תיאטרון שבשוליים | ראיון עם יואב איתמר, מאת: מילי שמידט
הראיון המובא כאן הוא עם מישהו אותו אני מכיר היכרות אישית.
למעשה, יואב איתמר הכיר אותי עוד לפני שאני הכרתי אותו. שלחתי לו את הספר הראשון שלי, שעקב הנסיבות נותר בלי מוציא לאור. יואב קרא, התרשם, ושלח אותי להוצאה שהוציאה את הספר לבסוף. השנים עברו ונראה שהעניין שלו ביצירה צעירה, עצמאית ותוססת רק גבר.
יואב איתמר: אני למדתי בתיאטרון החדר ... להגיד את האמת בפרצוף
כיום, בגיל 36, הוא מושל על הוצאת חבר לעט ועל תיאטרון השוליים. באמתחתו ספר שירה, ספר מחזות, שני ספרים מתורגמים ומעל לשישים ספרים שכבר ערך. יואב הינו יליד חיפה במקור, אבל מתגורר היום בתל אביב.
הוצאת חבר לעט פועלת כל הזמן ומשגשגת. ובכל זאת, מכל העיסוקים האלה נראה שהמקום הטבעי לו ביותר הוא התיאטרון. ההצלחה הראשונה שלו, "כהנא צדק?", כללה שחקן יחיד בן דמותו של הרב כהנא, שנושא מונולוג פוליטי תוך שהוא מכין פשטידת קישואים. לא תמצאו את זה בתיאטרון המסחרי. ההצגה רצה מספר רב של פעמים מול אולמות מלאים ותורגמה בימים אלה, מכל השפות, לגרמנית. ההצגה השנייה של יואב, "לנשום בספירה לאחור", שמדברת על מצב העורף בזמן לחימה, תעלה ביום רביעי הקרוב, 7/12/16 בתיאטרון "קרוב" בתל אביב.
לא כל יום אתה פוגש בדרכך אדם המוקיר את ערכה של הבעיטה הטובה ובטח לא כזה שמנסה, ואף מצליח, להעמיד אלטרנטיבה. ולמרות שבימינו להעמיד אלטרנטיבה נתפס יותר מידי פעמים כלהעמיד אלטרנטיבה בכיינית בסופו של יום, עד כי הפך העניין לדבר שבשגרה ועד כי אין כבר כוח לשמוע עוד יבבות המתחפשות לאמנות, למרות זאת – אצל יואב זה שונה.
אני סבור שיש בו ביואב תעוזה. אמנם לפחות חלקנו כאן ברשימות-תהו לא לגמרי מזדהים עם כל האמירות ("שיקולים קפיטליסטיים" בבחירת מבקרים צעירים לתיאטרון – כדוגמה קטנטונת) אבל לקרוא להצגה שלך "כהנא צדק" זה לא עניין של מה בכך. כשאמרתי לא יבבני? אז הנה: יואב אף פעם לא רץ לבכות על זה שאין לו. עובד קשה, כבר שנים הוא מפזר את עצמו במיליון ואחד תחומים מביקורת ספרות ותיאטרון ועד מחזאות ממש. בתחומי הכתיבה אין כמעט דבר שלא עשה.
התמיכה של יואב ביצירה צעירה היא דבר שאני תמיד מעריך. הנה, אני קורא עכשיו את אחד הספרים הכי חדשים שיצאו בחבר לעט, וזה פשוט מדהים. לא כותבים דברים כאלה בארץ, ובחבר לעט הוציאו את זה.
לקראת הצגת הבכורה, החלטתי לשאול את יואב כמה שאלות על תיאטרון השוליים הישראלי:
מילי: היי. האמת שיש לי הרבה שאלות, ואתה עוסק בתחום מעניין מאוד בעיניי. כך שבטח לא יהיה זמן להכל.
יואב: נסה.
מילי: ראשית, אתה משיק עכשיו הצגה חדשה: "לנשום בספירה לאחור". קראתי את המחזה והוא הצליח להצחיק אותי. עכשיו היא מוכנה לעלות לבמה. אז במה בעצם עוסקת ההצגה הזו, מבחינתך? כלומר, ספר לי עליה קצת.
