מאלביס פרסלי ועד לבלאק מטאל

מחשבות | מאת: חיים דרישנר

מאלביס פרסלי, דרך סאפוקיישן ועד לבלאק מטאל נורבגי

או

הרוק נ רול מת, יחי הרוק נ רול!

אינני הסטוריון מוזיקה ואיני נוהג לדייק בפרטים הקטנים, בעיקר באלה שאינם נראים חשובים מספיק לדידי. אני כותב לא בכדי להיות נאמן לאיזו שהיא אמת הסטורית הנצמדת לפרטים ולעובדות; אני כותב על מנת להעביר מסר, או נקודה, ובמקרה זה, המטרה אכן מקדשת כמעט את כל האמצעים. אז סליחה מראש על הסלט הפסאודו-הסטורי בתיאור רצף התפתחותה של המוזיקה המודרנית (גם אם אין זה רצף לינארי כלל ועיקר), אבל אני מקווה שאת הרעיון לפחות הקוראים יוכלו להבין, ולו באופן אינטואיטיבי. לעומת זאת, אני ניחן באוזן טובה ואני יודע מה אני אוהב, מה 'מדבר' אליי, מה נוגע בקצוות עצביי, חושף את רגשותיי ומעצים אותם. אני יודע מה נותן לי להרגיש כמו אל, אולי דמיגוד, אולי פסאודו-גוד, מה מטעין את חיי הבנאליים בכמה רגעים של הצצה לתוך הנירונה. לעתים אני משתף, על מנת שאחרים יוכלו להרגיש ולו מעט מאותו קתרזיס מזוקק אותו אני מרגיש כשמוזיקה 'מדברת' אל נשמתי (אם קיימת כזו). מדוע אני עושה זאת? מדוע אני משתף? אולי כי אני פשוט נשמה טובה.

 -- אבולוציה המכבדת את עצמה לעולם אינה לינארית; היא שולחת סניפים, מתפצלת ומסתעפת, נהיית מורכבת יותר ככל שחולף הזמן, פרי בטנה בקצוות, על אותו 'עץ חיים' גרנדיוזי, שונה לחלוטין ממופעיה בתחילת הדרך וכל תוצר אבולוציוני שכזה בכל נקודת זמן (אם יינתן מספיק זמן לתהליך להתרחש) שונה לחלוטין מרעהו, על ענף אחר של עץ החיים או אפילו בהסתעפות אחרת ממש על אותו הענף. דוגמא: מדוזות ובני-אדם; שניהם יצאו מ"אותה רחם" אם להתבטא בעדינות, כלומר חולקים אותו אב קדמון, וכיום -- איפה המדוזות ואיפה בני האדם, ואיפה אותו אב קדמון (כנראה יצור חד-תאי, אמבה, פוליפ, אצה מיקרוסקופית או משהו בסגנון)? בדומה, אני מניח, התפתחה המוזיקה, לפחות המודרנית. אם ניקח את מאה וחמישים השנים האחרונות פחות או יותר, נוכל להבחין בכך שהרוק 'נ' רול החל כהמהומים נוגים של עבדים שחורים בשדות הכותנה האינסופיים של אדוניהם האמריקנים טרום מלחמת האזרחים. שם נולד הבלוז (עצבות) האמריקני ומשם הדרך היתה קצרה ותוך מספר דורות לא רב נולד הרוק 'נ' רול המודרני והפוסט-מודרני. כמובן שבדרך הופיעו גם הגוספל והג'אז והרית'ם אנד בלוז והקאנטרי, אך לכל אלה היה איזה שהוא אב קדמון שהחל הכל; אב קדמון שצאצאיו העכשויים שונים ממנו ללא הכר. וכשהמוסיקאי השחור הראשון נטל גיטרה לידיו, הפציע שחרו של עידן חדש -- עידן הרוק, ועולם המוזיקה השתנה לנצח.

ואז אלביס פרסלי חירבן הכל.

מורי ורבי הרעיוני, אמיש אמתי Umesh Amtey, אחד מצמד כותבי הוובזין מהטובים שהיו מעולם Erebus Magazine, כתב פעם בסקירה אודות Effegy of the Forgotten של Suffocation, משהו כזה, בערך, פרפראזה אם תרצו ברוח דבריו:

