיות מוזיקלית עם חומרי גלם פשוטים וסטנדרטיים של הבלאק, ומבלי להמציא גלגלים מוזרים מידי.

טיול במחוזות עוינים הוא תמיד חוויה מסקרנת של דריכות נפשית ועוררות חושית, והטיול שאליו לוקח אותנו Requiem Pour Une Race Mourante, הוא בהחלט טיול כזה.

*

[1] ראה למשל אצל פרופ' רבקה שכטר: "יש לדעת כי קורבנות אדם הוא חיזיון מצוי, דחף ארכיטיפי שעולה על השטח מדי פעם בפעם [...] והדוגמה הטובה ביותר היא זו של האצטקים, שהיו מקריבים שבויי מלחמה לאל השמש והמלחמה שלהם, הוצילופוטלי. המיתוס של הוצילופוטלי מזכיר במעט את המיתוס של פאוסט-מפיסטו והקרבת שבויי המלחמה לאל זה, הקרבת לבבות השבויים, מזכירה את המתת היהודים בתאי הגזים." (רבקה שכטר, אושוויץ כממלכת פאוסט – במות לקורבנות אדם, הוצאת "עכשיו ספרי הגות", 1986).

Hagl – The End

אלבום זה הינו ללא ספק אחת התרמיות המתוקות ביותר שיצא לי להיתקל בהן זה זמן רב: בא בנאדם, מבקש לשמוע בלאק מטאל. ועוד בלאק 'פגאני' הידוע לכל יודעי ח"ן שהוא מהיותר חוראניים שהז'אנר יודע לייצר בד"כ. אלא שבמקום חוויית חספוס מונוטונית, נפתחת לפניך תיבת נגינה בלתי צפויה ומרעננת באופן מסמר שער.

יצירה אקלקטית זו מתפקעת מכל טוב. על גבי תבניות משתנות של מטאל קיצוני הנעות מפרוגרסיב וריפים של הבי-מטאל ועד לפולק בואכה בלאק מטאל, נפרשת יריעה מוזיקלית רחבה ועתירת ניואנסים של מערבולת מלודית מסקרנת וחמקמקה. מעבר לקושי הרב לקטלג את הדבר הזה בשום צורה המסברת את האוזן, נושא האלבום הזה מן קסם פנימי הנובע מהיותו בסופו של דבר יצירת פולק-רוק המופקת בכלים מוזיקליים של מטאל. ניחן בקסמו המרגיע של הרוק המתקדם, המטאל של Hagl עובר המתקה דינמית המשכילה להעביר אל המאזין עולם שלם של רגשות. כל שיר הוא עולם בפני עצמו הנושא אותך אל תוך חווייה אחרת. השיר הראשון הוא מעין אינטרו המכניס אותך אל אי-היציבות המאפיינת את היצירה כולה: מוזיקה שקטה ועלומה המסתיימת בבכי של אישה, מתפתח מבלי משים כמעט, עד שהוא נשמע ממש כחלק מהשיר, אלא שאינך יודע מדוע היא בוכה. בשיר הרביעי אתה מגלה הקדשה לא ברורה לאחד דמיטרי אביסיב, ומבלי להכיר את השפה הרוסית אני מנחש כי מדובר ביצירה המוקדשת כולה למעשה לדמותו של זה האחרון. אחרי השיר הרביעי מתגלה עוצמתה של אמנות העטיפה המתארת אדם-כתם מושחר המהלך אל האופק. שמא מדובר באדם יקר לחברי הלהקה שהתאבד? אינני יודע. ובכ"ז: המוזיקה מושכת את הלב דרך שירים המיתרגמים כמו מסע מן הלידה ועד המוות.

בחלק מהשירים משולבת שירה נשית מרעננת במיוחד המשווה לכל האלבום נופך המזכיר במעט את Mandylion של The Gathering, במשלב המוזיקלי הייחודי של הלהקה הרוסית הזו כמובן.

היצירה הזו היא קרוסלה רגשית המתורגמת למוזיקה מאוד מגוונת העשויה היטב, מבלי להפוך לסוג של עוד פרויקט "Liquid Tension", כלומר – אין זו עוד להקה המבקשת לעשות עליך דאווינים מקצועיים עם יכולותיהם הטכניות של חבריה ע"י הפצצה בלתי פוסקת של מיליון סגנונות בו זמנית במסגרת שיר של 3 דק'. מהשקורה כאן הוא כמעט ההיפך הגמור – מרחב היכולות של הלהקה אינו מתפזר ולא נוטה להצגה טווסית, הוא חד; מושקע בהבאת התוך-הפנימי של כל שיר ושיר כמו שהוא; או במילים אחרות: הסוד של האלבום הוא המיקוד המוזיקלי, בולט עוד יותר לאוזן דווקא בגלל מנעד הסגנונות הרחב של האלבום.

