bethlehem 1.6.19 רשמים בעקבות ההופעה של
בזמן שמילא את החיים מאז הגיע ההרכב הגרמני המרתק הזה אל ארץ הקודש לתת לנו בראש במפגן עיוועים מרהיב למשמע, ועד כמעט רגעי כתיבת מילים אלו ממש, שקעתי אני אל מערבולת מחשבות. תמהתי: מהו סוד קיסמה המיוחד של הלהקה הזו? איך היא מצליחה לייצר בצורה כה מדוייקת משהו שנראה כמו הליכה מושלמת על חבל: כן דיפרסיב אבל לא אובדני בניחוח שמאלצי; כן בלאק וכן אולדסקול אבל לא עוד עיבוד לעוס של הסאונד האלמותי שכבר ישנו; כן מלודיה אבל לא פילרים ולא מסטיקאז'; כן אוונגארד אבל לא ביזאר בצורה מרחיקת אוזניות.
ביתלחם: מסע בתוך מסע של מטאל.
מעולם לא הייתי בין אוהדיה הקדומים של הלהקה.
בימי נעוריי, ביתלחם לא עלו אצלי ברדאר אפילו. גם משום שהבלאק מטאל לא התחיל להיכנס אל מבואות הנפש שלי רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים, כשנהייתי סטודנט, אבל גם משום שהם חוללו חוויה שהייתה רחוקה ממני. כשאני כותב על מטאל ומשתמש במילה 'מסע', אני לא מקשט, זה מסע אמיתי: אתה עובר מעל אבני דרך שונות הבונות אותך כאדם, אתה מתעצב עם ההתקדמות במוזיקה שאליה אתה נחשף, ואתה סופג אותה ומשתנה בעקבות כך.
בנעורי - אפילו האלבום האלמותי שלהם שהוחזק כבר בימים הראשונים לצאתו להיות מרעיד-האדמה הרשמי של ההרכב (Dictius Te Necare) לא הותיר בי כל חותם. שנאתי את הקו של הסולן שאז נתפס אצלי כפארודיה סרקסטית תפלה על המטאל הכבד, מין הפוך על הפוך של מתריסים מטאליסטיים. ליבי היה נטוע בדת' מטאל, והימים היו ימי הפריחה של הסאונד הכבד והריפים המהירים, ואני הייתי שם - לב, ראש ואיברים.
אלא שבמסע כמו במסע: אתה הולך בדרך הררית, אוסף בבגדיך אבקנים מן הצמחים השונים שבדרך. האבקנים אלו, כוחם יפה להמתין לרגע הנכון.
מטאל שומעים לאט
אחת מהתכונות שנשאו חן בעיני מאוד כבר בתחילה הייתה שהמטאל מרחף מעל לזמן במובן מסויים. לא כקלישאת מעריצים, אלא כמציאות מוזיקלית. אם ניקח את הפופ (לדוגמה) - הוא פועל על מנגנון של פלאש מנטאלי: כוחו הגדול ביותר הוא בזריזות שלו, מופיע ואז נעלם. רגע הוא שם, נותן פיצוץ אטומי ומעיף לך את הסכך ורגע אח"כ, אין לו משמעות יותר; מתפוגג מייד אל האוויר הדק לקול השאון העוקב אחריו - שהוא כמובן השיר המפוצץ הבא שכבר נדחף בפתח. תכליתה של אמנות זו היא חוסר ההקשר והשטחת כל משמעות - ששוכללו לכדי דיוק סוחף המונים בצורה מעוררת יראה, ושמהם מפיקים הנאה רגעית, המרווה כל צמא. והעולם בלי עין הרע מלא באנשים הצמאים לקצת רוך שילטף. הנאה זו מטבעה קצרה היא, לכן יש לתדלק את המחסנית בעוד ועוד יצירות מתפוצצות כמו סוכריות קופצות - על מנת לשמור על המומנטום ולהקליל את המציאות. וכך העסק נע לו: בריכה רועשת שמימיה הם הסחי, שהכל רגילים בה ומתענגים בחמימותה, מבלי להבין שבעצם כלום לא זז, הכל עומד דומם כמין ביצה אחת מבעבעת ותו לא.
במטאל, המנגנון שונה.
מכיוון שמראש המוזיקה אינה מנסה לחלוב את בלוטות הכיף שלנו, אלא להיפך - היא מכוונת אל המגע של האימה - היא רואה עצמה פטורה ממחול השדים של השילהוב. המטאל פועל את אותה התרפייה, רק בכיוון הפוך: מפגש עם הזוועה במקום אסקפיזם. הפטור הזה נותן יופי של הרפיה יצירתית: אמן מטאליסטי לא חש את הצורך הדחוף לייצר בומים קליטים, ויש לו פנאי להשקיע בניואנסים שלוקח זמן לעלות עליהם, ולשתול אותם במוזיקה שלו.
