שחור על שחור על שחור

מחשבות | מאת: חיים דרישנר

קַצְתִּי בַקִּרְיָה – וָאַעַל הָהָרָה.

זְרוֹעוֹת לֵיל-כְּשָׁפִים קִדְּמוּנִי וּנְהָרָה, זְרוֹעוֹת לֵיל-שֶׁקֶט רְחַב-הַיָּדָיִם, לַיְלָה בֶּן-חוֹרִים וְלוֹ הוֹד יִפְעַת-פְּרָאִים, נָאוֶה כִּבְקַדְמַת הַיְצִירָה – וּבְטֶרֶם יִהְיֶה לְמָאוֹר הַחַשְׁמַל בַּזֶּרֶם.

עַרְפִלֵּי-אוֹר-כֶּסֶף מִמַּעַל נִגָּרִים, מוּצָק וְאַדִּיר כָּל רֶכֶס הֶהָרִים, בְּכֹחַ יְחָרְתוּ בַּעֲבִי-הָעֲרָפֶל צֵל עֵץ וְעֵץ וְעַקְמוּמִיּוּת הַשֶּׁפֶל;

וּרְקָמוֹת שֶׁל סְבָכִים וּגְזָעִים עֲרֻמִּים סְבוּכִים וּכְרוּכִים כִּכְתָב הַחַרְטֻמִּים.

יַעַר אֱרָנִים – וְעַמּוּדָיו עֲנָקִים – נִדְמוּ כִּירֵאִים, וּכְאִלּוּ נִדְחָקִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כִּבְיוֹם מַהְפֵּכָה.

קָדַר הַיַּעַר, וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נָפְלָה עַל בַּדָּיו וְתָפְשָׂה פֹארוֹתָיו...

אֵין זֶה כִּי אִם נִלְכַּד שָׁם בִּשְׁלוּחוֹתָיו "הַלַּיְלָה הַקַּדְמוֹן", וּגְזָרָיו מָאֳחָזִים, תְּלוּיִים בִּנְצָרִים וְדָלִיּוֹת אֲרָזִים.

 לִבִּי יִתְפָּעֵם, וּמְפַכִּים אֲמָרַי: שָׁלוֹם לָךְ, יַעַר, וּשְׂאוּ שָׁלוֹם, הָרַי!

סַהַר, אוֹר בּוֹדֵד, עַיִן כֹּל רוֹאָה!

אַחִים-אֵיתָנִים בְּתֵבֵל וּמְלֹאָהּ, נִפְצֵי הַתֹּהוּ-וָבֹהוּ וּשְׁבָרָיו!

נָעַל הַנֵּצַח בִּפְנֵיכֶם אֶת שְׁעָרָיו וְעָצְמָה וְחֹסֶן בְּחֵיקְכֶם מְפַכִּים, קוֹדְחִים וְחוֹדְרִים עַד אַפְסֵי מֶרְחַקִּים, לַמְטִיר מִכְמַנֵּי הַחַיִּים עַל סְבִיבָם לִהְיוֹת נִיר פּוֹרֶה לְחַיֵּי אֲבִיבָם.

כֹּחַ וְעָצְמָה אֵל הָבוּ לִי, הָבוּ!

לְרַוּוֹת רְגָשַׁי לַחַיִּים יִרְעָבוּ, לִמְצוֹת יַם תּוּגָה עַל גַּלָּיו וּנְטָפָיו, לָחֹג בְּסַעַר הַחֵשֶׁק וּרְשָׁפָיו, לַכִּיר אֶת שִׁגְיוֹן-הָאוֹן וְשִׁכְרוֹנוֹ, לַחֲזוֹת בְּסוֹד-אֵלִים וּבְכָל הֲדַר גְּאוֹנוֹ.

וּכְשֹׁךְ סוֹעַת חַיִּים וְעָמַד הַשָּׁאוֹן, – עֹז לְהִתְמַכֵּר בְּלִי חָת לַכִּלָּיוֹן, לִהְיוֹת, בְּהִשָּׁנוֹת הַדְּמוּת וְהַיָּמִים, חוּט אֶחָד בְּרֶשֶׁת כָּל כֹּחוֹת-עוֹלָמִים, רוֹקְמִים בַּגָּלוּי וְאוֹרְגִים בַּסָּתֶר חִידַת הַחַיִּים לָעַד לֹא תִּפָּתֶר.