So Hideous – None But a Pure Heart Can Sing

'מטוטלת שקטה' הינו לייבל ניו-יורקי העוסק בהפקה של הרכבים המבצעים מטאל ניסיוני וג'אז. לא לא, אין צורך לשפשף עיניים, קראתם נכון. אמנם בבסיס המוזיקה המטאלית מונח חיבור מסויים לבלוז, בעיקר בסולם המוזיקלי של המטאל, פחות לג'אז כנראה, אבל אולי המרחק אינו גדול כ"כ. ובכ"ז – מכל התבלינים שעל המדף השילוב הזה הוא לכל הפחות מאתגר. הלחמות מעין אלו מזכירות לי תמיד את המילים שאמר פעם קובי פרחי כשנשאל איך התחילה להקת Orphaned-Land לייצר את החיבור הבלתי שגרתי (לפחות בימים שבהם הם התחילו) שבין המוזיקה האנדלוסית למטאל: "אמרנו לעצמו שאו שזה יצליח מאוד או שישנאו את זה מאוד, אין באמצע".

So Hideous, מביאים באלבום הזה מופע ג'אז פרוגרסיבי ובומבסטי במיוחד העשוי במרקם של מטאל קיצוני מן העידן החדש. התחושה הכללית היא שהכבדות המטאלית לא נמכרה בזול, וזוהי אכן יצירת מטאל ולא עוד פרפראזה 'פוסט-משהו' התופסת טרמפ על הקצף המטאליסטי של הגלים בים הרחב הזה. אבל כן: עקבותיהם של השוגייז/הניסיוניות/הפוסט-רוק ושאר השכונה האוורירית ההיא ניכרים היטב בכל פינה כאן. ואולם בניגוד למסורת המפוקפקת של המוזכרים לעיל – אין ביצירה הזו ניסיון לייצר שעה נעימה של עיסה רעשנית ואמורפית המתחזה למטאל ובעצם אין בה דבר אמיתי זולת האווירה; השירים כאן הם שירים אמיתיים, ולא פסל סביבתי נינוח; המלודיה איננה משובטת אלא ייחודית לכל שיר בפני עצמו. זהו אמנם אלבום אווירתי משוייגז, אולם העניין הרב המוצע בינות לצליליו מצדיק את ההאזנה ליצירה המסוחררת הזו. אם יש בשורה שאפשר שתצא משעריה השרלטניים של סוגת ה'פוסט' המשמימה עפ"י רוב, הרי ש- None But a Pure Heart Can Singהיא בהחלט בשורה שכזו.

KŁY - Cienie

חבורה פולנית זו, הפיקה אלבום בלאק מטאל פגאני הנישא ברוחניות עגומה שאלמלא הניחוח האצילי הגנוז בתוכה – הייתה בקלות יכולה להיות יצירת DSBM. המוזיקה היא תבנית נוף צחיחה שההרמוניות הפרחוניות המעטות המפציעות מבין נקיקיה החדים, משובבות את הלב בזכות היותן מעטות ומיוחדות. מדובר בסוג של בלאק מטאל מאוד אמוציונלי, מלודי ומלנכולי אך כזה המנוגן בהשפעות ניכרות של ת'ראש מטאל מהול בדום כמו בימים הטובים שהיו פעם. הקולות של הסולן נעים בין קטעי גראולינג מושטחים עד הקצה הלא-גראולי שלו, והנשמעים כמו נהמות על סף השירה הרגילה, לבין קטעי ספוקן שאינם אלא קרעי נאומים קצרים של אדם המושיט יד מתוך המערבולת.

ביצירה הזו נעשה שימוש בולט בלא מעט טכניקות נגינה בלתי שגרתיות בעליל לז'אנר הבלאקיסטי הקלאסי. השטאנץ הישן הפך עם הזמן להיות מאוד מובחן וצר מבחינת הסגנונות המקובלים שבאי שעריו מרשים לעצמם לנגן אותו בהם (אחת הסיבות שמחוללי הז'אנר פנו עורף בסופו של דבר לחוקים המתהווים במה שהם יצרו במו ידיהם ורובם פנו אליהם עורף והלכו לחפש תצורות חדשות להביע בהן את המוזיקה שלהם. הרוב כשל כישלון חרוץ למותר לציין). אלא שמשהו עמום נותר פרימיטיבי עד עמקי נשמתו ביצירה הזו, ובזכותו האלבום הזה משמר את האפרוריות הקפואה של הבלאק ומשכיל לשמור מרחק מן הפשרנות ה'מכילה' של המטאל הצבעוני יותר. כל שירי האלבום כולם הינם הלחנה מסוגננת ומלאת הברקות טכניות אבל כולן רוכבות על עמוד השדרה הבסיסי של הקיפאון העכור של הבלאק שנותר חומר הגלם המשמעותי ביותר פה.

