להיות מיוחד

סיפור | מאת: יוסף בן עוז

שלושים וחמש ושבירה.

אולי שלושים וארבע? אינני יודע בדיוק מתי זה התחיל. לדברים כאלו לעולם אין נקודת התחלה, זה זוחל. בהתחלה לפחות. וזה מתפרק עליך בשלבים שאינך יודע לצפות מראש. אצלי אני חושב שזה התחיל עם מועקה פיזית שהתעלמתי ממנה בימים הראשונים ואחר כך חיפשתי רופאים להאשים אותם כי 'המערכת הבריאותית' לא מבינה מה יש לך. ולשמוע שוב ושוב שאתה בריא כמו שור. בריא כמו שור? תמותו כבר.

אולי שבוע או שבוע וחצי מאוחר יותר כבר הגיע השלב הבא, אני חושב. זה התחיל כשאחד הרופאים האחרונים שבדק אותי סיים את הבדיקה במשהו כמו דקה אחת, בערך, ועוד היה לו משהו להגיד. משהו אחר מבריאות של שוורים. הגעתי אליו עם סיומה המאכזב של נסיעה ארוכה שלי לבית חולים חיפאי אחד של הצבא רק כדי להבין שם שלמרות שהייתי משוכנע שיש לי דלקת ריאות אין לי כלום ואני בריא כמו שור, שוב פעם. הרופא הזה האחרון היה זקן במיוחד ונראה שבע קרבות למדי. אמנם הפיתוי לשמוח שיש אחד כזה, מנוסה, שבודק אותי ושבסיכוי לא רע גם לא ייבלף אותי היה גדול אלא שהאני המתוסבך שלי לא הניח לנינוחות שפשתה בי לשכנע אותי יותר מידי ולו מהסיבה שכבר שבעתי הרבה יותר מידי מריחות. אפילו בשביל אופטימיסט מושבע וחסר תחושת אל חזור שכמותי. אבל משהו היה שונה בהבעת פניו של הזקן. אינני יודע מה זה היה אבל הרגשתי שהוא לא סופר אותי כל כך, וזה חיזק אותי. הוא בדק את הגרון שלי, בדק את הנשימה – בטן וגב – הניח את הסטטוסקופ, כתב איזו מילה או שתיים על גיליון האבחונים שלו ואח"כ היישיר מבט לעיניים הצמאות שלי. פלא שעודני צמא אחרי כל הטלטלות הללו, רופאים ארורים.

אני חושב שאני יודע מה גורם לך את השיעולים הכרוניים.

סתם בקול עמוק ואיטי כמו איזה מן מלאך-רופא שלקחו מאיזה סרט.

מה?

פלטתי, חוטף לו את סוף המשפט.

מיצי קיבה שלך עולים אצלך ומגרים לך את מיתרי הקול. זה בד"כ קורה בגלל פעילות גסטרונומית מוגברת.

מיצי קיבה?

אני מנסה לעכל את התשובה (תרתי משמע).

            כן, מיצי קיבה.

            מה זה אומר?

נו תראה בחור צעיר... יכולות להיות לזה כל מיני סיבות. תזונה, בעיות במערכת עיכול, אפילו מתח ודאגות יכולים לעורר קיבה.

הוא שהה עוד איזה רגע ארוך כמו עלה על איזה משהו, ואז פסק:

אולי אתה מודאג ממשהו?

            מודאג?

הכחשתי כמו רוצח שנתפס על חם.

ממה להיות מודאג?

נו, חסר ממה להיות מודאג, בחור צעיר?

ופתאום יש מערבולת גדולה שעולה מהר מן הבטן לראש ואתה מוצף. והכל בבת אחת בתוך הראש שלי כמו איזו סופה של מחשבות. וכלום אינני זוכר מכל זה פרט לתחושת הבטן המתקרקרת כי נדמה היה לרגע שכנראה עליתי פה בטעות לגמרי על משהו הרבה יותר גדול משיעולים בלתי פוסקים של איזה חודש חודש וחצי. והמפקד, והבדידות, ואיך שלא הצלחתי בתפקיד הישן, והשנאה לכל מי שמתחרה בי עכשיו ואיך שצועק על לאה כאילו היא אויב וכמה שהיא לא, והפער הזה בין הטוב שלה לבין הרע שלי והדמיון הזה בין הדברים כמו איזו בדיחה גרועה שאם היה אפשר והייתי כמו קופץ מהטוב ההוא לרע הזה הייתי מצליח כבר אולי למות מרוב המרחק, ותמיד מתחרט מיד ואומר 'סליחה אני הייתי טיפש... אני לא באמת התכוונתי' והשתיקה (היא תמיד שותקת), ולא יודע כמה יש כוח לסליחה מזופתת לרפא דברים שיצאו ואין איך להחזירם עוד, והסירחון המתוק של החוף בקריות עם הרגליים שלי בחול רטוב ולא קר לי, ואיריס שהייתה הראשונה כנראה ורק חוזרת לפעמים ברגעים כאילו שחסרות לי צרות עכשיו, והפחדים עד שאני לא יודע להצביע על מה, ותחושת המים בגרון כשאני קם בלילה – כל לילה בזמן האחרון – ומרגיש שאני לא יכול לנשום, והצחוק המסריח של צוף הזבל הזה עם השם המפגר שלקח לי את תכנית השירות כי יודע ללקק ואני לא יודע איך ללקק, והבדידות, ובושם המזגנים שמסריח את החדר בזמן שצריך לכתוב רשימות רכבים לניסוי כלי-הַמְכַלָה לדגם 113B במקום להיות עכשיו באנדים של אמריקה הדרומית והקסומה ולהיות סופר עם מקטרת ונוף לים ועננים בשמים סגריריים וכל המחר לפני, והבדידות.