יואב: אני לא נקראתי למילואים במלחמה האחרונה וישבתי מול הפיד שלי שמורכב בעיקר מעצמאים, ולא יכולנו לעשות כלום. הפרנסה שלנו תלויה בעשייה בלתי פוסקת, אבל אם תשאל אותי ממה התקיימתי בזמן המלחמה, אתקשה להשיב לך, כי חוסר הוודאות והידיעה שכל הזמן יכול ליפול טיל שיתקו את כולנו. אז החלטתי לכתוב על המלחמה, ויצאתי עם אישתי לכיכר ליד הבית, ומיד כתבתי אולי 2000 מילה. אבל יותר מ'על המלחמה', המחזה הזה הוא עליי, ועלינו, ועל מה עושים כשהבית, שמלכתחילה צר ממידותיך, נחרב וצריך לבנות אותו שוב.
ההצגה עוסקת, קצת כמו בספר "חסות" של סמי מיכאל, שאותו לא קראתי אבל אהבתי את הרעיון הכללי, בשחקנית תל אביבית שבאה לבקש חסות בקרב משפחתה בצפון הארץ, ומנהלת רומן (קשה לומר אוהבת) עם שחקן ערבי. המשפחה מנסה לשדך לה את אהוב נעוריה שחזר בתשובה והפך לחשמלאי ומשם הדברים מסתבכים ולטובת שונאי הספוילרים לא אמשיך.
מילי: מתי ואיפה הצגת הבכורה?
יואב: בתיאטרון "קרוב" מייסודו של ניקו ניתאי, שהמנהלת שלו דורית היא היחידה שהבינה את הראש שלנו, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, לווינסקי 116 (נכנסים בכניסה הראשית והולכים ישר עד הקצה) בשביעי בדצמבר בשעה 20:00.
מילי: התחנה המרכזית נשמעת כמו מקום מעניין לתיאטרון. תכף נחזור לשם, אבל לפני זה אני רוצה לשאול גם על המחזה הראשון שלך – "כהנא צדק?": ראיתי פעמיים וגם קראתי ואהבתי אותו מאוד. מה תוכל לספר לי עליו, מהזווית שלך ככותב? הרי זו פרובוקציה שמחכה להתממש. עד כמה כיוונת לזה ואיך זה התקבל על ידי התיאטרון המיינסטרימי?
מתוך ההצגה "כהנא צדק?" | מנהלי "הבימה" ומנהלי פסטיבלים בארץ לא רצו לשמוע מזה
יואב: אני למדתי בתיאטרון החדר וההצגה הזו נעשתה במסורת של תיאטרון החדר, להגיד את האמת בפרצוף. זה יצר תיאטרון מאוד אחר, שאנשים התקשו לבלוע למרות שאני לא חושב שהמחזה יותר פרובוקטיבי מחדשות השעה שמונה מדי יום. זה פשוט שבמשך שעה אתה לא יכול להסיר את המבט ממנו, כמו שאמר לי מנכ"ל צוותא בעצמו ש"בא לרבע שעה ונשאר לכל המחזה". עבדנו על המחזה הזה שנתיים, והוא רץ שנתיים. ניסינו להביא אותו לתיאטרון הרפרטוארי וזה לא צלח. ב"קאמרי" הבמה היחידה שהתאימה לו היא הקפה תיאטרון והמנהל טען, ואולי בצדק, שהיא לא מתאימה לשם כי המופעים שם (ובכלל בתיאטרון) מעודדים נוסטלגיה ואסקפיזם. ב"הבימה" עברנו את דרגי הביניים, אבל המנהלים סירבו לצפות בהצגה גם כששלחתי להם אותה למייל, אני משער שגם ברמה הסימבולית הם לא רצו קשר לכהנא, כמו גם מנהלי פסטיבלים בארץ. בחו"ל הייתה יותר הצלחה, אבל לא יכולתי לעמוד בנסיעה לאמריקה לשלושה שבועות כמפיק.
מילי: מעניין מה שאמרת לגבי הנוסטלגיה והאסקפיזם שמצויים בתיאטרון. אתה לא מצטיין בזה. זה באופן אוטומטי ממצב אותך בשוליים, בתיאטרונים העצמאיים והקטנים יותר. אני צודק?
יואב: מה זאת אומרת לא מצטיין בזה? זה עניין של בחירה. אמרתי לעצמי שיש לי את כל החיים לכתוב סיפורי אהבה, אבל לבעוט יש לי רק צ'אנס אחד. כתוצאה מהבעיטה, הפוליטיקה נכנסה לחיי וכתבתי עוד שניים שלושה מחזות שאפשר להגדיר אותם פוליטיים, והסיבה שפעלתי להעלות אותם הייתה התחושה שבכך אני משרת את המדינה יותר טוב משדה הקרב. אני מודה שדי נגמרו לי המשאבים ואני כותב עכשיו מחזות שאפשר להגדיר אותם "בידוריים", רק כדי להתאושש, כשבמקביל יצאתי בקמפיין גיוס כספים שיאפשר לי להמשיך לדבר על המציאות (למעוניינים להציץ, הקמפיין בקישור הזה: אנסמבל דו-קו באתר מימונה). אני עובד עם קבוצה מקצועית של שחקנים, אנחנו נהנים לעבוד יחד, והלוואי שרק ימשיך.
