קבורת אש

מחשבות בעקבות הופעתה האחרונה של Kever | מאת: יוסף בן עוז

ליל ה-22 לחודש אבגוסטוס (הנעלה) שנת אלפיים ותשע עשרה למניין בעלי הצלב, וחום הגיהינום האופייני כל כך לימים אלו, שכח במקצת הלילה. בארץ הקודש חם בימות אבגוסטוס והימים מעייפים. עדרי הכבשים נעים המה ממזגן אל מזגן, מבלים את ימיהם בטרחנות פרנסתית כמעט בלי להרים ראש לשנייה חפוזה שבה העיניים לא תהיינה על המסלול; אמנם יש כאלו שבורחים קצת: מי אל המעיינות והטבע המרוסן, ומי אל המלונות ומרכזי הערים. הרוב נע בעיקר אל המלונות. בבריחות כשלעצמן אמנם אין חדש, אבל בבריחות שכאלו גם אין רוח ואין כלום.

קבורת אש ללהקת קבר

קבורת אש ללהקת קבר

אך הלילה הזה נתיב בריחה חדש עלה מתוך המרתף של הלבונטין. בחסות העלטה ואורות הרחוב הצוהלים תמיד, מתכנסים חבורות חבורות של מטאליסטים לנענע ראשיהם פעם אחרונה בהופעה של להקת Kever - הרכב ישראלי דיי צעיר בשכונה, שהוא אולי יותר מכל זה החתום באופן בלתי רשמי על ה-back to the roots המקומי של הדת' מטאל בארץ.

בארבעים שקלים לראש קיבלו כל אחד מעשרות המתקהלים את הזכות לצפות בהופעה משולשת: לצידה של Kever הגיעו גם Svprimacist - הרכב המנגן "בלאק פאק יו מטאל אקסקלוסיבלי" (אם להצהרות פייסבוק עצמיות יש איזו שהיא משמעות...), שזה בעברית פשוטה יותר הינו משהו שביני לבין עצמי החלטתי שאפשר לכנותו סכיזופרניק בלאק מטאל; יש פה הכל מהכל כמעט: דת' עם צלקות של הארדקור בואכה פאנק ועם התפרצויות בלאקיסטיות אבל העשוי במינון גבוה של כאוס מוזיקלי (תיכף בהרחבה בדיוק על זה). אני לא יודע להסביר למה אבל בשמיעות מאוחרות של החומרים שלהם, הצלחתי לאתר שם את הווייב הנהדר של Morbid Angel אולי מהחומרים הראשונים יותר שלהם, נניח Blessed או אפילו Altars וקודמיו. על כל פנים - הרכב מסקרן במיוחד שההופעה שלו בלילה זה עשתה לו עוול לדעתי.

בנוסף לשתי אלו, להקה שלישית שהופיעה הייתה HAR, עליה קוראי המגזין הזה לא יזדקקו להרחבה יתירה - יען כי כתבנו עליהם לא מעט במהלך השנים. למי שטרם זכה להיפגע: HAR מנגנים בלאק מטאל שהתשתית שלו היא בעצם דת' מטאל. אלא שהייחודיות שלהם היא חיספוס היתר של החומרים הן בטקסטורה של המוזיקה והן בטקסטים, מה שהופך את כל העסק לסוג של עיסה בלתי מפוענחת עד שהאזנה מתמשכת והולכת לחומרים של ההרכב הופכת עם התקדמות הדקות למערבולת ממכרת שניתן לצלול אליה כמו שתמיד צוללים לתוך בלאק מטאל טוב (אולי גם על זה בהמשך).

להקת Svprimacist שברו את הקרח ופתחו את הערב. המופע כולו התלווה בסאונד בלתי נתפס בנחיתותו אפילו במונחים המושמצים של הלבונטין 7 - המרתף; במהלך ההופעה התרחשה תקלת רמקול/מגבר/כבל שעצרה בחריקת בלמים את הדהירה של ההרכב. הדבר טופל אמנם תוך כמה דקות (ארוכות קצת אם להיות כנים), אלא שגם לאחר התיקון וגם לאחר שההרכב לא מצמץ הרבה ושב לדהור על החשמל החדש, ההופעה לטעמי לא נסקה.

ההרכב הזה חדש לי לחלוטין וזו הייתה עבורי טבילת האש. אינני יודע אם יש לקחת אל הגרדום את הסאונד הבעייתי או משהו אחר, אבל לא הצלחתי לפענח מה לכל השדים והשדות מתרחש שם על הבמה. לבד מההפסקות המתודיות בין השירים (בהן אפשר היה להבין משהו), כל המהלך כולו נדמה היה לי כמו בליל בלתי ברור של נויז של ממש. אלא שהלהקה לא מנגנת נויז, מה שאומר שמשהו מהותי התקלקל שם על הבמה. לא הצלחנו לשמוע את הריפים והגיטרות נבלעו בבליל נטול קו שהצליח לבסוף לחמוק ממני לחלוטין. בשלב הריכולים שלאחר מעשה התברר לי שאינני לבדי, ולא מעט מאיתנו יצאו הלומי קרב מהעניין.