הוֹלֵךְ – וְעוֹמֵד מִתְבּוֹנֵן לִרְגָעִים – בּוֹדֵד כֹּה אֵתַע בֵּין כֵּפֵי הַסְּלָעִים, כְּמַזָּר הַנִּדָּח בְּאֵין-סוֹף שֶׁל הַבְּרִיאָה, וּבְמַעֲרֶכֶת הַיְּקוּם שָׁם יוֹפִיעַ עַרְעָר בִּנְתִיב אַלְפֵי שָׁנִים וִירָחִים, שָׁנִים הוּעַמּוּ וְיוֹבָלִים דּוֹעֲכִים.

(נוקטורנו \ שאול טשרניחובסקי)

*

...'מביאי הלילה' חלק שני, אפילוג

האמת? לא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב בחלק זה. היכן להתחיל? היכן לסיים? על מה לדבר? להכנס לנבכי העבודה הקוואזי-סמינריונית שהנה סקירת ה"קריירה" של הלהקה מראשית דרכה, דרך הספליטים שהיא הקליטה עם אנסמבלים מעניינים לא-פחות וכלה במיני-סקירה של כל אחד מחמשת אלבומי הסטודיו ומשם, מה? מסקנה בומבסטית אודות משמעות הקיום והמוות (או היעדרה של משמעות) כפי שהיא נקלטת בראדארים שלנו בעת הביטנו בפניה הכעורים (אך המהפנטים להפליא, למי שמשכיל להתהפנט) של המוזיקה ש-Nightbringer מייצרת? משהו בסגנון: "החיים והמוות על-פי Nightbringer"?

וכשאין ממש מה לכתוב (או כשהיריעה קצרה מדי) -- אזי מאלתרים. אך האמת ניתנת להיאמר שמזמן פסקתי לכתוב על מוזיקה באופן תיאורי; מה הגיטרות עושות, מה שלומה של גיטרת הבס ומה הטכניקה. כל אותם פרטים טכניים שבהאזנה אחת אונליין מתבהרים למאזין, הפכו למיותרים בעידן ה-'הכל נמצא ברשת', עידן האינסטנט. מה גם שאיני מוזיקאי בהשכלתי ואין לי את הכלים או הידע לתאר מוזיקלית את מה שאני שומע, חוץ מלזרוק איזה מושג זה או אחר לאוויר. אז מצאתי פיתרון: במקום לכתוב על המוזיקה, אני כותב על הרגשותיי וחזיונותיי בעת ההאזנה. האמור להלן אינו שונה.

החל מאלבום הבכורה של Nightbringer 'מוות והעבודה השחורה' (ואולי אפילו מעט מוקדם יותר, בספילט עם Temple Of Not ואולי גם בחלק מההקלטות היותר איזוטריות של הלהקה), כל אחד מן האלבומים אריכי הנגן אינו אלה חומת מים עכורים של טרגדיה וייאוש; ייאוש וכוונות זדון; כוונות זדון ומיסתורין, או בקיצור -- כל מה שמוזיקה טובה חייבת להכיל. והרבה, הרבה לילה. הלילה המוזיקלי של מביאי-הלילה הוא כזה של חוסר-תקווה מוחלט, צליליו מייסרים בחוסר תוחלתם, כאילו אומרים: כל מה שנעשה, כל מה שנשאף אליו, כל החומר -- חסרי משמעות לחלוטין.

 

- "חוסר-התקווה הוא זה, אף יותר מאשר הכאב, המרסק את הנשמה"

(וויליאם סטיירון "אפלה נראית").

 

איזה לילה מביאי-הלילה פורשים לפנינו? הלילה של Nightbringer הנו כזה המסוגל לדבר אל הבוגרים שבמאזינים. ואני לא מדבר בהכרח רק על בגרות מנטלית. אני מדבר על אשכרה להיות זקן במושגים של מטאל; משהו בבשלות הפיזית, הרוחנית ועמן גם האינטלקטואלית -- מצליח להכין את המאזין לקראת הבאות; משהו, בזמן שעובר, מכשיר את הלבבות לקבלת הלילה האינסופי של Nightbringer; משהו מבשיל (או מרקיב), כדי שנוכל לחבק את מה שהשאר דוחים בשאט-נפש.

