אום כול ת'ום על מצע של דיסטורשן

Khalas Band - Arabic Rock Orchestra | מחשבות, מאת: יוסף בן עוז

עולה מן המדבר

חוב ישן שלי אני פורע היום.

*

ביציאה, שהיא כמעט ההגדרה המילונית ל"פלקטיות" מוזיקלית, התערבלו חושיי וסופה טרפה אותי. ואם יש משהו שעבדכם הנאמן אוהב יותר מכל זה להיות מסוחרר עד כלות במן מהלומה מפתיעה של מטאל.

אבל צריך אולי להתחיל דווקא מההתחלה, וההתחלה היא כנראה דיסק צרוב.

*

באחת מהופעותיה של ארץ יתומה ב-2013, אי שם בנבכי הזמן שחלף על גופי המזדקן, חנוכה או משהו כזה כמדומני, עלה לבימת הרידינג הרכב חימום בלתי מוכר לי עד אז שנדמה היה לי במשך כל הפרומואים שקדמו למופע הזה שהוא הולך מקסימום לבדח אותי לבדיוק 10 דקות עד שאחליט לוותר ולצאת לשאוף אוויר בהמתנה לאורפנד לנד. אלא שלקחו לא יותר מכמה דקות מהרגע שחברי ההרכב התחילו לנגן עד שכאמור עף לי הפוני המקריח שלי.

בהבלחה כמעט צפויה מראש ובלתי מתיימרת בעליל, ניגנה הלהקה סטליסט שהורכב כל כולו משירי חתונה ערביים משנות השמונים שרק עברו עיבוד והתאמה למטאל. מה שנקרא 'לא נגענו'. ההופעה עצמה לא ארכה זמן רב והשירים שמטבעם היו סוחפים שכן בנוייים היו כאמור לסחוף – מבנה פשטני וקצבי, עם התאמה לטמפו רוקנ'רולי עם דיסטורשן – העבירו צמרמורת בגבי, ממש כמו אז בימים בהם אורפנד לנד היו עדיין מלהיבים בשבילי. הסאונד העבה של הגיטרות כמו הפיח חיים חדשים בלחנים הערביים הפולקלוריים להתלקק, ונדמה היה לשעה קלה שאתה נמצא בחאפלת מטאל אמיתית. לא להתבלבל: ממרומי גילי וממעמקי שקיעתי בעולם הבלאק מטאל – הפכתי חסיד קטן מאוד של מטאל שעושה לך כפיים אבל כאן התחושה הקבועה שליוותה את כל המסע הקצר הזה הייתה מן אותנטיות מוזרה שקשה להסביר אותה לנוכח החומרים שהיו בסה"כ קאברים עם דיסטורשן.

מיד עם תום ההופעה הקצרה, רצתי לסטנד של ההרכב וחיפשתי אחרי מה שהחזיק את השירים שהרגע שמעתי. בחורה לבבית הושיטה לי מיני-אלבום צרוב על מדיה קנויה, עטוף בניילון פושט ושעליו נכתב בטוש-דיסקים שם הלהקה, ושם האלבום: Arabic-Rock-Orchestra. תדהמת המציאה היא מתוקה מדבש, במיוחד כשבכמה שקלים עלובים אתה לוקח הבייתה מרקחת שאין לך מושג עדיין מדוע היא כה עוצמתית, אבל היא אכן כזו. כמו לפגוש באישה הלא נכונה ולא להיות יכול להסיר ממנה את עיניך. כמו מים קרים באמצע הקיץ.

במיני אלבום ההוא ביצעה הלהקה קונספט ישן-חדש של מיזוג מוזיקה ערבית אותנטית (אבל אותנטית באמת, לא פופ-כפיים אה לה אייל גולן סטייל, אלא ערבית שבנויה על מקאמים אמיתיים וסולם של רבעי טונים) שאין בו שום דבר מפתיע לא מוזיקלית ולא בכלל. ייתכן שהביצוע הוא סוד הקסם או אולי הפשטות עצמה, אבל משהו ב-Khalas-Band מכה בך כמעט מייד.

אני מוצא את עצמי חוזר ליצירה הזו לא מעט מאז, למרות הקונפליקטים התוכניים (תיכף).

אגרוף של קאלסיקה מסורתית בפניה של הפרוגרסיה

באחד השירים הקצרצרים במיני-מגש-הטעימות הזה, נפתח צוהר למאזין הישראלי להיחשף לאחת מהענקיות הווקאליסטיות של המאה ה-20 הלוא היא אום-כול-ת'ום בכבודה ובעצמה. טוב לא ממש בעצמה שכן היא כבר איננה איתנו עוד, אך ברוחה בוודאי. כמו להקות מחווה ערביות נוספות גם Khalas-Band ביצעו חידוש למקטע קצר מתוך אחת מהקלאסיקות של הזמרת המצרית – Alf Leila. רוקיסטי יותר, נערי ושובבי יותר מן המקור העז והקלאסי, אך עם כל זאת: עיבוד מחודש מרהיב בקסמו.