מילי: השאלה שלי היא, מה בין תיאטרון השוליים לתיאטרון המיינסטרים? מה רואים משם שלא רואים מכאן?
יואב: התחושה היא גם שאנשים פחות רוצים לשמוע; שיש הרבה אנשים תרבותיים שנמצאים במין גלות פנימית בארץ. זאת הסיבה שבחרתי גם להיות יותר קומי, כי קל יותר לאכול בשר עם קצת מלח. תיאטרון מיינסטרימי תלוי בזה שיבואו אליו אנשים.
אחת הסיבות לגוויעתם של התיאטראות המסחריים בארץ היא שהתיאטראות הגדולים לקחו להם את הקהל, בעוד שהדרך להצליח היא אם אתה גדול מאוד או קטן מאוד, כפי שאומר אמיר אוריין. כדי להצליח בגדול, אסור להרגיז אף אחד. אז או שאומרים כמה נפלא היה פה פעם, או שרומזים על ידי הבאת מחזות מחו"ל שגם פה אולי לא משהו (בשפה של תיאטרון החדר אנחנו קוראים לזה מחזות חתרניים). ועכשיו כשהמפתח לכסף הוא להופיע בהתנחלויות, יהיה פחות ופחות מקום למחזות מרגיזים. מכיוון שיש מקום רק להפקת מקור אחת או שתיים בשנה בכל תיאטרון מיינסטרימי, קובעי הטעם יושבים עכשיו בשטחים.
מילי: ובכן, אז נשמע שבתיאטרון השוליים יש לך דווקא הרבה יותר חופש. גם אם פחות קהל. יש עוד יתרונות לתיאטרון השוליים על פני המסחרי?
יואב: אני חושב שבגדול כן, וגם בגלל התופעה שתיארתי לעיל אפשר לומר שהשוליים התרחבו. כשהייתי מבקר תיאטרון במשרה מלאה, יכולתי לראות הפקה או שתיים בכל יום מדי יום ואני לא חושב שהייתי ממצה את כל מה שיש לארץ להציע. לשמחתי יש בארץ מתנ"סים שנותנים לך מקום לחזרות תמורת הצגה או שתיים ויש לפחות תשע מעבדות פרינג' רשמיות, יש עיריות שמבינות את החשיבות שבעשיה כך שבכל תקציב אפשר לעשות תיאטרון אם אספת סביבך מספיק משוגעים לדבר, ובכל שנה 200 "משוגעים" כאלה מסיימים את בתי הספר למשחק. מי שרוצה לראות תיאטרון באמת, שיבוא לפרינג'.
לגבי השאלה על יתרונות, אני חושב שזה המקום שבו אתה יכול לשייף את האמנות שלך. לא מזמן הגשתי מחזה לתיאטרון באר שבע. קיבלתי מכתב דחייה שלא אמר דבר. כשיש עבודה על מחזה, אז אתה מבין מה עובד ומה לא, מה אפשר להבין ממכתב דחייה סתמי?
מה יכול שחקן ללמוד על אמנותו כשהכי גבוה שהוא יכול להגיע אליו זה להיות שומר ג' ברפרטוארי או שחקן בגנים? מה יכול במאי ללמוד על אומנותו אם אין לו את מי לביים?
מילי: אז אתה אומר שדרוש ניסיון כדי שיוכל היוצר ללמוד על עצמו ולהתפתח, וזה נמצא בתיאטרון השוליים?
