על הד.נ.א האליטיסטי של המטאל | מאת: יוסף בן עוז
טוב אני לא מאוד מחדש לכם אם אני אומר לכם עכשיו שרוב להקות המטאל עוברות חירבון סגנוני ולירי פחות או יותר מהאלבום השלישי-רביעי (טוב אולי גג חמישי. ואפילו שיש יוצאים מן הכלל, הרוב המכריע הוא עדר שימות בבית המטבחיים של הנסיגה היצירתית של עצמו).
מה זה רוב? הרוב לא מעניין כל כך, סתם רעש מקלטים בנאלי ומתיימר. הכאב הוא על אובדנן של הטובות.
והמקאבריות בכל העסק הזה היא ניצחון הגלים על החול: זה פשוט עובד. אם אתה להקת מטאל ואתה טוב, אתה תמות וכנראה שדיי מהר. זו פשוט סטטיסטיקה חזקה ומדודה – יו ניים ד'ם: Metallica, Megadeth, Tiamat, Morbid Angel, Deicide, Katatonia, Sepultura… ועוד מליון בערך.
כל אחד מהגדולים ורבים אחרים – פשוט מתחרבן להם המטאל ויוצא להם משהו אחר.
אני חושב שבין היתר זה כנראה נובע גם מתסביך האנדרגראונד: כיוצר של מטאל, אתה מגיע ממעמקים של עולם מכוסח ומחוספס; אתה יוצר מוזיקה שהיא צעד וחצי החוצה מכל מה שמוכֵר או מלא סוכר מלאכותי; עושה אמירה בצלילים, זעקות, דיסטורשן כבד, תופים רועמים, מקצבים שלא מוֹכְרים. אתה בהגדרה מהאנדרגראונד. מוצב בשוליים של ההתרחשות. זה הטבע המהותי של היצירה שלך, לא משהו קטן. אמנם לא כל כבש עם מעיל פרווה שחורה הוא זאב אבל אלו שכן, מתפקדים הכי טוב בלהקות של טורפים – לא של כבשים שעושות נעימים.
ופה הקאטץ': למה? למה אם אתה טוב אתה תמות?
כי ככה: להיות טוב אומר להתרחב ולכבוש פסגות נוספות בעולם. אנשים יכירו אותך והשם שלך יתפוס תאוצה. אבל להיות אנדרגראונד מחייב שלא ממש תתפרסם בעצם. שהרי להתפרסם זה להמיר את העמדה שלך בעמדה חדשה: במקום להיות בשוליים של הדברים עכשיו אתה במרכזם. נחלת הכלל. כסאח להמונים. ונחלת הכלל היא ההפך הגמור מהשוליים. ולכן כשאתה מתפרסם אתה בהגדרה יוצא מהאזור הנכון שאתה אמור ליצור ממנו. המסקנה היא מוות בלתי נמנע: במוקדם או במאוחר אתה תמות כיוצר. הבטן המלאה שלך תתרוקן ואתה תישבר מהגעגוע לרעננות שהייתה בתחילת הרעם. ואז תנסה ליצור setup חדש ליצירה שלך מתוך התקווה להשיב את העכירות הבתולית שהצמיחה את האותנטיות שהייתה כה נוכחת בהתחלה. אך – בורב המקרים – ללא תועלת. אתה לא יכול להיות בועט תחתינגים לנצח או, כפי שהיטיבו לנסח זאת ה-sell outs המפורסמים ביותר עלי אדמות בערך (מטאליקה כמובן):
'We eventually understood that you can't go on in a 120bpm rage forever [...] Eventually, you have to slow down.'
עכשיו אני? דפוק. נותרתי כזה למרות כל ניסיונותי למסך דפיקותי כלפי חוץ. בטעם מוזיקלי זה הולך אצלי ככה:
אני סבור ש-cross over של להקות איננו התנסות. זו לא הליכה למסעדה שבה טועמים מנה אחרונה קצת שונה רק כדי לגוון קצת בבטן, לא. כשלהקה מתחילה תהליך של cross over סגנוני היא מביאה את היצירתיות שלה למקום אחר וזה בד"כ לא קורה למישהו שטרם הספיק למצות את כל מה שיש לו בגוף לתת לכל העולם. אי לכך ובהתאם לזאת: להקה שעשתה מטאל מכוסח ועבה כמו שצריך והתחילה בשלב מסויים להשתעשע עם ביזאר... ובכן? זה פחות או יותר הסוף שלה. לכן אני אישית לא סלחן כלפי להקות. לא כי אני זבלון רע ומרושע (טוב האמת שאני קצת כן אבל זה לא ממש קשור), אלא פשוט כי אני מפנים שהן נטשו את הנועזות המוזיקלית שהוא החווייה שאני מחפש במטאל והחליטו ללכת למקומות אחרים. אבל אני לא רוצה מקומות אחרים, אני רוצה את המטאל העבה והלא מתפשר שלי – ולכן ביי ביי. אני מתרחק כי אני מפנים שזו קרוב לוודאי הייתה תפנית עם אופי של 'אל-חזור'. אין מנוס, הם ירדו במורד ההר ואין משם עליה חזרה.