כמה רחוק הלך הרוק 'נ' רול ב- 40 שנה? אם חייזר היה מבקר בכוכב לכת זה, הייתי רוצה שיחווה את חוויית הרוק הראשוני, הישן, נאמר באדי הולי, או אלביס או ג'רי לי לואיס, ואז, גב-אל-גב, הייתי רוצה שיצפה ב- Suffocationמנגנת בהופעה חיה... הייתי פונה אל אותו חייזר ומחייך אליו בגאווה. אם אלביס "האגן" (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Elvis the Pelvis) הפיץ את בשורת הקצב המיני הטבוע ברוק 'נ' רול באמצעות מקצביו המהירים והתזזיתיים (ותנועות גופו המגונות והפסאודו-אירוטיות), ובעשותו כן גורם לאמהות ברחבי המדינה להתעלף, כיצד טהרנים עגמומיים וחמוצי-פנים היו מגיבים למשהו כמו Suffocation? ייתכן שהיו מאבדים את שפיותם... או שהיו נסחפים אל תוך מערבולת תשוקה של בלאסט-ביטס שהיו גורמים להם להזיות טעונות ארוטיקה חסרת מעצורים, מאבדים הכרתם ומאבדים עצמם בתופת המוזיקה (הרחוקה שנות אור ועם זאת רחוקה רק כמה עשורים מהמקור הרוק 'נ' רולי המוזכר לעיל)...

 .ואז אלביס פרסלי חירבן הכל

.ואז אלביס פרסלי חירבן הכל

עם אלביס נולד כפי הנראה הרוק 'נ' רול הכייפי, נטול המחאה וחסר השיניים; להבדיל מהבלוז הנוגה והג'אז המורכב להפליא, הרוק 'נ' רול סטייל אלביס היה מוזיקה אינפנטילית ופשוטה, מתקתקה וקליטה להחריד שנועדה למטרות הנאה-בידור-ופנאי, מסיבות ומפגשים חברתיים ופניה למקסימום קהלי יעד, ובל נשכח -- כל זאת תוך כדי גריפת סכומי עתק לכיסי העוסקים במלאכה. המוזיקה, שפנתה למכנה המשותף הנמוך ביותר של קהליה, נהייתה עסק מכניס, מוצר ירוד וחסר ערך ונטול ערכים, אבל מה? כולם אהבו את זה, לכן אף אחד כנראה לא התלונן. ובכלל, לא היתה אלטרנטיבה אמיתית דאז. ואם רציתי לשמוע מוזיקה טובה, אחרת, מה הייתי אמור לעשות? להאזין למוזיקה קלאסית בת מאתיים שנה? ואם לא בא לי קלאסית?

מפה לשם, דרך כל אותם ה"אמנים" הקופצים על קרון הכרכרה בחקותם את פרסלי מנענע-האגן, עבר כעשור וגם הבריטים רצו משהו לנענע לצליליו את אגנם, וכך נולדה הלהקה אולי הגרועה בהיסטוריה -- הביטלס ("חיפושיות הקצב" בעברית, שזה, אם תשאלו אותי, תרגום מבריק לשם כפול המשמעות האמיתי של הלהקה כפי שהוא נכתב באנגלית). הביטלס ייבאה את ההיסטריה של סגידת האמן מארה"ב של פרסלי היישר אל לבו של האי הבריטי ושידרגה אותו. הערצת הלהקה היתה היסטרית, אקסטטית, חסרת גבולות. התמורה שהלהקה העניקה לצבא מעריציה היתה מוזיקה סכרינית להפליא, דלוחה, צפויה מראש, חסרת שיניים לחלוטין, אידיוטית ועייפה עד מוות -- ועל הזבל הקולי הזה אנשים התענגו ולצליליו התעלפו. לך תבין. אבל זה רוק 'נ' רול. הביטלס לקחו את כל החרא המוזיקלי שפיזר דורו של אלביס, אספו אותו לערימה אחת גדולה, ובתנועת הנפה גרנדיוזית הטילו את כל אותה צואה אל עבר המאוורר הגדול שבתיקרה. משם זה השפריץ לכל הכיוונים.

מה שאני מנסה להגיד בדרכי העילגת הוא הדבר הבא: כנראה שללא העבדים השחורים באמריקה טרם ביטול העבדות, לא היה כיום בלאק מטאל. ייתכן שעדיין היינו מנגנים על תופי תם-תם או מנגנים עדיין על גירסאות מודרניות של כלים קלאסיים. אולי מוזיקת מטאל היתה כזו מילולית: מוזיקה המנוגנת באמצעות כלי נשיפה מתכתיים (טובה, חצוצרה, חליל צד, טרומבון, קרן יער), בין אם היה חיבור להגברה חשמלית ולאפקטים ובין אם לאו. לכו תדעו. האבולוציה המוזיקלית יכולה היתה לבצע תפנית ולכיוונים בלתי צפויים לחלוטין, כפי שכל אבולוציה בעלת טיפת כבוד עצמי מבצעת, ולא פעם וגם לא פעמיים במסעה הארוך והכמעט אינסופי -- התוצאה של תפניות אלה, של שינויים דרמטיים בעלילה, היא כמובן בלתי צפויה עוד יותר ולעתים מפתיעה לחלוטין.