בלאק מטאל עבורי מעולם לא היה משובת-נעורים. למען האמת, סלדתי ממנו לחלוטין בצעירותי, לא יכולתי להכיל אותו, להבין, לקבל את האספקט הרוחני שבו; שמעתי רק רעש, כמעט קקופוניה מוחלטת. ההכרה וההבנה, כמו גם הקבלה המוחלטת והאהבה העזה שאני רוכש לז'אנר, הגיעו מאוחר יותר כשהילד הפך לנער והנער לגבר. וככל שעובר הזמן, זה מקצין. האהבה הופכת כמעט לאובססיה, וההקצנה המוזיקלית נהית מתוקה מתמיד. כעת אני מבין מה שלא הבנתי לפני עשרים שנה. אז חכו עד אמצע או סוף שנות העשרים שלכם (לפחות) כדי להתחיל ליהנות מבלאק מטאל, כדי לתת למוזיקה להיות חלק מכם ולעצמכם -- חלק בלתי נפרד ממנה, מאשיותכם. סתם עצה, ממני.

הלילה הוא ההכרה בסופיותנו, זו שאנו מדחיקים וטומנים עמוק בחלק האחורי של הראש; שהחיים נגמרים ושהדבר היחיד הוודאי והנצחי הוא מה שמגיע לאחר החיים; במקרה שלי זה שום כלום, כי איני מאמין שישנם חיים לאחר החיים, אך במקרה של Nightbringer -- זהו קרקס שלם. נכון, הכל נשמע נורא קלישאתי, אך ברב המקרים קלישאות אינן אלא עובדות והמוות הוא אכן נצחי. Nightbringer בוחרת להתעסק במה שמגיע לאחר החיים, ובכל מקרה אחר כמעט הייתי מגחך לנוכח העיסוק בנושא כה נדוש ואינפנטילי, אך האמנות הטקסטואלית והדרך בה מוגשת החבילה המוזיקלית ראויות להערכה רבה ומשכיחות את עובדת ההתעסקות בנושא נדוש (אך מרתק) כמו סגידה לחיים לכאורה שלאחר המוות. כשמאזינים למוזיקה של Nightbringer ישנה הרגשה של הוליסטיות, של הכלה, שהכל מתחבר: ה-Demon הפנימי, האישי, הסודי וה-Demon הגדול שנמצא כאן איתנו, בדמות אדם, קולקטיב אנושי או בדמות היקום המנוכר, האדיש, ששם אותנו יחד -- כל בני האנוש -- על כוכב לכת אחד ומיוחד כדי שנהרוג האחד את השני. הרומנטיקה של המוות מוגשת באופן בארוקי, אולי רנסאנסי; רומנטיקה עשירה, סמיכה, דביקה, כמו דם טרי.

bandcamp מביאי הלילה | באדיבות

bandcamp מביאי הלילה | באדיבות

אם בלאק מטאל היה פסנתר, אזי Nightbringer היתה מנגנת על הפטישים השחורים, רק השחורים (בכל מובן שתרצו, כולל תרתי משמע -- לא כולל אספקטים של צבע עור). דיסוננס אחד ארוך מתחילת האלבום עד סופו, טרמולו פיקינג גאלור ללא הפסק כמעט, ויחד עמו -- הבלאסטביט הישן והטוב, מהיר כל כך (כאילו, דה!), מדוייק כל-כך (טריגר, לא טריגר -- לא מעניין!), רעבתני כל-כך, כאילו פוער לוע חייתי ומאיים לבלוע את העולם, ומזווג אליו קול של מלאך שנפל, מר משטמה בכבודו ובעצמו -- נוהם, נואם את מארתו הסופית כלפי עולם בני-תמותה ששכח להיות מיוחד ודינו: דרך כל-בשר. הו, ואילו מחזות מצפים לנו שם, במצולות השאול והדמוני! הו, המחזות!

כאן Nightbringer צוללים למחוזות ה- Death Warship דרך פסאודו-פילוסופיה (או פילוסופיה אד-הוק, שהומצאה על ידי הלהקה כצורך או השראה לשם כתיבת המלים שנראות כמו חוכמה איזוטרית אך במלוא הכנות, יכולה להתברר גם כמאמבו-ג'אמבו קולוסאלי) שנראית ונקראת כמן מישמש של השפעות השאובות מכתביהן של כתות ו/או דתות איזוטריות יותר או פחות מן המזרח הקרוב ואחרות, לכדי מיקשה אחת של תרבויות ומיתולוגיות מסופוטמיות ואחרות (שומָר, בבל, אשור, מצרים), דתות מונותיאוסטיות, חוכמת הקבלה (או, קבלה הפוכה), דמונולוגיה מכל המינים והצבעים וכישוף. האובססיה המרשימה של הלהקה בעיסוקה המתמיד והבלתי נלאה בחיים שלאחר החיים, במות הגוף, בנצחיות התודעה, בסגידה ל- Grand Leveler, הכתרתה העצמית לכת-מוות מוזיקלית או לפחות פס-קולה של כת כזו -- התעסקות-יתר זו מקבילה לאובססיביות בה המצרים הקדומים עסקו במוות ודרך התעסקות זו בנו תרבות מפוארת (ארכיטקטורה, אמנות פלסטית וספרות מרשימות באופן יוצא דופן) שכל כולה סבבה סביב עולם המתים, קיבלה השראה מהעולם שאחרי העולם, והכינה את בני-התמותה למסעם אל הנצח, אל עולם הרוח, בו הבשר אינו רלוונטי עוד. ואיזו תרבות מוות נפלאה יצרו המצרים העתיקים!

