חרקירי ליברלי וברוטאל מטאל

כמה שיותר ליברלי יותר עריץ | מחשבות על מטאל ועל חמלה מאת: יוסף בן עוז

הנה מחשבה פיקנטית עם  ניחוח של גלולה אדומה:

באופן משעשע למדי, אחד ממעוזות החירות האחרונים של היצירה האמנותית השולית, המטורפת עד זוב דם והפוחזת הוא ללא כל ספק ה-Goregrind/Brutal Death. הסיבה לכך היא הרבה יותר מוכוונת תוכן מאשר מוכוונת מוזיקה:

אלו הן (עדיין) הסוגות שנותרו מחוץ לידן של המארגנות.ים של הגולאג הפרוגרסיבי העולמי.

אנרגיות של חירות עם ניחוח של עריצות?

המראות קשים של עינויי נשים (גם גברים אגב), ביתור גופות, רצח סדרתי, אונס וכו' – ממיטב הרפרטואר של הברוטאליות האנושית המפליג עד למחוזות הקשים של הדמיון המטורף במיוחד – בועטים וחיים בסוגות המטאליות הקיצוניות הללו. צריך אולי להזכיר לחיוב גם את המחוזות הפוחזים (אולי אף יותר) של ה-Power Electronics, אם כי משכונה אחרת לגמרי מבחינה מוזיקלית, המבכרים אף הם את גולמיותה של האמנות הסקסיסטית, מיזוגנית, שונאת האדם – וכל העילית והקרם דה לה קרם של היצירה המשוללת כל כבוד אל מגמת העריצות החמלתית הפועלת סביבנו כטבעת של חנק. תכנים קשים אלו אינם בהכרח עדות לאהדת הזוהמה הרצחנית בתור שכזו, אלא כנראה שהרבה יותר עדות לתחושת קבס ותיקה ומבוססת, העולה מתוך התרבות המודרנית כשלעצמה. הבטחותיה משוללות היסוד של החברה המודרנית בדבר חיים של ידע, אושר, שפע וכו' מתפחלצים נוכח מפח הנפש האנושי היומיומי. הדברים הנוצצים מתבררים כריקניים, המלאות נדמית כנאד נפוח, וערכים כמו כבוד האדם, חירותו, חמלה וכו' – הופכים לסוג של פסטיבל הבהובי איתותים של מוסרניי רשת ריקניים. מבפנים – העולם מלא הוא בטירוף מקאברי הניבט אליך מכל פינה. היצירות המטאליות הגורטסקיות פשוט מציבות את הטינופת הזו במרכז הבמה ומכוונות אליה את תאורת הבמה, זה הכל. בכל מקום בו ישנה עמדה כנראה שתעמוד ממולה גם עמדה נגדית, וייתכן לומר כי בדיוק היצירה המטאליסטית העכורה הזו, היא הביטוי המובהק של שאט-הנפש של כל מי שזיופה של המגמה ה'חומלת' הנוכחית מעלה בו תחושת קבס.

מטאל ברוטאלי כיריקה בפרצוף של החמלה המזוייפת? | Mortician - Chainsaw Dismemberment, 1991

אין לטעות, לא הוחלפו הסוסים: השמרנות לא הייתה מעולם והיא עדיין אינה השופר החירותי שדרכו תושמענה יצירות ה-Slam Metal ודומיהן, לא ממש. לא שינו השמרנים את עורם ולא הפכו המה את חברבורותיהם. ובכל זאת: יש משהו משעשע למדי בדינמיקה הפנימית של גוש הפסיאודו-מוסריים-המתקדם המבקשת להשלים פערים של עריצות אנושית קלאסית מהר, מהר מדי.

בראיונות רבים של יוצרים מהז'אנרים הללו, לא עלתה במובהק שום אינדיקציה אמיתית לקונטרה-חברתית כזו או אחרת המוגשת על מגש מדמם של הברוטאל מטאל. להיפך: רוב היוצרים כותבים ליריקה המושפעת מסרטי אימה וחומר קולנועי נחות ומהביל בדרך כלל. ובכל זאת: המגמה הכללית היא משעשעת, כיצד עלייתה של תנועה מנטאלית הכופה חמלה מזוייפת על כל סביבותיה ומשתיקה בגאון כל מתנגד/ת, חוטפת אש עמוק-עמוק ממושב הנהג של הנגמ"ש של עצמה.

