סדקים בחומות

סדקים בחומה | מאת: נועה, גל, חיים, טל, נופר, יוסי

הצצות קצרות לעולמם המוזיקלי של כותבי רשימות תהו

מזה שלוש שנים וקצת שבהן פועלת כרכרת האש הזו של רשימות תהו, זכינו לכתוב ולגלות ואף להכיר אישית כותבים, יוצרים ומוזיקאים מכל העולם. התעשרנו מן המסע בלא ספק. באנו אליו עם מוזיקה שהכרנו מאז שחר נעורינו: עמוקה וחורכת עד היסודות ובה בעת מרוממת מעל לכל נשגב. אך הפעם, חשבנו לכתוב משהו יותר בנימה אישית; לפעור אל הקורא איזה צוהר אל אותה הנפש של כל אחת ואחד מאיתנו.

הקטע הבא הוא מארג משותף שתרמו לו כל הכותבים: לפני כמה ימים ביקשתי מכל הכותבים לתת קטע קצרצר על אלבום או יצירה שהותירו בהם חותם, כדי לתת לקוראינו שלנו איזו טעימה, קטנה, מעולמנו הפנימי.

*

Forthcoming Fire – Feuer (1992) | Noa Kushnir-Artzi

השיר עצמו לא הפתיע אותי כמו האופן בו הגבתי כששמעתי אותו בפעם הראשונה.

והיה לי נדמה שבכל שנות שוטטותי במחוזות המוזיקה האפלה כבר הספקתי לשמוע, לראות ולחוות כל דבר וכי עולם זה חדל מלהפתיע אותי... ובכן – לפעמים זה עניין של צירופים נכונים.

מילים אפוקליפטיות? בזה כבר נתקלתי אינספור פעמים. תיאורי מגדלים מתפוררים, שחיתות שזועקת עד השמים, אש ותמרות עשן כבר לא מזיזים לי. כן, קהות החושים חוגגת.

אבל מה קורה כשזה מלווה במוזיקה קצת שונה מהדת'-ת'ראש-בלאק-מחאה העצבני שהתרגלנו לשמוע? מה יקרה למשל אם אותן תמות יורכבו על פסקול אייטיז רווי תופים אלקטרונים וסינתסייזרים? מה קורה כשמרכיבים את זה על הפסקול האולטימטיבי של אותו עשור אשר, הדקדנס המתפרץ שבו זיכה אותו ולא בכדי, בכינוי "עידן הנפרזות" (age of excess)? זה סוג של הפוך על הפוך. זה כאילו שאתה משתמש באסתטיקה שלו כדי להיכנס לו באימ-אמא. להעלות אותו בלהבות.

והמנגינה המתוקה והקליטה הזאת, כמעט על גבול להיט אייטיז נוסטלגי, אבסורדית בנוכחותה לצד המילים הללו, כמעט כמו קיסר טרוף-דעת הצוחק למראה ממלכתו הבוערת.

בדיעבד אני חושבת שזה כל כך תפס אותי כי השילוב הזה הרגיש כמו סוג של מראה למציאות האבסורדית שלנו. העולם איבד את הצפון, אתה לא יודע היכן מתחילים השמיים והיכן נגמרת הארץ, ובכל זאת אתה רואה שכולם מנהלים את חייהם כשגרה, מתפרנסים, מקימים משפחה, מחייכים ואומרים שהכל דבש למרות שאתה יודע שהיסודות, אשר חוסנם היה מוטל בספק מיום הנחתם, נמצאים בשלבי התפוררות מתקדמים; ושמצב זה מרגע שהבחנת בו, אתה כבר לא יכול להתעלם, אבל אתה גם לא יודע איך לאכול אותו.

ואיך אתם חושבים שהגבתי? בדיוק כמו אותו קיסר מטורף: לא יכולתי להפסיק לצחוק. וזאת למרות שבדברים שנוגנו או נאמרו שם לא היה שום דבר שנכתב כדי להצחיק. פשוט כי לא יכולתי להכיל את זה מבלי להתפוצץ.

Dax Riggs – Agents of Oblivion (2000) | Gal Dasa

Dax Riggs הוא אחד מהאמנים ששינו את חיי, עוד בגיל 15-16 כששמעתי לראשונה את  Acid Bath זו הייתה התאהבות משמיעה ראשונה.

אני זוכר את הריף ואת המילים, אני זוכר את התחושה בדיוק בשיר הראשון באלבום שפשוט ידעתי שאני שומע פה משהו שאני אוהב וכל דבר שיבוא אחר כך יהיה נפלא גם הוא.

בכל פעם שישבתי והאזנתי לאלבומים בשלמותם הרגשתי שאני יוצא למסע.