בנוסף, Nightbringer אוהבת לתבל הכל, הן טקסטואלית והן גראפית\אסתטית, בעברית ובלאטינית. איזו להקה גזעית, נכון?!

ומה לגבי המוזיקה? הו, המוזיקה...מניפסט של האחרית, כרטיס הכניסה למחוזות עלומים מעבר להרי החושך. חבורת שדים בני-כלאיים קרים כקרח המנסחים יחדיו את נוסחת השמד והאבדון -- נצח של כלום רודף אחר טרגדיה, טרגדיה רודפת אחר הכלום. חברי הלהקה מצטיירים כנחושתנים קוסמיים ארסיים להפליא, דמונים הניזונים מנשמות שהפקידו את גופותיהן הגשמיות בבורות האדמה הטובה אך מודעות לחלוטין לגרוטסקה הבלתי נתפסת במסען אל הלא-נודע...בשעת ההאזנה קשה לחשוד בעובדת היות חברי הלהקה רק בני-תמותה, רק בשר ודם. ייתכן שהם לא לחלוטין כאלה; מיסתורין הקיום מלא באניגמות וזו תהיה אך אחת מני רבות.

זו המוזיקה של Nightbringer, זהו לילה וזהו לילנו. לילה נצחי של ואקום קוסמי שלאחר הבשר והדם, חורן השחור משחור של הנשמות, של המטאפיזי.

אלבום הסטודיו אריך הנגן הראשון של הלהקה המוזכר לעיל היה הדבר הראשון שלה לו האזנתי; האזנתי ונדהמתי. נדהמתי מכוחה של המוזיקה; מוזיקה חסרת גבולות או חוקים. נדהמתי מן האלימות והיופי הגהינומי שלה, מהיותה כלי טרנסנדנטלי מובהק, טור-דה-פורס של מימדים רחוקים מן העין, מן הלב ומהיומיום. סוכנת של הלא-נודע, הבלתי נתפס והמאיים. לכאורה, המוזיקה מוכרת משהו, שכן היא מקיימת באדיקות את כל כללי הז'אנר ואינה פוסחת על אף סעיף: זמזומי דיסטורשן, הרבה דיסוננס א-מלודי, הרבה טרמולו, בלאסטביטס לצד רגעים איטיים א-לה פיונראל דום, קולות טיפוסיים, נגיעות קלידים וגיטרת בס בלתי-נוכחת בעליל. Nightbringer לוקחת את כל אותן אבני בניין מוכרות ומהוהות ומייצרת מהן חור שחור מוזיקלי; מימד נטול אור, מימד של חושך הרמטי, של ואקום מושלם בו מתקיים באופן פרדוקסלי יקום משולל קיום בתוך יקום גדול יותר; זה המיוצר על ידי צליליה של הלהקה בתוך עולם מוכר יותר, אך זה הפנימי אינו ממש מציית לחוקים מוכרים וסולד סלידה עזה מאור ומסטנדרטים אנושיים. כאן, בחשיכה הכמעט מוחלטת, עולם שלם של צללים חוגג את נצחונו רחוק מהעין האנושית הרגילה; נצחון הקדרות והחידלון והאבדון, פס קולו של שלטון האימים של המוות.

אוקיי, רק רגע, בואו נכניס דברים לפרופורציות: אולי לא באמת שלטון אימים, כיון שכאלה רק בני האנוש הצליחו להמציא ולקיים; באמצעות שלטונות-פחד מלאי השראה, בני האדם הוציאו מן הכח אל הפועל את חלומות-המוות האכזריים ביותר שניתן להעלות על הדעת (וזוועות רבות אחרות שפשוט בלתי ניתן לתפוס שכלית), הגשימו פנטזיות של אורגיות-רצח כאילו אין מחר (ולקורבנותיהם אכן לא היה מחר) ובאופן כללי הביאו את הגיהנום החי בעצמו לחייהם של מליונים. המוזיקה האפלה ביותר תחוויר כמובן לנוכח זוועות אנושיות, תקפל זנבה בין רגליה ותברח בצרחות אימים, אך אם קיימת מניפסטציה מוזיקלית של הגיהנום, יהיה היכן שיהיה ויהיה מה שיהיה -- המוזיקה של Nightbringer כנראה כתבה לפחות בית אחד בשירו של זה; המנונו של המוות המחייך.