אם פעם היו הדברים פשוטים יותר והעולם התחלק לו במן בנאליות צפויה ונורא מתאימה של 'השמרנים מתנגדים למוזיקה מטאלית/קיצונית ואילו הליברלים ישחררו אותנו לחופשי' הרי שבאופן מוזר אך כמעט ידוע מראש, המציאות מכה בפנינו שוב ושוב: ההיפך הוא הנכון. באחד מהראיונות שנעשו עימו על 'תעשיית המוזיקה' העלה פראנק זאפה רעיון מעניין למדי: "זוכרים אתם את הסיקסטיז? לא הכל היה טוב אז, אך משהו טוב כן התרחש אז: קטעי מוזיקה מסויימים עם אופי בלתי שגרתי או ניסיוני, כן הוקלטו וכן הופצו בזמנים ההם. עכשיו הבט וראה מי היו המנהלים של החברות הללו באותם הימים: לא צעירים בעלי רוח חופשיה (Hip); אלו היו מבוגרים לועסיי סיגרים, שהסתכלו במוצר שיצא ואמרו: אין לי מושג. מי יודע מה זה? הקליטו את זה והוציאו לאור. אם זה ייתפוס תשאירו... היה לנו טוב יותר עם אלו אז, מאשר כעת עם הצעירים 'ההיפים' המשמשים כמנהלים היום והם שמחליטים מה אנשים יוכלו לשמוע ולראות בשוק הזה. הצעירים הללו הם יותר שמרניים ויותר מסוכנים לצורת האמנות הזו, מאשר כל לועסיי הסיגרים אי פעם היו"

“The young guys are more conservative and more dangerous to the art-form than the old guys with the cigars ever were”
(Frank Zappa)

הליברליזם מתגלה כאויב הגדול ביותר של החירות האנושית (ושל עצמו למעשה), למרות שלא מובן כיצד אפשר לנסח משפט כזה מבלי לחוש לא נוח על הכסא בכותבנו אותו. אפשר רק להניח כי כמו כל האג'נדות האחרות של המאה ה-20, שהתבשלו ביורה הרותחת של המאה ה-19, גם אג'נדה הזו הופכת ללא יותר מכשל מרקיב במלוא הדרו וכי גם מוביליה של אג'נדה זו הגיעו מהר מאוד לעצבנות הבלתי נשלטת נוכח האנושות בכללה: אין להם סלבנות להמתין לבני האנוש המתעכבים מלהבין את גדולתה המפוארת של הליברליה; עד כי בפועל מן הרגע שניתנה לה ההזדמנות, גם ליברליה זו הידרדרה במהירות הבזק אל זרועותיה המנחמות של העריצות ומישטור המחשבות והיצירה.

כל עוד רוח יש בו, המטאל קרוב לוודאי שלא ייטה אוזן לעולם לשום אג'נדה סרוחה, גם לא לכזו העושה קולות של ידיד, ולכל יד מזוייפת המושטת מכאלו לשלום, יושיט הוא בחזרה יריקה עסיסית בעין המתבונן וימשיך לעשות את מה שהוא עושה טוב מאז ומתמיד: להעניק למציאות המטורללת את השטן שהיא כה זקוקה לו.

*

נ.ב.,

מעניין (לא פחות מן התובנה לעיל) יהיה לתת את הדעת לאנרגיה הפנימית של היצירה המטאלית: האם היא עדיין חיה ומסקרנת? האם עדיין נושאת היא בתוכה את אותה היצירתיות השופעת, אם מקורותיה הפנימיים הולכים והופכים לסוג של דובון לא-לא כמו שתיארנו? האם כל מה שמניע את המטאל מן הקרביים שלו הוא השוקה להיות השטן של המציאות ותו לא?

יוסף בן עוז
תמוז ה'תשפ"א
(יוני 2021)