הרוק 'נ' רול לא מת כמובן עם מותה של המשוקצת שבלהקות: הביטלס הידועה לשמצה. ותודה לבעל-זבוב על כך (או לכל מי שצריך להודות לו). מותם של הדינוזאורים מפלסטיק פינה מקום לזוחלים הקטנים, היונקים ושורצי המחילות. אלה שחיפשו קרדום לחפור בו, ומצאו אותו בדמות מוזיקה. כלי איתו יכלו להביע תסכול, מחאה, דעה, כאב, רגש; כלי עמו יכלו להביע זעם ושנאה. עידן האייקונוקלאזם החל.

פרות קדושות החלו להשחט בזו אחר זו, פסלי אליל החלו להנתץ, והמוזיקה החלה להצמיח שיניים חדות יותר, נושכות יותר; המוזיקה החלה לגדל זוג אשכים, גדולים, גאים; המוזיקה החלה לייצר לעצמה רגליים נעולות במגפיים כבדים ומצוידות בכושר בעיטה משופר בכל מוסכמה ובכל אייקון שיעמוד בדרכה. זה היה רוק 'נ' רול. זה התחיל להיראות כמגמה בכיוון הנכון, לעבר הגשמת ייעודו האולטימטיבי של הרוק 'נ' רול.

ואז בלאק סאבאת שינתה הכל.

ואם הייתם שואלים את חברי הלהקה מה הסגנון המוזיקלי שהלהקה מנגנת, הם היו בודאי אומרים לכם שהם מנגנים הארד רוק, ורוק הוא כידוע החלק הראשון של רוק 'נ' רול. כי זה באמת רוק 'נ' רול, פומפוזי יותר, מהרהר ומהורהר יותר, תיאטרלי ופילוסופי יותר; כזה שרצה להעביר תחושות ומסרים אותנטיים, כזה שלא חשב על רווח כספי כמטרת-העל שלו או על התחנפות לקהל כעל אסטרטגיית השיווק שלו. אבל עדיין, פאקינג רוק 'נ' רול.

 .ואז בלאק סאבאת שינתה הכל

.ואז בלאק סאבאת שינתה הכל

ואז, הגיע Legion Helvete...

למה אני מספר לכם את כל זה?

כי האלבום Legion Helvete (לגיון הגיהינום) של Tsjuder הוא-הוא רוק 'נ' רול, והדבר הזה תקוע בנגן הדיסקים שלי ברכב כבר חודש שלם. האזנתי לאלבום הזה מאז נפל לידיי כבר עשרות פעמים ואני נהנה ממנו בכל האזנה מחדש, מכיוון שזהו רוק 'נ' פאקינג רול. נכון, הוא מביא לידי ביטוי את הרעיון העיקרי של מטאל קיצוני (או לפחות אחד מהעיקריים שבהם) שהוא, בקליפת אגוז: היטהרות באמצעות אלימות; אך כשם שההיטהרות, הקתרזיס, זיכוך הנפש, הינם רעיוניים, אישיים (אם כי לא פחות ריאליים במוחם של המאזינים, ובודאי שאמיתיים לחלוטין בכל הקשור לנוירו-ביו-כימיה המציפה את מוחם וגופם בחומרים מחומרים שונים, החל מסרוטונין וכלה באדרנלין) -- כך גם האלימות, וזה היופי שבמטאל קיצוני: האלימות נשארת אך ורק במסגרת המוזיקלית וכמעט לעולם אינה זולגת משם לעולם "האמיתי". האלימות הנה תמיד רעיונית, מזככת.

Tsjuder, החזירה באלבום זה רוח נעורים, החדירה שובבות נעורים אם תרצו, אל לב המאפליה הבלאק מטאלית; היא החזירה מקצבים ישנים נושנים, הן סאונד והן גישה לחלוטין נון-שלנטיים, משוחררי רסן או עכבות, משהו כמעט תמים שניתן לעקוב אחריו לאורכו של האלבום: מקצבי רוק בסיסיים, ריפים קלאסיים וקליטים, והכל בתחפושת של זאב רע ונורא, אבל לא ממש. האלבום כתוב באופן כזה שגורם למאזין הנאה פשוטה כמו לחם וחמאה, פשוט כיף ישן וטוב "כמו פעם", כי משהו באלבום מדבר אל הבסיסי והעמוק שבתוך כל רוקר וכל מטאליסט. דמיינו מוזיקה שמתכתבת עם המוזיקה שבנשמתכם, כזו שלצליליה אינכם יכולים אלא לרקוע עם הרגל, לתופף עם האצבעות, להניע את ראשכם אנה ואנה, ובאופן כללי -- מוזיקה שלצליליה אינכם מצליחים להפסיק לזוז, כמעט בעל כורחכם.