שילובם של כלים וגישות עממיות הנושאות בקרבן ניחוח נושן של עולם מסורתי שהיום נאבק על נשימותיו במערב המפרכס תחת עולה של הפרוגרסיה הנאלחת, הוא תמיד מרענן עבורי. מצאתי את זה אצל Akvan האיראני, אצל Rasas הסוריים, אצל Zurriake הסינים ו-Aek Gwi הדרום-קוריאנים ואני מוצא זאת אצל Khalas-Band מעכו.

ההרכב העכואי הוקם כבר ב-1999 אבל הוציא מאז 2 יצירות שלמות בלבד: Ma Adesh Feeha (We've Had It) שהיה אלבום באורך מלא ויצא ב-2003 ו-Arabic-Rock-Orchestra שיצא ב-2013. הוצאת האלבום האחרון הביאה אותם למעשה אל התודעה של להקת Orphaned Land שהחליטו לצרף אותם אל סיבוב ההופעות האירופאי שלהם ובכך יצרו עבור ההרכב העכואי חשיפה שטרם הייתה לו, כזו שאף כללה סיקורי אלבומים בדה גארדיאן וב-CNN – במיוחד (אם להודות על האמת) בגלל הגימיק הערבי-יהודי שעורר הסבב המשותף של הלהקה עם ענקית המטאל המתברגנת לאיטה – Orphaned Land. ארץ יתומה בכלל וקובי פרחי במיוחד ידועים היטב בחיבתם הלבבית להוצאת להקות ספונות שכאלו אל אור היום למן כמה דקות של תהילה, כשלקובי עצמו יש ככל הנראה מן עניין של ממש גם בהיבט הניראותי-פוליטי העומד איתן ושתוק מאחורי כל הסיפורים הקטנים הללו.

פוליטיקה

באלבום האחרון עזבה הלהקה את הקו המחאתי שאיפיין את היצירה המוקדמת שלהם, ועברה כאמור להפקה של אלבום מעודן הרבה יותר שקירב אותם מוזיקלית אל אזורים יותר ערביים קלאסיים בסגנון המוזיקלי ומאידך – קליטים יותר לאוזן ישראלית. הקו הקודם היה נטוע מבחינה תוכנית כולו בתוך העניין הפלסטיני, ואף הלהקה רואה את עצמה כ'להקת רוק פלסטינית'. מוזיקלית, נשא האלבום הראשון הרבה פחות חן בעיני, בעיקר כי העיבודים שבו היו בוסריים יותר ומתאמצים במקומות רבים, דבר שנסך בי תחושת אכזבה לא קטנה לאור העובדה שכאשר ההרכב נדרש לייצר קטעים מקוריים הוא הולך על קו נטול מעוף בסופו של דבר. זה, מלבד הטעם הרע שהותיר בי ההקשר התוכני של האלבום הראשון שכאמור נוצק כולו במן פוזיציה פלסטינית.

ואמנם כן: הפיקציה הרומאית הידועה בשם "פלסטין" מבית היוצר של אדריאנוס קיסר שהמיט חורבן על מלכות יהודה סביב שנת 137 לספירה ושמחק מן הרשומות הרומאיות את השם 'פרובינציאה ג'ודיאה' ובמקומו כתב 'פרובינציאה פלשתינה', ושעכשיו יש מי שמחליט לתת לשם הזה משמעות של לאומיות ערבית – איננה כוס התה שלי (אם להיות עדין), אבל אני תמיד נמשכתי לקצוות. מאז ומעולם חומרים שאינם מן המגרש הביתי שלי ובמיוחד כאלו המכילים נקודת קצה שהיא רחוקה ממני – סיקרנו אותי. במקרה של חלאס, יש פה גם מפתח-הלב: מתוך הרחם החמה של המוזיקה האנדלוסית אני באתי ואל מכמניה אני שב מפעם לפעם, והצלילים הערביים פותחים אצלי את הלב למרות הדם שנשפך ביננו.

פוליטיקה או לא, הלהקה מנגנת היטב (למרות הניסיון הבוסרי של 2003) והגם שמרווחים של שנים ארוכות מפרידים בין שתי יצירותיה הבודדות, אני סבור שחומרים חדשים שלה יכולים להיות משב רוח מרענן, אם רק תחליט הלהקה להוציאם אל הפועל ולתת דרור למעוף לירי ומוזיקלי שנשען יותר על אסתטיקה ערבית קלאסית אך מביא גם תכנים מקוריים לשם שינוי ולא רק גרסאות כיסוי (יפות ככל שלא תהיינה).

זמן רב שרציתי לכתוב על החבורה הזו, והזמן והתחושות המעורבות עיכבוני.

אז הנה. חוב ישן שלי אני פורע היום.