.מחשבות | מאת: ג.ד
אני תולש את הדפים מהרוחות של הספרים הלא כתובים שלי,
כמו שלא תלשתי את כנפיהם של זבובים שתמיד הרגשתי יותר מדי אשם מכדי לפגוע בהם.
לא את הדפים, ולא את הכנפיים אני מקפל לידי מטוסים ומשליך מעבר לצוק, למטה אל תוך האגם.
אני בוהה בהם מסתחררים כלפי מטה, בדיוק כמו שחיינו, במעגלים.
הם נושקים בעדינות למשטח האגם ויוצרים אדוות, ניסיתי למצוא בגלים הקטנים מסרים,
רמזים מהיקום,
אשליך את עצמי בעקבות המטוסים במהרה, חשבתי.
נעשה תחרות מי יוצר יותר הדים בעולם.
נזכרתי, כשעמדתי על שפת האוקיינוס, דבר שמעולם לא קרה, איך הבטתי אל תוך המים,
והם היו מלאים בזכרונות, ומחשבות על העתיד, שהם בעצם, אותו הדבר.
מה ההבדל בין לדמיין קדימה ולדמיין אחורה?
הזכרונות שלנו אינם הזכרות במקרה, אלא הזכרות בהזכרות במקרה, וכל זכרון שונה קצת מגרסתו הקודמת,
כל זכרון הוא יקום מקביל קטן, שונה במעט מקודמו, ואתה נע בין היקומים, משחק בטלפון שבור עם עצמך,
עד שלבסוף את ג'ינג'ית, ועינייך סגולות, ואנחנו בנמל תעופה בטוקיו, לא, בסינגפור, לא, אנחנו על אי בודד, רק שנינו, באמצע המדבר,
ואת בוהה בי בעיניי האיזמרגד שלך, חודרות אותי בצבען, הכתום, הצהוב, הארגמן, ואנחנו שוכבים במיטה, ואני מלטף את השיער שלך,
הלוך ושוב, מתמקד בנקודה ספציפית על פנייך, לא, על שפתייך, לא, בתוך עינייך, לא, אנחנו מתנשקים, על הספה, לא, אנחנו במועדון,
רוקדים לצלילי מכונות חלודות, נעלמים ושובים לאור פנסים מרצדים, גוססים, לא, אנחנו אצלך בחדר, ואני יושב על הפינה של המיטה ואומר לך,
ש"אנחנו חיים במעגלים, כמו מטוסי כנפי נייר מתרסקים בעדינות קטסטרופלית אל תוך אגם שליו של טרגדיה", ואת לא מבינה על מה אני מדבר, לא,
את לא מבינה על מה אני מדבר, לא, את לא מבינה על מה אני מדבר, לא.
ואני אומר לך שיום אחד תשכחי אותי, ואני אותך, ואת אומרת שזה בחיים לא יקרה, אבל אני כבר עם שיער חום, לא, שיער אפור, לא, שיער כחול, לא.
ואת שוכחת אותי, לא, את שוכחת אותי, לא, את שוכחת אותי, לא.
והנה אני עמוק במים, ולא יצרתי אדוות בכלל, כי מעולם לא קפצתי,
אך קפצתי כל הזמן.