והבדידות.

מר אוברגון?

הדלת נפתחה לרווחה ואחות, עם חלוק לבן פשוט מידי שלא באמת נראה כמו חלוק רק כמו מן ווסט כזה שמכסה כדי שלא יגידו שלאחיות אין מדים, נכנסה בלי לדפוק עם גיליון רישום בידה והקריאה בקול.

כן, זה אני!

אתה יכול להיכנס. דוקטור ווטרהל, חדר 131 בבקשה. צילום הריאות שלך איתך מר אוברגון?

אממ... כן, תודה. את יכולה לקרוא לי רמי.

אמרתי בלי לגמרי לדעת למה.

הדרך לחדר 131 של ד"ר ווטרהל עוברת דרך המסדרון הארוך של בית החולים הזה. תכלת המסדרונות שולט בכל והניאונים העזים מושכים אותי פנימה למעמקיו כבר בלא הליווי של האחות המקריאה. באחד החדרים ראיתי בעל כורחי אדם אחד, קטוע גפה, חבוש למחצה, יושב על כסא גלגלים ששייך לבית החולים (לפי המספר האדום הגדול הצבוע על משענתו) ניבט אלי פתאום והיה מבטו כמו זועק. והתביישתי. התביישתי שבאתי. את כל העולם אני משגע בגלל שטויות ואני בכלל בריא. בריא כמו שור. זה מקום לאנשים שצריכים אותו. יש פה אנשים שבאמת חולים, ואני? מה אני עושה כאן בכלל?!

בסוף המסדרון ליד חדר חולים שהוסב למחסן ארעי עמוס במה שהיה נראה לי כמו עגלות מתים, אני רואה שלט שכיוון אותי לחדרים 115-155. פניתי ימינה בעיקול המסדרון והמשכתי בהליכה סופגת כל.  ריחות חומרי החיטוי והניקיון של המנקות התערבלו בנחירי כמעט עד לאובדן החושים. בצעידה איטית אך קבועה המשכתי להיאבק בריח העז שאיים לשבות אותי אל עולם ירקרק ותכלכל, עולם שכולו טוב. כמו חדר ניתוח גדול כזה השוכן בינות לעננים כבדים בהם הרופא שלי יושב מולי ומחייך אלי, מלטף את לחיי ואומר לי שזה בסדר ושהכל נגמר ושום דבר לא היה באמת;

אבל לא וויתרתי והמשכתי לחוש את הרגלים שלי צועדות ולהישאר במסדרון הזה במקום.

 אל עולם ירוק ותכלכל. עולם שכולו טוב

אל עולם ירוק ותכלכל. עולם שכולו טוב

דקה או שתיים אח"כ הדלת המיוחלת הגיעה, פונה אל חלל קבלת קהל מרווח יותר המכיל ספסלים ותמונות ומכונות שתייה מודרניות. הרגשתי הקלה מטופשת כלשהי, והנחתי לה ודפקתי על הדלת. חדר 131 – ד"ר ווטרהל. ואני דופק קצת ושוכח כמה זמן ונדמה שמקווה קצת גם כן. אולי שיידע כבר את התשובה. אם לא לכל בחיים שלי אז אולי למשהו. אולי למחלה הזו שאני לא יודע מה היא ושאני מרגיש איתה שאני טובע כל לילה, מפסיק לנשום ומרגיש כל רגע בדרך אל הידיים המחבקות של המוות. לא משנה מה, אבל שיידע משהו.

הד"ר העלה זוג עיניים מעל לקו משקפיים עבים, כמו זריחה סוריאליסטית ואמר לי:

            שב בבקשה.

התיישבתי לאט, בוחן כה וכה את חדר, תר אחר רמזים אך לשווא.