וידעתי שאני לא שמעתי או אשמע שוב שום דבר דומה לזה. מבחינתי זה היה שיעור ביצירה, איך יוצרים ולמה, איך אפשר לקחת 2 מילים ולבנות מהן עולם. יש להקות שיכולות לעשות דברים דומים, בשכונה, בקירוב, אבל לא תהיה עוד Acid Bath ולא תהיה עוד Agents Of Oblivion.

נכון לעכשיו: דקס לא הוציא אלבום חדש כבר מ-2010. השמועות אומרות שהוא עובד על אלבום איפשהו שם בדרום ארה"ב, אני לא יודע מה בקול שלו גורם למוח שלי לייצר דופמין, אבל אני מקווה שהוא יחזור בקרוב.

Metallica – ...And Justice For All (1988) | Chaim Drishner

הנה לכם אירוניה משובחת: האלבום המשפיע עליי ביותר, לא רק בסגנון המטאל אלא אולי בכלל אי פעם, הוא אלבום שברפלקס של ניע ברך (יענו KNEEJERK REACTION) מזוהה דווקא עם תת-סגנון במטאל שאני אישית לא סובל, מכל מני סיבות; כיון שהוא מיצה את עצמו, כיון שהוא משעמם, חסר עומק וריבוד, דהוי ומהוה, משומש ושטחי, נטול כוחניות אמיתית וטעון שיפור בכל הקשור לאווירה - ועם כל האמור לעיל, הסגנון שכישף אותי ועשה עבורי את ההכרה הטובה ביותר עם עולם המטאל הקיצוני. או בשתי מילים: ת'ראש מטאל. בהתחלה חשבתי לאזכר את DREAMWEAVER האגדי של SABBAT הבריטית, אהוב ליבי, מחמל נפשי, האלבום היחיד שמעולם ולעולם לא חדלתי ולא אחדל מלהאזין לו ולאהוב אותו בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, אבל אז, צץ לו במוחי אלבום אחר, כל כך בנאלי, כל כך מוכר, שכמעט מצחיק לכתוב עליו, אבל אם להודות על האמת, הוא-הוא האלבום היחיד שהשפיע עליי יותר מכולם, האלבום שפתח עבורי צוהר אל עולם חדש ומופלא - עולם המטאל הקיצוני, אלבום, שלאחר האזנה בתולית לו, שינה אותי לתמיד.

AND JUSTICE FOR ALL… אלבומה הרביעי של הלהקה השנואה והאהובה ביותר בתולדות המטאל (מטאליקה, או כפי שקראו לה "יודעי דבר" שניסו לקרוא את שם הלהקה על גבי התקליטים שהראיתי להם: מטאליסה) הייתה כל מה שנער בודד, זועם וטעון במעט יותר מקורט של מיזנטרופיה - צריך. את האלבום המקורי רכשתי בפורמט טייפ (או קסטה, למי שזוכר) כיוון שהייתי מסתובב רוב זמני הפנוי עם ווקמן ואוזניות על האוזניים וזה הפורמט הנגיש (והזול) ביותר שהיה קיים עבורי אז. כבר בדרך הביתה מחיפה, מכונס בעצמי באוטובוס, האזנתי האזנה ראשונית לאלבום, וכל גופי צמרמר. קודר, פסימי, פוצע, כבד מנשוא, מלהיב, גדול מהחיים, מפוצץ באדרנלין קולי, כמו נביא זעם העומד בשער ומטיף אודות קץ האנשות.

"...וצדק לכל" היה כל מה שחיפשתי במוזיקה, כל מה שחיפשתי בבן לוויה. הוא הפך להיות חברי הטוב ביותר, חברי היחיד; הוא דיבר אליי באופן בלתי וורבלי, הבנתי אותו מעבר למילותיו, מעבר לצליליו. זו היתה אהבה משמיעה ראשונה, זו היתה המוזיקה שחיפשתי, הו כמה שחיפשתי…