ופה טמונה בעיני הסגולה הפנימית של היצירה הזו המבליטה אותה ביחס לרבות אחרות: זהו בלאק מטאל המנוגן באמצעים שאינם בלאק בעליל; כל שמיעה נוספת של האלבום מבצעת חישוף של שכבה עמוקה יותר בהר-הצחיח הזה וממחישה עד כמה בלאק הינו הרבה יותר ממוזיקה; זוהי תנועה נפשית אנטי-הומאנית המביאה בשורה של דגל שחור סרוח ועיקש בעולם המזייף תחושה מטָפֶּשֶת שהכל צבעוני, כשבפועל הכל פשוט נראה אותו הדבר. במקום צווחנות בלאקיסטית – השירה השקטה של הסולן, על גבול הנאום השפוף; במקום סאונד אמורפי – טמפו ממכר של מוזיקה כמו-אלקטרונית; בכל זאת, בלאק מטאל עד המוות.

מהבחינה המוזיקלית אלבום זה כמו הוכיח לי כי ישנה עוד תקווה למטאל קיצוני שאיננו שטאנץ גמור, בלוע עד לבלי די בגבולות חוקי יצירתו העצמית, ומנגד – איננו ביב שופכין של פעלולי גיטרות משמימים כפי שיצרו מרבית היוצרים המעולים שהתחילו את הבלאק ועזבו אותו, כאמור למעלה, בעבור חיפוש עצמי עקר שלא הוביל למאומה. וייתכן גם, שזו הסיבה שהוא נגע אל ליבי באמת. כמובן – מלבד העובדה שהינו אלבום משובח, כמובן.

נופר ברטשניידר-שטרצר

Primeval Well - Talkin' in Tongues with Mountain Spirits

גותיקה דרומית; די במונח עצמו כדי לפלבל בעיניים או לפתוח אוזניים. למקרא הצעת ההגשה המוזיקלית של הלהקה בבנדקאמפ, האסוציאציה המיידית שלי הייתה Wovenhand, עמוד התווך של קדרות הדרום. ברם PW אינה הגרסה המטאלית להרכב האינדי-קאנטרי הנ"ל, אלא בראש ובראשונה, הרכב בלאק מטאל מתת הז'אנר האטמוספרי שהוציא את אלבומו השני, המתעלה על קודמו.

בתפריט: בלאק מטאל תוצרת נאשוויל, מבירות הקאנטרי המובהקות של ארה"ב. שם האלבום מתאר במדויק את מהותו, קרי המפגש בין העגה הדרומית למעשיות העמים הדרות בינות לעמקים ולהרים של טנסי. לא קאנטרי מטאל, אלא הלחמות פולק הנשזרות במלודיות נפלאות, לעתים בפרץ של שירה נקייה ועמוקת-מבטא המהדהדת את הדר הדרום האחר, כל מה שנח מאחורי האחוזות והמטעים וההיסטוריה. הדרום המיסטי, הנוגה, המתגלם באלבום נהדר שעודנו נמצא מתחת לרדאר.

Revenant Marquis - Below the Landsker Line

בשנתיים האחרונות, אנו עדים ביתר שאת לתחייה מחודשת של גחלת הבלאק מטאל הנא והראשוני, בדמות גל הרכבים-של-איש-אחד כמיטב המסורת, המביאים עלינו קורפס פיינט, הפקות ירודות במתכוון ואפלה גדולה. Revenant Marquis הוולשי הוא אחד השמות הבולטים בתקומה זו ואלבומו החמישי (לפני כחודש יצא בנוסף אלבום אמביינט נטו – מצוין אף הוא) הוא פסגת יצירתו. Revenant הוא רב-אמן בסיתות אווירה, אווירה סמיכה המתקרשת סביב המאזין וטומנת אותו עמוק בבטן לוויתן, תחת הלמות הפקה עמומה ומהדהדת. ריפים משוננים וזעקות בלתי מפוענחות קורעים ברעלת השיר ונוצר מחול מכושף שכולו חשכה וקסם. מים עכורים ממלאים את בטן הלוויתן וזו העת לטבוע.

Kwade Droes - Met Onoprechte Deelneming

הסצנה החביבה עליי בשנים האחרונות היא זו אשר בארץ השטוחה; כה חביבה, עד אשר אין מנוס כי יככב תוצר הולנדי כלשהו בפסגת אלבומי השנה שלי. אחד מהמשובחים בהיצע אותה סצינה הוא ההרכב המסתורי הנ"ל, שהטיח את אלבומו השלישי במאזין הרעב לעוד מהטירוף המלוכלך והדמוני שקנה לו אחיזה בקרב יודעי דבר (אף לא מזיק שלייבל כ-Van Records פרש עליו את חסותו).

KD יורקים בלאק מטאל איטי ודיסוננטי, גס והרפתקני בה במידה, שנדמה כאילו הוא תיעוד של סיוט שקורבנו קם בבוקר ומנסה לשחזר. מסביב למוזיקה, מעליה, בתוכה, צפה שירה הנעה בין זעקות מלאות יגון לצחוק מרושע ומשוגע והזגזוג הוא אך טבעי. לעתים מפציע סמפול המציע טוויסט בעלילה ומשווה ממד סינמטי ליצירה ומסייע לזריעת אווירה היאה לסרטי אימה (מהסוג המחוכם). כאמור, זהו טירוף מלבב, המגובה במוזיקה מהפנטת ומכוערת המצדיקה האזנות חוזרות ונשנות.

*