 החדירה שובבות נעורים בלב המאפליה של הבלאק מטאל- Tsjuder

החדירה שובבות נעורים בלב המאפליה של הבלאק מטאל- Tsjuder

למעשה, כמעט נדהמתי עד כמה המוזיקה מתכתבת עם רוק קלאסי ועם מקצבי רוק 'נ' רול מוכרים; לא לגמרי בלאק 'נ' רול מובהק, אפילו לא לגמרי בלאק מטאל, בטח שלא קלאסי ובטח שלא משהו שנשמע כמו קלאסיקה נורבגית: 'ליגיון הגיהנום' מערב סגנונות ותיקים לכדי אסתטיקה מוזיקלית מרתקת שבה קלאסיקה ומודרנה הולכים יד ביד, ושופרו של הרוק 'נ' רול הישן והטוב נשמע היטב, הן במקצבים והן ברוחו של האלבום, רוח מרד נעורים נצחי, מרד לשם מרד, מרד ללא סיבה, כשסיבת המרד הוא המרד עצמו, הסיבה והתוצאה חד-הם, אאורובורוס מוזיקלי ססגוני, נונשלנטי ונון-קונפורמיסטי.

Tsjuder (נשמע משהו כמו טְשׁיוּדֵר, ב-שורוק), הם חבורת מוזיקאים נורבגים מנוסים, בסוף שנות השלושים\תחילת שנות הארבעים לחייהם שיצרו באלבום זה (Seasons of Mist 2011) מוזיקה שהיא הכל מכל ועם זאת, משהו ייחודי. הרוק 'נ' רול נוכח במנגינות באופן בולט יותר או פחות, עובר דרך התדרים כחוט השני, מפמפם אנרגיית נעורים וחוצפה, מכרסם בקונפורמיזם הפושה בכל, כמעט גורם לנענוע האגן א-לה אלביס, כמעט גורם לנענוע הראש כמיטב מסורת להקות הת'ראש מטאל חלוצות הסגנון; לעתים נשמע כמו פאנק-רוק, לעתים כמו הארדקור-פאנק, לעתים בלאק-ת'ראש, לעתים בלאק 'נ' רול המוזכר לעיל, אך כמעט לרגע אינו נשמע טהרני, מסורתי, מקובע -- ותמיד תמיד, מתחילתו הכאוטית ועד סופו הקוואזי-אטמוספירי, 'לגיון הגיהינום' נשמע כמו מאת'ר-פאקינג רוק 'נ' רול!

האם זוהי סופה של אבולוציה מוזיקלית? איני יודע. זה די קרוב לקצה, שמעבר לו מחכה לנו, מה? רעש טהור? חזרה לשורשים? משהו קיצוני יותר? משהו מופשט יותר? אז היו לנו אלביס ו-הביטלס ו- Suffocation ו- Tsjuderוהם לא קשורים אחד לשני, ואולי כן. אולי הרוק 'נ' רול שהחל כביטוי לכאב ולמרד בממסד (יהא הממסד אשר יהא), שכח את ייעודו המקורי, החל לשכוח את שורשיו, הפך בורגני, נובו-רישי, שמן, שבע ונפוח מסמים ומחשיבות עצמית -- וכעת, או למעשה בעשורים האחרונים, התפכח והחל לגלות שוב את ייעודו המקורי, ומגמת חזרתו של הרוק במופע קיצוני, עוין ובלתי מתפשר – הוא-הוא הקאמבק האמיתי של הרוק 'נ' רול הישן והטוב, בגרסתו העכשווית, רוויית הדיסטורשן.

סוף דבר -

אני יודע שכל עוד נשמת הרוק 'נ' רול תהיה נוכחת ולו במקצת באותה מטמורפוזה מוזיקלית עתידית -- וכל עוד הרוק 'נ' רול יגשים את ייעודו כפי שאני רואה אותו, שהוא בקליפת אגוז: בעיטה במוסכמות -- עתיד המוזיקה נראה מבטיח, לפחות בזמן הקרוב. אז תנו לאלביס ולביטלס להתהפך בקבריהם המטאפוריים או הממשיים, אנחנו נסתדר בלעדיהם כי הרוק 'נ' רול שלהם אינו הרוק 'נ' רול שלנו, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה...

*

חיים דרישנר,
אוקטובר 2017