טקסטואלית, האלבום מאוד מחובר למציאות ומקרין עוינות כלפי החברה האנושית ומגרעותיה על כל מופעיה, וזה מה שאהבתי במטאל של מטאליקה; המוזיקה שלה הפוכה מאסקפיזם, מחוברת למציאות וכזו שקל להזדהות איתה. שיננתי את הטקסטים כולם, למדתי את האלבום בעל פה מתחילתו ועד סופו, התמזגתי לתוכו, נהייתי זועם ומבודד עוד יותר בזכותו - ואהבתי כל שנייה בה טבלתי באישה היוקדת של השנאה להכל ולכולם, ילד שכמותי. בשנת 1988 או 1989 מטאליקה באלבום קודר ופסימי זה, היו נושאי דגל הנון-קונפורמיזם עבורי, חבורה חמורת סבר, שאינה מחייכת לעולם, לבושה כמיטב מסורת להקות הת'ראש הקלאסיות היינו טייצים, נעלי ספורט, חולצות טי שחורות, שיער ארוך והרבה 'אטיטיוד' בהבעתם. הו, כמה רציתי להיות כמותם, כמה השתוקקתי להיות במקומם, להיות הם. פגו ונעלמו להם ימי התום של קיל אם אול המחוייך והמלא כרימון בריפים חצי-משועשעים הטעונים בקריצות הומוריסטיות של הנאה וכיף. הלכה ההנאה, נעלם הכיף, נשאר הזעם הקדוש, הטהור, האש שאינה מתכלה, המשטמה שאינה מתבלה, כבר פאקינג יותר משלושים שנה, ורק אני ושכמותי מתבלים ודוהים עם השנים, אך לא המוזיקה, הו לא…

Misanthrope – Immortel (2000) | Tal Idan

התעצבות הטעם המוזיקלי האישי היא תהליך מעניין, שכרוך במעבר בלא-מעט תחנות. שנת 2001. אני בוגר קשוח של סצינת הדת'/בלאק מהניינטיז. אני לא אוהב דת' מלודי. אני לא אוהב מטאל סימפוני. אני לא אוהב פרוגרסיב מטאל.

ואז מגיע אלבום שנוחת על ראשך כקורנס ומותיר אותך בהלם, פשוטו כמשמעו. אלבום שהוא כור היתוך מושלם של הז'אנרים שהוזכרו לעיל, גשטאלט מושלם של כתיבת שירים נשגבת, אנרגיה תיאטרלית, רגש קודר ואפל, וירטואוזיות מופתית, ליריקה משובחת, ואווירה ייחודית שבועטת אותך אל תוך חור תולעת המשתרע בין ביתך המונח לו בערב המילניום החדש לבין צרפת של המאה ה-17. ואתה יודע' שדברים שוב לא יהיו כפי שהיו בעבר.

Raspail – Dirge (2016) | Nofar Bretschneider-Shterzer

בשנים האחרונות, בחיפושיי בחופים ובקרקעית הים אחר פנינים, זנחתי את קטגוריית הדום, אעפ"י שזהו אחד מתתי הז'אנרים שתמיד חסיתי בצלם. לתחושתי, סטגנציה אחזה בחלקה הזו וכל שנותר הוא לנגן את הקיים. מדי פעם אני זוכה לטבול כובע ברוטב זה או אחר ולנגוס בו בתאווה – כך קרה עם ההרכב האיטלקי Raspail. זהו פרויקט צד של חבורת מוזיקאים הפעילים בלהקות כגון Novembre, KLIMT1918, Room with a vie, רובן ככולן מתהלכות במרחבי הדום. דווקא הייחוס ללהקה נפלאה כמו KLIMT1918 שדרה בגבולות המטאל ומנגנת שוגייז הנושק לאותם גבולות, עוררה את סקרנותי. על מצע דום שנות התשעים, כזה היונק מ-Paradise Lost ו- Katatonia, קם לתחיה אלבום בעל אופי משלו; מרבדי צלילים רדופים ממחוזות האמביינט בואכה דרון, מלודיות נוגות ונוגעות, עבודות גיטרות המהדהדת את צלם ההשפעות לכדי יצירה עצמאית ומרגשת. אחד הכובעים הטעימים אותם אכלתי.

Orphaned Land – The Beloved’s Cry (1993) | Yossi Ben Oz

מיכאל היה לבסוף זה שבר אותי, טיפוס שכזה. בעצמו, היה מיכאל סוג של גאון מושפל. בחור מבריק ועשיר בצורה בלתי רגילה שתמיד הייתי נהנה לשוחח איתו ולומד ממנו הרבה. משפחתו עלתה לארץ מרוסיה כמה שנים לפני שנפגשנו בכיתה י', אבל אם לא היית שואל לא היית יודע. לא היה לו מבטא כמעט לחלוטין ונפשו אצילית הייתה. תמיד היה לבוש סחבות למראית עין, ובני כיתתנו ממוצא רוסי היו מכים אותו כל הפסקה בקרירות מרושעת שאני, קטן הממדים, חפצתי להפסיק אולם לא יכולתי מפאת כמותם וגודלם הפיזי של המלוכלכים. הם בזו להיותו ישראלי מידי, אולי משום שהם חשו שאינם יודעים איך וקינאו בו.