משהו בשם שלו לא מצא חן בעיני כל כך. 'ווטרהל'. מה זה ווטרהל לכל הרוחות?! גיהינום המים? חודש וחצי עוברים עלי ואינני מצליח לישון כמעט אף לילה. מים מציפים את גרוני ואני יודע שאני טובע. לא חושב, יודע. כמו בסרט 'הסיוט ברחוב אלם' כשהילדים ידעו שאם יילכו לישון ויחלמו הם ימותו ואיש לא הבינם. ללכת בלילה לישון זה להיחנק בתוך מים שאין לי מושג מאיפה באים אל הגרון שלי ואל חיי. פעם אחת כבר קרה לי שראיתי האור, כמו שאומרים אלו שלא יודעים כלום. קיוויתי אולי זהו זה. אבל הייתה לי ילדה וגם אישה שדפקה בטפיחות מתחזקות והולכות על גבי ואולי גם אמרה או צעקה אלי משהו אבל אני לא שמעתי אותה. כמעט שהייתי עוד רגע באיזה עולם אחר שהדתיים משקרים שהם יודעים עליו והחילונים משקרים שיודעים שאיננו. והרגשתי שאני מוכרח לא להיגמר עכשיו כי יש לי ילדה ויש לי אישה ואני מוכרח להמשיך. אבל המים כיסו והלכו את כל מה שידעתי. והנשימה לא חוזרת ולא משנה כמה תנועות ידיים אעשה וכמה עיניים אתן לאישה שלי שטופחת לי על הגב ומדברת בלי קול, והיא לא תוכל להבין אותי בכלל, ויכולתי רק להכניס אוויר ולא להוציא. עד שלא יכולתי עוד. כמו החלטה של מתאבד נשפתי את נשמתי באחת אל תוך חלל החדר מבועת עד ללפיתת החנק של הידיים של המלאך השחור, בטוח שנגמרתי עכשיו וכל המים ייכנסו לריאות ומהר, ואני פשוט לא אהיה פה עוד.

אבל המים לא חדרו, ואחרי כמה רגעים התחלתי גם לשמוע שלאה אומרת שתזמין לי עכשיו הפניה למיון ושעכשיו צריך כבר ללכת ואני כל הזמן סוחב דברים עד שמאוחר מידי ובסוף עוד באמת יהיה מאוחר מידי.

הנפתי ידיים כמסמן שלא צריך ושהכל בסדר עכשיו, אולי סתם עייף פשוט. אולי עייף מהכל.

מר אוברגון, בדיקות הריאות שלך חזרו ואני צריך לומר לך משהו אבל קודם חשוב שתבין שמדובר עדיין בסיכוי נמוך. אנחנו עוד צריכים לאמת כמה בדיקות אתה מבין.

בדיקות? מה אתם חושבים שיש לי דוקטור? תאמר לי אני רוצה לדעת...

ובכן...

למה הם תמיד שותקים בין לבין? ככה מלמדים את הארורים האלו בבית הספר לרפואה?!

            יש לך בלאקוסולוזיס. כלומר, אנחנו חושבים שזה המצב, אבל הסיכוי הוא דיי גבוה.

            בלאקוס... מה?

            זו מחלה נדירה, אבל לא מידבקת לשמחתנו.

            אבל...

            מדובר בסוג של דיסלוקציה... כלומר – חוסר התאמה. זו מחלה של סימנים נפשיים ופיזיים שמגיעים בגלל מתאם נפשי נמוך לסביבה של הפציינט.

מתאם נפשי נמוך? סביבה? אני לא מבין...

            מר אוברגון. לאחוז נמוך למדי, משהו כמו 0.02% מהאוכלוסיה, יש פשוט מצב פיזי ונפשי שהמשמעות שלו היא שהחולה פשוט לא מתאים. כלומר מבחינה נפשית אני מתכוון, לא מתאים... לשום דבר בעולם הזה למעשה. אתם פשוט מיוחדים כנראה.

"מיוחדים". שוב חיוך של נבלים. ואני עכשיו במתאם נמוך ותמיד ידעתי שאני לא שייך אולי לשום דבר ושאלתי איך זה שלאה אבל איתי בכל זאת, עם כל זאת, ועכשיו שאני יודע אני יותר מבולבל מכשלא ידעתי מאום.

 אולי אני באמת מיוחד

אולי אני באמת מיוחד

אבל אולי אני באמת מיוחד. ומיוחדים לא מתאימים לשום מקום. ועכשיו אני גדול כבר בשביל כל זה. ויש לי אישה ויש ילדה, ואני לא יכול עוד להרשות לעצמי שלא להמשיך. ולהמשיך זה גם מאוד קשה. כי מה היא צריכה את כל זה עכשיו והחיים ממילא כל כך סוחבים אותך אחורה כל הזמן. כאילו רוצים שתחזור להיכן שבאת. אבל אני מיוחד, והדוקטור אמר כבר.

וידעתי זאת, וגם חשתי. וכשהאוויר האיץ על פני כשקפצתי בצהרי היום ההוא מעל הגשר שבו עמדתי וחשבתי כבר כמה פעמים על האישה והילדה ועל כל הכוח הזה שכבר אין בי עוד, ידעתי שלהיות מיוחד זה משהו שלא יכול להיות בעולם הזה.

ואולי טוב שכך.

*
יוסף בן עוז,
ספטמבר 2012