שלא יובן לא נכון: אני לחלוטין לא נגד חדשנות ופריצת גבולות – הפוך גוטה, הפוך. העניין הוא שכשאני מתחיל לחוש שה-cross over הוא בפועל הליכה לאזורים מוזיקליים שאינם לרוחי – AKA ניסיון לרצות את ההמונים עם נוסחאות קליטות ושמיעות יותר או עם פשרה על הגובה והעומק והעוצמה של החריכה וכיוצא בזה – אז אני קם עם ידיים מורמות באוויר והולך לי למקום אחר, ולרוב אינני חוזר עוד.
זה עושה קצת בורות בהשכלה אולי, אבל אני חי איתם טוב מאוד. למשל אם תדברו איתי על מטאליקה שאחרי האלבום השחור, או Morbid Angel שאחרי האלבום Domination או Tiamat שאחרי Wildhoney – תקבלו פרצוף בתור תשובה. אין לי מושג מה קורה שם כבר ואני לא באמת מתעניין. ואני אחד שכל אלו זרמו אצלו בעורקים מקטנות, בהן צדק. מכיר את העבודות כולן כמעט מאחור ומלפנים. נדיר מאוד שחומרים של הרכבים שירדה קרנם המטאליסטית יהיו מעניינים באיזו שהיא צורה לאחר המשבר.
לקח לי זמן להודות בעגמומיות היצירתית ההולכת ודועכת בנו אבל זה המצב לדעתי.
היום אני משלים עם המציאות הרבה יותר. פעם ראיינתי הרכב ישראלי מאוד מוצלח בעיני – Strangeways ושוחחנו קצת גם על העניין הזה של הנפילה והשכיחות הנמוכה של יצירות מפעימות ממש. אמרתי להם:
"הבעיה עם דברים כאלו [יצירות מטאל טובות – י.ב.ע] היא שאלו פנינים בחול. קשה למצוא את זה. זה אולי הטרו האמיתי כשאתה יוצר... תארו לעצמכם למשל שהייתם מפוצצים עכשיו את Wacken, איפה זה היה שם אתכם כיוצרים? יכול להיות שזה היה גומר את הכל. שפתאום זה היה נחלת הכלל. יש איזה שהוא רצון אנדרגראונדי כזה להישאר כמו כלב לבד."
ענה לי יוסי דרמון:
" אני לא חושב שזה בעיה בכלל. אני אוהב את זה שזה פנינים בחול."
אני חושב שזה מוביל אותך לתובנה שהמטאל הוא סוגה אליטיסטית. אמנם בין הקביעה הזו למציאות יש מרווח שכל החרא הגולמי נכנס ויוצא ממנו אבל במקור זו העמדה הנפשית הנכונה של המטאל בעיני: אליטיזם תרבותי. מריטוקרטיה, אם תרצו.
לפנתאון מורשים רק העילית שנועדה להוביל
כי האמת הפשוטה היא שאין לי שום מושג – למשל – איך זה ייתכן שחברים קרובים שלי שאני דיי מעריך בסה"כ, מסוגלים ברצינות להאזין (ועוד ליהנות!) מזבל טכנוקרטי נטול רוח או מעוף, עבש ומשמים, מנצל שטאנצים ודלוח כמו האלבומים של Tiamat שלאחר Wildhoney או Therion שלאחר Lepaca Kliffoth או Sepultura שלאחר Chaos A.D. ובקיצור הבנתם אותי.
כאילו, באמת! כמה נמוך עוד נרד? אני באמת מאמין שלייצר דברים סכריניים להמון העם זה ההפך מהמגמה המטאליסטית. אתה לא יכול להיות חלק מז'אנר אליטיסטי המכוון לפסגות – קרי: לייצר אפקט הגון של משיכה למעלה, שמעורר את מאזיניו לעמול ולטרוח עבור האמנות שהוא מוכן לחבק, לתבוע ממנו מחיר ודמי רצינות, להיות היוצר שקורע את עכוזו כדי שביגיע כפיו יצדיק את הבידול המוזיקלי המתבקש – ובה בעת להיות מחובר לקקי המוני של פוצי-מטאל למתקשי לכת. לא ברצינות, כך נראה לי.
איך אמר פעם יהודה ויזן בראיון ל"הארץ"?
(מיה סלע, המראיינת): לא מפריע לך שאין קוראים לכתב העת שלך? למען מי אתה עמל?
"אני מאמין בשיח קודקודים, אני לא מאמין בתרבות המונים. נתן שרנסקי נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם כי הוא כתב ספר מצ'וקמק שג'ורג' בוש אמר שהשפיע עליו מאוד בתורת הלחימה בעיראק. זה שיח קודקודים".