במצב כזה אתה מבין עם הזמן שיש לך עסק עם משהו אחר כאן. זה לא 'תלחץ מהר ותקבל תשובה' אלא יותר כמו ויסקי טוב: ההשפעה האמיתית אינה טמונה בלגימות, רק בספיגה האיטית.
אם אני מחבר את הנקודות - אז ביתלחם, כך אני מבין היום, היו בעבורי האבקנים על הבגדים שלי. היום, בפרספקטיבה של עשורים, הגיע אליהם הרגע הנכון. זה לבדו בעיני מעיד על התמצית האמנותית המשובחת של ההרכב הזה שאלמלא הייתה קיימת לא יכול היה להחזיק זמן בכלל. ביתלחם אם כן, היא מן הדברים האלו בחיי שהמתינו לי בסבלנות עד שאתרצה, ודמם רותח בהם.
אני מניח אבל, שמן הראוי להתחיל מההתחלה.
פשוט מטאל אפל | ביתלחם
*
מטאל אפל
הלהקה הוקמה בשנת 1991 על חורבותיו של הרכב ת'ראש מטאל שנקרא Morbid Vision שהספיק להוציא קלטת דמו יחידאית עוד באותה השנה, לפני ש-Jürgen Bartsch ו-Klaus Matton פרשו ממנו כדי להקים את ביתלחם.
בתחילת שנות התשעים הפכה הלהקה לחממה יצירתית. הם הספיקו להוציא לאור כמה קלטות דמו אך הפריצה הגיעה עם צאת אלבומם הראשון - Dark Metal. זה, בתורו, התווה קו חדש בעולם המטאל הקיצוני בסמנו נתיב שכאילו מונח היה שם מאז ומתמיד: בלאק איטי שהמלודיה שלו מעוררת פלצות, לא שטניסטי כלל, אובדני וחולני, ובעיקר: דו-קוטבי בטבעו (עוד קצת על זה בהמשך).
בשנת 1996 החליף ההרכב סולן וקלאסן פינה את מקומו לריינר לנדפרמן - אחד הווקאליסטים שבמבט לאחור אפשר להצביע עליו כמי שסימן את הכיוון של הווקאלז הדיפרסיביים במטאל הקיצוני. עם מכפל הכוח הזה ההרכב יצר את האלבום השני שלו, שללא כל ספק העצים את הקו החולני שהחל באלבום הבכורה, ולקח אותו אל מחוזות חדשים של שריטה מוזיקלית מבלי להזדקק כלל לדרמות המתאמצות של הרכבי מטאל קיצוני אחרים.
אמנם לא את כל היצירות אני אוהב. Mein Weg פחות נכנס ללב על אף שחלק מהקטעים שבו בהחלט מעניינים ביותר, וגם hexakosioihexekontahexaphobia. האלבום האחרון שראה אור אך בחודש מאי השנה לעומת זאת הוא מעניין למדי והרוח הקרירה והרעננה של המיזוג הדו-קוטבי מורגשת בו יפה.
אם אפשר ללמוד שיעור יפה בהקשר של ביתלחם זה מוכרח להיות שסבלנות עם ההאזנה לחומרים המורכבים הלו - משתלמת.
ביתלחם יוצרת 'מטאל אפל'; לא בלאק ולא דום ולא דת' - אף לא אחד מאלו ובה בעת - את כולם ביחד.
האלבום הזה סימן כיוון מחדש במטאל הקיצוני - Dictius Te Necare
המארש העדין והחור השחור של המציאות
מיד כשהתחילה ההופעה, החלטתי להתמסר. זה מצליח לעיתים נדירות. מצאתי שהחלטה מתאימה ברגע הנכון עוזרת. דינה כפתיחה בדיוק בעיתוי הנכון את הצוהר הבלתי נראה בקיר הבמה של הגגרין, זה שמוביל אל עבר עולם אחר. הפעם זה עבד, וההופעה הזו הצליחה לסחוף אותי אל השער ההוא במארש בלאק מטאלי עדין.
למותר לציין שההופעה החלה והסתיימה עם גגרין לא מלא כל כך, אולם דבר זה (מצער יותר או פחות), לא הפריע כלל להרכב לנגן בצורה מפעימה ביותר את אולי אחת מהופעות המטאל המשובחות שנראו במחוזותינו; ציניות בצד - זה היה מופע של עוצמה בלתי מוסברת. צריך היה להיות שם. לא יעזרו מילים שאכתוב על הדף, כמה שלא אשתדל. זה היה הכל: החל מהסאונד שהיה בסה"כ טוב עבור הלהקה, עבור בקשר החם של ההרכב עם הקהל, וכמובן - כלה בסולנית, שהיא לדעתי אחת מחיות הבמה המרתקות שיש בנמצא.