יואב: אני גם כותב שירה ופרוזה, ואני חושב שמה שאגיד עכשיו נכון לכל צורת אמנות, לפחות בארץ: המערכת רקובה. שיקולים קפיטליסטיים, שלא לומר שחיתות לשמה, גרמו לכך שאין מספיק מבקרים צעירים, שלא לומר בכלל. כתוצאה מכך, פרסים מחולקים למי שהתקשורת אוהבת ומשמרים את המצב הקיים. אם פרס לא ניתן למי שהתקשורת אוהבת, תהיה בטוח שנסגרה עיסקה כזו או אחרת מאחורי הקלעים, ולו רק כדי לפתור חיסרון כיס כזה או אחר של המקבל. מי שישנם פועלים ללא לאות לשמר את השלטון ההגמוני שלהם, על ידי כך שלעולם לא יתנו סיכוי למי שלא בברנז'ה שלהם להופיע או לדבר או להתבטא מעל הבימות הבודדות שעוד נותרו. האינטרנט כביכול פתוח. אבל באילו תנאים ולכמה זמן? אני, כביכול, לא צריך להתלונן כי אני די מפונק על ידי המערכת, אבל גם ככה אם רוצים אפשר לסגור אותי מחר. אבל כמו שאמר סידהרתא: "הם לא יכולים לקחת את החירות שלי". אני יכול לחשוב, אני יכול לחכות ואני יכול לצום.
מילי: מי כמוני יסכים איתך לגבי הקליקות הסגורות והפוליטיקה התככנית. מאחר שנכנסת לנושא הזה ואף הרחבת את הדיבור לשדה השירה ושאר תחומי אמנות מעבר לתיאטרון, השאלה הראשונה שעולה אצלי היא איך אתה מתכוון להילחם במנגנון הזה. אני יודע מההיכרות איתך שאתה תומך בפרוייקטים עצמאיים וקטנים, ביוצרי שוליים כמוני למשל, באנשים שהם יותר נישתיים ולא באים מתוך המערכת. ומה עוד? איך אתה נלחם, מבחינתך? הרי התמיכה ביוצרים עצמאיים אמנם חשובה אבל היא לא מה שיביא את השינוי. היום אני כבר יודע את זה.
יואב: הסיבה שהמחזה הראשון שלי הצליח היא בגלל הצטרפות של נסיבות שקל לשחזרן, אם יכולתי להרשות זאת לעצמי. המחזה הזה היה סוג של מרד במערכת, במחזה הבא, הבחירה היא בידי.
אני מנסה להקים מקום משלי שיהיה במה לפעילות חופשית. אני מנסה ליצור מודלים כלכליים שהמערכת העצלה לא טרחה לפתח. הריקבון כל כך גדול שהמערכת יכולה ליפול באפס כוח, העניין הוא שעם כוח באה אחריות, ואני אצטרך לשאת בה.
מילי: אני מקווה שזה יעבוד. היצירה הישראלית זקוקה לזה. האמת, כמו שחשבתי, היא שיש לי עוד הרבה מה לשאול הן על תיאטרון, הן על שירה והן על עבודתך כמוציא לאור. ובכל זאת מפאת האורך צריך לסיים. אתה מתמקד בימים אלה בתיאטרון. נראה ששם מצאת את עצמך, ושזה הכלי שדרכו אתה מצליח להתבטא בצורה המיטבית. מה דעתך על האמירה הזו? וכמו כן, ספר קצת על המחזות הבאים שאתה כותב. הזכרת אותם קודם. מה צפוי לנו?
יואב: הכיף בתיאטרון שהוא מכיל את האמנויות האחרות, ואין את הבדידות הנוראה מול הדף הלבן. תיאטרון הוא בשבילי כמו נגינה בגיטרה, קל להתחיל וצריך להתמקצע כל החיים. יש לי שורה של מחזות פוליטיים בצורה כזו או אחרת של השלמה, מחזות משפחתיים, שחלקם נובעים מהדילמה שלי אם אהיה הורה ואיזה הורה אהיה, מחזות נוסטלגיים כביכול שמראים שגם העבר היה מורכב, וגם סיפורי אהבה ישראליים שבהם אני נותן מקום לאנשים משולי החברה.
"יואב איתמר - "הכיף בתיאטרון שהוא מכיל את האמנויות האחרות
מילי: שאלה אחרונה: למה לא קולנוע?
יואב: הייתי אולי יכול להיות קולנוען מאוד מצליח, אומרים שהכתיבה שלי קולנועית, אבל תיאטרון זו עוד אמנות שאני לא יכול להרשות לעצמי. קולנוע עולה המון כסף, ואני לא מרגיש שכרגע תהיה לי שם אותה מידה של חירות.
מילי: טוב, יכולתי להמשיך לנצח. אנחנו צריכים לעשות את זה שוב מתישהו. זה כיף גדול לדבר איתך, בעיקר מאחר שבאמת עומד משהו מאחורי היצירות שלך, ולכן לדעתי הן גם חשובות. תודה על ההזדמנות.
יואב: אין בעד מה, ותודה לכם.