במבט לאחור הבנתי: מיכאל היה אולי החבר המשמעותי ביותר שלי בימי התיכון. הייתי ילד מהקריות שאמא שלו רשמה אותו לבית ספר חיפאי טכנולוגי שהציע חינוך ברמה גבוהה יותר וסטנדרטים לימודיים יותר נוקשים. היו אלו ימי ראשית צעדיי במטאל וטראומת ההכרה בעובדה המתוקה-חריפה הזו ש"אני פשוט אוהב את המוזיקה הדפוקה הזאת" עוד הייתה טרייה בליבי. לאחר שנחשפתי למטאליקה והדיסקים שלהם לא הפסיקו לאייש את הדיסקמן שלי (כן, אני זקן), נשבעתי לעצמי ש'אני לא אוהב מטאל אני פשוט אוהב אותם', את מטאליקה. סירבתי לשמוע כל דבר אחר, כמעט לא משנה מה הייתה המתנה שהושטה לעברי.

אבל מיכאל, מיכאל היה זה ששבר אותי לבסוף.

לאחר סירובי הפאבלובי להאזין לדיסק השחור-חום-זהוב שהושיט לעברי, ניאותתי לבסוף ונתתי האזנה. המכירים אתם את הרגע הזה שנדמה שהכל מתחבר בבת אחת? מן הבנה נטולת הסבר של הכל ברגע אחד ויחיד?

כמעט באחת התנוצצו אל מול עיני רוחי רסיסי חומות הזכוכית המיותרים אשר בניתי סביבי במשך שנים, ועולם חדש ובן אלמוות בא ברגע אחד אל מבואות הנפש שלי ואני נותרתי המום. כל צלילי ילדותי שכמעט שכחתים, שבו ועלו אל תוך-תוכי כמו לא הלכו ממני לעולם; הופיעו מחדש במלוא התעוזה ובלבוש מלכות מטאלי מתוק ושחור, זהוב ואפור גם יחד. צלילים שזרקו אותי באחת אל תפילות יום השבת בימי ילדותי, דברים שניסיתי אז להשכיח מעצמי כי חשבתי שאין להם עוד מקום בעולם החדש, החילוני והמטאליסטי שלי. ופתאום כמו הושטה אלי היד וגיליתי שאפשר שהכל יתאחד, ושהתוצאה נהדרת פי מיליון.

The Beloved's Cry הדמו האלמותי של Orphaned Land הוא מנגינת הסרעפת שלי המלווה אותי לבלי דיי מאז הסכמתי בלא רצון לקחת אותו מידיו של מיכאל ועד היום.

לא ידעתי שאפשר לעשות ככה דת' מטאל טבול בארומה גותית נפלאה ובת אלמוות, עוטה שחורים, גאה ולוחמני, בערבית-בעברית-באנגלית-בלטינית. גיליתי מחדש מה עזים ומלכותיים הם פסוקי התורה והתהלים ומה עומק רב הם מכילים, אם רק אושיט אליהם ידי בחזרה, אחר אשר התנכרתי אליהם לשם הניראות השפופה.

הדמו הזה הוא אחת מהיצירות המונומנטאליות ביותר לא משום שהוא טכני או משוכלל ביותר. ההיפך הוא הנכון: הוא עשוי בפשטות והמורכבות שלו אינה אלא נפתולים הנובעים כמו מעיין מתוך הנפש ולא מתוכננים ומוקפדים כל כך; הוא כל כולו מעשה של תבונה, מחוספס ולא מתנחמד, חד ושבור בקצוות, בלתי מהוקצע ובלתי מסוגנן. לוקח שטאנצים של גראולינג שכבר נטחנו עד דק בעולם, וחומרים של מטאל שכבר כולם עושים, ומביא אותם בחיבור מאוחד שמשכיל להופיע בעולם איזה מן ארמון שלא היה פה קודם.

לימים הפכה הלהקה לכוכבן בעל שם עולמי, דבר שהרחיק אותי מהם לבסוף. כמו חשתי שהאהובה שלי, נסיכת היופי, הפכה מודעת מידי לעצמה, והתמכרה לריקודים הזולים הללו לקול תשואות ההמון. עתה כולם נשאוה על כפיים, והיא בתורה זנחה את מבטה הנחוש והמירה את עוזה בשלמונים נוצצים. כבר לא הייתה עוד שלי כבעבר, ואני כשלעצמי גם כן: פסקתי מלהיות שלה.

אבל מעולם מעולם - לא שכחתי ללהקה האדירה הזו את חסד נעוריה.

זהו אלבום של פעם בדור. והאלבום הזה עשה לי בית ספר שהלך והתעצם בי עם כל האזנה, בית ספר שלימד אותי שיעור שעד היום צומח בתוכי: לא לוותר על מה שבאמת חשוב לי בשביל שום דבר שבעולם.

*

רשימות-תהו
מרץ 2019