הסולנית החדשה של ההרכב (Yvonne "Onielar" Wilczynska) עלתה לבמה בליווי גיטרת בס נקייה ומלודיה מהפנטת כמו החלילן מהמלין. היא ניצבה שם לבדה, מלווה את תחילתו של השיר הראשון במשהו שהוא ספק שירה ספק קטע ספוקן תמהוני. דמותה הלכה והתגלתה תוך שנוכחותה הבימתית אף היא הולכת ונחשפת אל הקהל הכמעט אינטימי הזה שנכח במופע ההוא. בראותי אותה, אני מודה שדיי נדהמתי: צעירה גרמניה, עיניה מהופנטות ומבטה קר, ובה בעת תנועות ידיה אומרות חום. שיערה הבהיר ארוך כמעט עדי רצפה והיא כל כולה תעוזה. לא נתקלים הרבה בשילוב שכזה. הבטתי שוב בשערה וניסיתי להיזכר. לקחו לי שני רגעים וזה בא: Maria [1]Orsitsch!
מאריה? מאריה אוזיריק? האם זו את?
למשך כל ההופעה הוקרנו ברקע קטעים בלא שמע מתוך הסרט Begotten. אמנם כשלעצמו זוהי יצירה שיש מה לומר עליה, אבל לי אישית הקטעים לא תרמו מאומה. לא היה בהם כל צורך. אם כבר הם משכו פה ושם את תשומת הלב מהמוזיקה עצמה שלדעתי הספיקה לחלוטין.
בתוך ההופעה שלפתי נייד והתחלתי להקליד בין לבין. כתבתי שביתלחם מנגנים את שיר ההלוויה של קץ-ההיסטוריה. כתבתי שהם מפלסים דרך חדשה. עצרתי את הכתיבה. שעה זו ניתנה לי במתנה כדי שאוכל לספוג את הכל. אחר כך אוכל להעלות על הדף. בדיעבד לא הייתי צריך יותר מכמה מילים. אלו בתורן שימשו בסיס למה שאני כותב לכם כאן עכשיו.
ככל שהתקדמה ההופעה לא היה מנוס מלהודות ביכולותיה הפנומליות של אוניאלר. מעבר לנוכחות הבימתית, מדובר בסולנית מוכשרת במיוחד: ראשית - היא מסוגלת ללכוד במנעד הווקאלי שלה ספקטרום רחב של ביצועים, שמכיל בקלות גם את קודמיה, ומדובר בפירוש במלאכה מאוד לא קלה. זה נכון לכל האלבומים אבל במיוחד זה קשה כשמדובר באלבום השני, שכאמור נחתם בחותמו של ריינר - מגדולי טרופיי הדעת של המטאל הקיצוני.
אבל היה שם משהו נוסף: על גבי אני נושא מעל שניים וחצי עשורים של מטאל בעורקים. אני חושב שמעודי לא שמעתי גראולינג שהוא בו זמנית גם צווחה חורכת וגם מצליח לדייק מוזיקלית(!) - כמעט כמו שעושים בשירה נקייה. אוניאלר עושה זאת. בתחילה אתה מוקסם, לא מבין איך ניתן. אחר זמן אתה מבין שזו בעצם צווחה נשית, ויכולת השליטה שלה בגרון היא דרגה אחרת של אתסטיקה.
סוף ההופעה הותיר אותנו בלא הדרן ועם תחושה מתוקה של הלם. בחוץ הלהקה יצאה למעט האנשים שהתאספו בפאתי המקום ונתנה קצת גוד טיים של צילומי חיבוקים, חתימות אלבומים ושאר ענייני מעריצים לאלו שבאו לחזות בפלא הזה. אני לא ניגשתי, למרות שהדעת נותנת שהייתי רוצה להגיד להם כמה דברים. ואולי גם לראות את אוסיריק מקרוב שוב...