החומרים האולפניים של ההרכב עם זאת (בשמיעה אוחרת, ולאחר שפסקו הצפצופים באוזניים), הם בהחלט שווים שמיעה. אמנם החתום מטה לא מתערבב טוב עם ניהיליזם פרוגרסיבי, גם אם מוהלים לו אותו יפה יפה בבלאק מטאל, אבל מבחינה מוזיקלית נדמה לי שהחמקמקות הסגנונית של ההרכב היא לחלוטין יתרון. הם מביאים עימם יריקה בפרצוף, ולא מצליחים להידחס לשום קובייה שננסה לסגור אותם בתוכה.

אחריהם המשיכו HAR. ההרכב הזה כבר מנוסה במופעי לבונטין קשוחים, עם אתגרי סאונד, והאווריריות המחשמלת של הסגנון המוזיקלי שלהם יודעת לעשות מהלימונים לימונדה בלי כל ספק: הר יכולים לתפקד גם כשהסאונד לא מתפקד משום שהמוזיקה שלהם איננה חדה כמו הדת'-בלאק של ה-Svprimacist, אלא נוזלית ובלאקרית יותר. זהו אמנם יתרון טכני, ועם זאת, הסאונד פגע באיכות המופע גם של הר, וזאת למרות ההכנה הרבה בסאונד/בקליין צ'ק הארוך שהקדים את המופע.

ועם זאת - ברגע שעצמתי עיניים והתמסרתי? HAR חזרו אלי לגמרי. אופק נעמד בפוזיציית השאגה שלו והתותחים החלו לנהום בכל אומץ כוחם ואני שולחתי כאחרון הנשמות שעל נהר הנשמות בשאול אל חווייה אחרת. כל צרות החומר הרפו ממני לכמה דקות והמראתי אל על (או הושפלתי מטה - תלוי את מי שואלים) לאסוף רגעים צלולים של אי בהירות מתקתקה. תענוג.

שלישיים עלו אל הבמה קבר, וכאן מהלך העניינים השתנה לטובה. איכשהו - שכה אחייה אינני יודע כיצד - השכילו סאונדמניי המופע לתקן את הטרללת שאחזה במערכת השמע, והדברים הפכו סבירים. המופע של קבר היה פצצת אנרגיה של ממש והקהל המועט שהתאסף, הפך לאוסף גופות המתנועעות בקצבים שקשה היה לתאר שאדם מסוגל לפתח אותם. ראשים התנופפו לכל עבר ושערות היכו בתנועות גליות בכל החברים שעמדו לצידי המשתוללים האלמוניים. ניחוחות הקונדישינייר נמהלו בניחוחות העשן והכל רכב על גליו של דת' מטאל עוצמתי, חד כתער ובועט בבטנים, בדיוק כמו ש-Kever יודעים לייצר והיטב.

הלהקה יודעת את המלאכה יפה והיא ללא ספק חיית במות מהוקצעת. כל שיר התלווה בסיבוב הנגנים ופניהם אל התופים. מהלך קצת משעשע למראית עין, אבל עושה את האפקט: כמו לשתות סודה או מים קרים בין כל לגימת קפה טוב אחת לזולתה, הסיבוב הזה קדימה אל הקהל כל שיר מחדש נותן תחושה רעננה כאילו המופע מתחיל עכשיו שוב. אחת התחושות היפות שמטאל יודע לייצר במופעיו, יש לציין.

המופע הסתיים כעשרים דקות לפני שתיים בלילה והגוף שלי החל לתת אותות גסים של עייפות מפרקת עצמות. מיהרתי אל הרכב והרהרתי מעט על הרשמים שנאספו עימי הלילה.

להקת Kever הם הרכב משובח ללא כל ספק, אולם עקב האכילס של החייאת העבר המפואר היא ההיטמעות בצללים של הגדולים של פעם. בסופו של היום ההרכב הזה לא מביא איתו יותר מריפים משוכתבים של Hypocrisy (בעיקר) ואולי אפילו קצת של Obituary, בעיקר בפאזות המלודיות יותר של המוזיקה. הם מיטיבים להיות צלם אליל של מה שאולי היה אל-אמת פעם בעבר וכבר הפסיק להיות. רוכבים על הגעגועים של זקנים כמוני לימי המלוכה האיתנים של הניינטיז, Kever הופכים שלא בטובתם ל-Hypocrisy #2 כשכבים האורות והרמקולים שוקטים. לעוקץ הרעיל הזה של past revival יש מרפא, והוא הכנסתם של אלמנטים עצמאיים של הלהקה ובעיקר אומץ לשבור ולשנות מגמות שכבר פוסלו היטב בסלע ושחבל לשחזר אותם אם לא בתוספת של מקוריות. הגעתי אל הרכב ולפני שפתחתי את הדלת לחזור לשגרה שלי, הבעתי כמעט בקול רם תקווה פשוטה: מה שלא יהיה הגלגול הבא של הנגנים המוכשרים הללו, אני מקווה שהוא ייקח את הלקח הזה ויישלב אותו ביצירה שלו, בכישרון הענק שכבר ממילא יש שם.

המופע של קבר היה פיצוצי במיוחד וניקה את הריאות מהעשן של היומיום המחניק. הלכתי אל השגרה עם אנרגיות מחודשות. כמה טובים ויפים הם הרגעים האלו שאתה אוסף מהם מעט בחייך, שבהם אפשר כמו לעלות מעל קו המים ולקחת קצת אוויר, רגע לפני שצוללים שוב.

*

יוסף בן עוז
אב התשע"ט
(אוגוסט 2019)