לשמוע את גוף האפלה בתנועתו

Khila - Construction of Khila [Demo] | מחשבות, מאת: יוסף בן עוז

האנדרגראונד כמפלט

בשקט בשקט, מתחת לרדאר של כל הצעקות הפייסבוקיות, הקריאות לפעולה מיידית, לשיתוף ולחיבוב של הופעות נהדרות וגדולות מחו"ל; מתחת להמולה הרעשנית והבלתי מעניינת בעליל סביב להקות שהולכות על כתבות בכל עיתון מטאל קיים בשביל החלב בערך, או שוב פעם לשמוע דיון מאוד "מעניין" על למה כן או לא באים בארץ להופעות, ובכלל: מבעד לכל הרעש הלבן הכללי והמשעמם הזה – יש ואתה מוצא תנועה מוזיקלית אמיתית, שחיה לבדה ולא מחפשת כפיים ותשומת לב.

אני תמיד תופס את עצמי בורח בזמנים כאלה, כשהכל רועש לי מידי מסביב, כדי לקחת שאכטה של מציאות. הופעות כבירות וטייטלים גדולים זה תמיד נפלא אבל לפעמים אני רוצה לגלות מחדש את החשיכה, בעצמי. לבד. כי מטאל שייך לבדידות, תמיד היה כך בשבילי וכך תמיד יישאר כנראה, למרות הכל.

לפני כמה ימים קיבלתי קישורית ושורה קצרה שהצטרפה אליה: "יוסי, בדוק את זה."

אז בדקתי את זה.

 

*

הגוף המתפתל של האופל

אני מת על התגליות האקראיות הללו: הקטעים הפשוטים שכאילו נלקחו מתוך שאריות הסלילים של הסרט האפל והסזיפי של החיים על כדור הארץ שנותרו בודדות על רצפת העריכה. אלו הם הדברים החזקים באמת.

  Khila | לעשות מוזיקה שלא מחפשת כפיים ותשומי ( bandcamp )

 Khila | לעשות מוזיקה שלא מחפשת כפיים ותשומי (bandcamp)

Khila (מבוטא: ק-הילה) הוא הרכב חדש שעושה סוג של דום-סלאדג' מרחף ופסיכדלי במקצת. חדש אמרנו? אז לא ממש. זו שלישיה שכבר משחקת בחומרים מחומרים שונים על פני הסקאלה העבה של המטאל המחוספס בישראל מזה כמה שנים, מהחומרים שמתאימים יותר לאנדרגראונד ופחות לשואו גדול עם 80 מיליון פרומואים של פייסבוק. מדובר בדמו טרי מהכבשן שמכיל 2 קטעים: אחד אינסטרומנטלי והשני עם קטע ספוקן – סימפול כמדומני (בשפה הרוסית אם אני מצליח לזהות נכון) – שנותן טוויסט של זעם סרעפות לכל התבשיל פה.

העבודה הזו יכולה הייתה בקלות להיות עוד מריחת גיטרות לא מהוקצעת שמתחפשת לכישרון גדול, כמו שלא פעם עבודות רבות בתחום הסלאדג'-סטונר-נויז-דום עושות בלי למצמץ ולא מצליחות לקנות אותי. אני סבור שהסוגה הסלאדג'ית היא המשחק הזה על הגבול של המטאל בואכה אלטרנטיב-הארד רוק שכזה, לפחות מבחינת הסאונד שכן זו נגינה שנחווית זרוקה וחסרת מסגרת ברורה בד"כ. וכשאין מסגרת ברורה (בד"כ...) התחושה האישית שלי היא שכאילו עובדים עלי. בתמונה הבטיחו לי המבורגר טעים ועסיסי למראה ובפועל קיבלתי קבב שערות. זרימה / ג'אם סשן במקום עבודה אמיתית ויצירה כתוצאה ממנה.

אבל פה זה לא מה שקורה. וזו הסיבה שדיי אהבתי את זה.

ראשית מבחינים היטב בקו מלודי בעל משמעות. ויש השקעה בקומפוזיציה: זה לא סתם כמה חבר'ה עם סיגריה וגיטרות נותנים אילתורים. זו הלחנה אמיתית ויש כיוון לכל קטע. הכיוון הוא לפי מה שהלב שלי אומר לי: ספירלה שמעמיקה אל תוך האפלה. אינני יודע אם החברים ישבו לכתוב מוזיקה בצורה מסודרת או לא, אבל זה לא מאוד משנה: החוויה האותנטית היא חוויה מיוחדת והתוצאה הזו עומדת בפני עצמה בסופו של דבר.

אחת התכונות המעניינות ביותר היא שהסאונד המטושטש האופייני לסגנון הזה, במוזיקה של Khila הוא מעניין יותר. נדמה לי שזו תוצאה של אפס מעברים, כלומר: המלודיה האיטית כמו מתמשכת לתוך הסתלסלות של דיסטורשן שהולך ומתפתל לכיוון השמים, מבלי לעשות דרמות של פראזה שקטה מוגדרת היטב ופראזה אחרת – רועשת – גם היא מוגדרת היטב. הגדרות הן לא תכונה טובה עבור מוזיקה או אמנות בכלל לדעתי (כמו כלא של הנשמה), אבל זה כבר סיפור אחר. על כל פנים: הרצף האחיד אך העשיר הזה יוצר תחושה של מסה אפלה שלמה אחת הנמצאת בתנועה מתמדת. בא לך לעוף איתה, רחוק ועמוק, על כנפיים שחורות משחור....

זה לא כל יום שאני נתקל בהבלחה מסקרנת כשהיא עודנה בחיתוליה. הפעם נדמה לי שלכדתי a real live one מבעד לרעש הגדול מסביב וזה מוסיף לי רגעים של אושר לשנים הסזיפיות של קיומי. זה הדלק שמחזיק אותנו. השנורקל של האוויר הצח במסע האפרורי של היומיום.

אם אני הקטן יודע להמליץ משהו להרכב הזה זה שכן חסרה לי פה ליריקה, וכן חסרה לי פה דינמיקה נועזת יותר. ההרכב הזה מוכרח לדעתי לבעוט באקספרימנטאליות בלתי מתפשרת בכל גבול אפשרי שמציעה הסוגה הדי פשוטה ובלתי מתפתחת הזו שבמגרש שלה הם בחרו לשחק. זה נכון שכשאתה שומע עבודות מהסוג הזה זה כמעט תמיד יודע לספק איזה מרגוע יציב כזה, ולאפשר לך לעצום עיניים ולהסתחרר עם הגיטרות והחספוס שלא מצריכים תשומת לב רבה מידי לפרטים ולהתפתחויות כמו שלמשל מטאל אוונגארדי או פרוגרסיבי תובע ממך, אבל דווקא בגלל הגבולות הדימיוניים הללו הייתי מאוד שמח לשמוע הרכב שהולך על פתיחה שלהם מחדש ונועזות ביצועית וכתיבתית.

ימים יגידו.

ובינתיים, עד שהעולם יקרוס לתוך עצמו ונחזה בגל הבא של הרעננות המוזיקלית שיסתער על ליבותינו ויעיז לצאת מהקונכייה – אני שותה לי עוד קצת מהערק שלי ונכנס אל המסע השחור ל'בניינה של קא'-הילה'.

*

הבעירו את השערים, פירצו את החומות. השחר שלנו עומד לעלות.

יוסף בן עוז
נובמבר, 2017