ביתלחם מעיפים את הסכך של הגגרין
"תעוזה גרמנית חדשה"
ביתלחם הם דוגמה מעולה לקבוצה של יוצרים שנפשם נתונה בכף הקלע של הקוטביות. אין להם יכולת לבחור נתיב סלול באמת, ולכן הם תמיד ייטו אל עבר המיזוג והמוזיקה שלהם לעולם תהא מועדת לפורענות: עשירה ומיוחדת, חורגת מכל מה שהיה לפנים. זו הסיבה שלטעמי התפתחה הלהקה אל האזור הנוכחי שלה בסופו של דבר: על התשתית המכוננת של הבלאק והדום מטאל בנתה ביתלחם עם הזמן מגדל מוזיקלי שונה מכל מה שנעשה קודם. בהימשכם אחר הקו של ה-Neue Deutsche Härte (שלדעתי יש לתרגם: 'תעוזה גרמנית חדשה'), ביתלחם ניגנו סגנון מודרני יותר ויותר עם ההתקדמות באלבומי האולפן שלהם. ה-NDH הוא שמו העיתונאי של סגנון רוקיסטי שהתפתח באמצע שנות התשעים בגרמניה[2], המשלב בין גרוב-מטאל, מוזיקה אלטרנטיבית ובעיקר: טכנו-אינדאסטריאל. זה האחרון מעניק מקצבים, נעימות קליטות ומעוותות בניגוניהן, ובעיקר תחושה של מעוף. זוהי מוזיקה שמלבד העיוות המסוקס שבה, היא מציעה שילוב אסתטי של יופי וכיעור, טוב ורע בה בעת. דו-הקוטביות הזו, היא ההעברה המושלמת כמעט של הרגשות המעורבים ותחושת הבלבול שהיא החווייה הקיומית הכי תשתיתית של העידן המודרני כנראה.
שיר ההלוויה של קץ ההיסטוריה
אותי ביתלחם שובים במלודיות הקטנות שלהם המחברות בין קטעי המטאל. במלודיות האלו חבוי הכל. אינך יודע אם זו זעקה של ייאוש או צווחה של זעם. העמימות מעבירה אל השומע את התחושה הגולמית שהמוזיקה הזו היא מה שהוא חווה על עצמו ביום-יום. זהו הריאליזם המשחרר.
בקיר הבמה של הגגרין יש צוהר שאפשר לעבור דרכו לעולם אחר
בהקדמת דבריי השוויתי את המנגנונים המוזיקליים של 'המטאל' (או כל מוזיקת שוליים אלטרנטיבית לצורך העניין) למה שאפשר לכנות אותו במילה הכוללת 'פופ'. מי שחש בפעימות הלב על העורק רואה מייד: המשמעות היא ששתיהן מבטאות את הדיסוננס והניכור של האדם ממציאותו העכשווית. בין אם תהיה זו הפקת הנאה צרופה וסכרינית של בריחה ובין אם נגיעה מלוכלכת בקרביים של הקיים - שתי האמנויות מציעות אלטרנטיבה לדיסוננס.
באוטו בדרך הבייתה תפסתי שלמעשה כל מה שאנחנו עושים פה, כל התבניות האלו, כל המוזיקה שלנו, כל השחור הזה שמעלה חיוך על השפתיים - הוא תולדה של האכזבה הקרה מעומקם של החיים. זה לא דבר קטן.
האם זה הכל? אנו פשוט בורחים מקיפאונו האדיש של העולם? האם כל מה שנוכל לעשות הוא לקחת גיטרה ולנגן או לקחת תקליט ולהאזין? ביתלחם מושיטים יד אל המוות (כמעט מילולית) למשך שעת הופעה או שעת אלבום קלה. זוהי דרכם לפלס נתיב של משמעות וישאף יאמרו - חירות מסויימת - בעולם שבו אלו כה נדירים.
עם הזמן אתה אמנם מתבגר ולומד לוותר על התקווה שדברים יהיו אי פעם כפי שהם ראויים להיות. לומד להסתדר עם הקיים. אבל עבור רבים, העורף מתקשה לנוכח ההרגשה שהחיים כולם מרחם ועד קבר - הם המאמץ הבלתי פוסק לחצוב פנינים קטנות של משמעות, בהרים האפורים לבלי קץ הממלאים את העולם.
ואולי זהו המתח, המוכרח להיות, שבזכותו אפשר שבכלל תהיה משמעות.
*
יוסף בן עוז
סיוון ה’תשע”ט | יוני 2019
[1] מאריה אורסיק, הייתה דמות מסתורית מתקופת מלחמת העולם השנייה, נולדה בזאגרב ב-1895 לאב קרואטי ואם גרמנית-וינאית. לימים הפכה לסוג של מדיום ונקשרו בה סיפורי פלאות אודות אגודת סתרים בשם Vril Society שקשורה הייתה באיזוטריקה נאצית (למרות שסיפורים אלו לוטים בערפל). כל חברותיה של האגודה היו נשים יפות מראה מאוד, בעלות חזות ארית. לפי הסיפורים, נשים אלו היו מהלכות בניגוד לאופנה המאופקת של אותם הימים, כששערן פזור וארוך מאוד.
[2] המונח הזה מהדהד את ה-Neue Deutsche Welle אף הוא תיוג של קריין רדיו הולנדי - ומשמעו 'הגל הגרמני החדש'.