אם צלחתם את 'מוות והעבודה השחורה', עברתם למעשה את המשוכה הגבוהה ביותר מכיון שזהו כפי הנראה האלבום האפל והכבד ביותר של המוזכרים לעיל. מכאן זה אמנם רק הולך ומסתבך מוזיקלית -- ורמת כתיבת השירים קופצת כמעט קפיצת-קוואנטום -- אך משהו בהמשך נהיה מעט קל יותר לעיכול, אולי האפשרות שמלודיות מעט יותר חברותיות הרימו ראשן, חיממו טיפה את האווירה, לעומת קיפאון המוות ששרר באלבום הראשון והשחור כל כך. אולי. אולי זה משהו אחר, חמקמק כמו המוזיקה, בלתי נתפס כמוה, מיסתורי כמוה. איזו שהיא אנרגיה אפלה שרק אינטואיטיבית ניתן להבחין בה. אולי.

הלילה והעבודה השחורה | היצירה הראשונה, הפסגה החשוכה שלהם

הלילה והעבודה השחורה | היצירה הראשונה, הפסגה החשוכה שלהם

המוזיקה נהיית פרוגרסיבית יותר מאלבום לאלבום, מורכבת יותר ו'קוסמית' יותר, המלודיות חלקלקות יותר והאווירה הוליסטית יותר, מכילה כל, גרנדיוזית. לכן, אולי, האלבומים שיבואו לאחר אלבום הבכורה המוזכר לעיל קלים יותר לעיכול, כאמור, למרות ש'קלים' לעיכול בסטנדרטים של Nightbringer הנם למעשה קשים מאד לעיכול בכל סטנדרט אחר של מוזיקה, של הכלה, של הפנמה ושל -- רחמנא ליצלן -- הנאה, הנובעים, רובם ככולם, מחווית ההאזנה לאמנות מוזיקלית רדיקלית ונדירה כמו זו שרק Nightbringer יודעת לייצר. לאחר מכן יבואו עוד אלבומים שיכתבו את Nightbringer בספר ההיסטוריה הוירטואלי של מציבי רף חדש, אחר, של כאלה שהמציאו מימד בלתי-מוכר, שקרעו חור במסך הודאות והבנאליות -- אלבומים אלה אינם מחדשים דבר באופן כתיבת השירים (פסגת היצירה החלה למעשה ממש כבר בהקלטות הראשונות) אך מכיון שהלהקה כל כך טובה בכתיבת שירים ובנגינתם -- המאזין פשוט רוצה עוד ועוד מאותו הדבר, כמעט. ניואנסים תמיד יהיו, בין שיר לשיר, בין אלבום לאלבום, אך לא בנקל ניתן להבחין באבולוציה הדרגתית באיכות המוזיקה של הלהקה; נדמה כאילו היא הגיעה לשיאה -- יש מאין -- כבר בהתחלה, ומשם והלאה פשוט נשארה להקה נפלאה ומוערכת, כותבת ומנגנת בלאק מטאל כל-כך טוב ואיכותי ומקצועי ומקורי ומסוגנן וייחודי -- שזה כואב.

*

סוף דבר -

המוות אינסופי, ועל-פי Nightbringer גם מלא במיסתורין. המוזיקה הקשה להפנמה בונה עולם גרוטסקי של שחור על שחור על שחור, והטקסטים -- אם נקראים תוך כדי האזנה -- נקראים ככתבים דתיים כמעט, לעתים סתומים ולעתים סתומים פחות, ניתנים להבנה אינטואיטיבית, ואם ניצוץ ההבנה ניצת, שעריהם של עולמות ביזאריים ומימדים עלומים נפתחים לעיני, אוזני ונשמתו של המאזין. הפנמת המוזיקה של Nightbringer -- הבנתה ברובד העמוק ביותר שלך, לא שלה -- מאפשרת גם לאחרון הספקנים להכיר בעובדת היותו של סגנון הבלאק מטאל אחד מערוצי האמנות הרוחניים והפוטנטים ביותר על פני כדור הארץ, וכשזה נעשה ביד אמן, כדוגמת Nightbringer -- זהו כלי רוחני טרנסנדנטי מובהק כמוהו ישנם אך מתי מעט.

*

 

חיים דרישנר
ספטמבר, 2017