המוות הוא הדורמן

על היסודות המנטאליים של המטאל | מאת: יוסף בן עוז

אסור לשכוח שהמטאל היה מאז ומתמיד מוזיקה לאאוטסיידרים.

לא כמו כולכם.

בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה החל העולם המערבי לנוע בתנועת-נגד כמעט רפלקסיבית: פציפיזם חולמני, הסולד מכל מומנט-רגשי דל-חמלה, ומאידך גדוש בתקוות "ענניות" בדבר ניצחון רוחו הטובה של האדם. תנועה נפשית-אינטואיטיבית זו מצאה לעצמה מנוע אג'נדי בסיסמה הנחרצת שאחזה בכל: "זו המלחמה האחרונה", סיסמה שגררה עימה את העולם התרבותי לעוד מסע מלא באשליות מתוך הכמיהה לעולם מתוקן יותר.

אלא שהדברים לא הסתדרו כל כך. ריח כבשני המוות אשר במחנות עודנו באוויר והריסות המלחמה שולטות בכל הנוף הנראה לעין, ו המעצמות המנצחות כבר החלו במלחמה הקרה. מאזן האימה הלך והחריף והאיום הגרעיני שהחל להלך אימים על עולם המלקק את פצעיו, היה כמים קרים על פנים רדומות. העולם לא באמת זנח את האיבה, והגחמה האנושית החדשה לא הוכיחה את עצמה במישור התוצאה. המצב האנושי השָׁלֵו אותו הבטיחה שוב איחר לבוא. האתמול, כך התברר, לא שונה כ"כ מהיום ואין סיבה של ממש לחשוב שהמחר יהיה אחרת.

Bodies fill the fields I see, hungry heroes end
No one to play soldier now, no one to pretend
Running blind through killing fields, bred to kill them all
Victim of what said should be
A servant 'til I fall

Metallica: “Disposable Heroes” (1986)

עיסת הציפיה הישנה לעתיד טוב יותר החמיצה לאיטה עד כי בשנות השבעים הבשיל סירחונה לגמרי. מתוך האכזבה המרה, קמה עלתה לה הפעם תנועה אשר רוח אחרת בה: שבעת הבטחות, עירומה מכל אשליה, מסרבת להאמין ומפוכחת עד זרא. סרקזם כמהות ולא כתגובה. אם יש תקווה אין היא תלויה אלא בעוצמת הבעיטה בישבנה של החברה המדמיינת הבלים. כתמיד האמנות היא המראה העקומה הישרה ביותר, ואכן: מבחינה מוזיקלית הביטוי האותנטי ביותר למגמה זו היה המטאל, שאמנם בא בעקבות ומתוך הפאנק הגולמי שקדמו, אך הכיל בתוכו נימה שונה בתכלית. בניגוד כמעט מוחלט לכל האינסטינקט החמלתי התחילי שתואר למעלה – המטאל, היה מיומו הראשון ההתגלמות האומנותית של ההיפך הגמור: הריאליזם. העולם, בדיוק כמו שהוא: קר, מנוכר, נטול אישיות וגולמי עד קיפאון. רוע כתשתית. המוזיקה נוגנה בצורמניות מעוותת (Distortion), הסולם המוזיקלי היה בלוז מעוות, והאקורדים נוגנו בטכניקה של זיוף סיומת הצליל (diminished fifth). העיוות היה מעתה מהותי, לא מקרי. זאת הסיבה שבניגוד לדעת המון הפלבאים המתיימרים להבין אותו מבחוץ, אין המטאל עוד סוג של 'משובת נעורים', 'אופנה חולפת' או 'דווקאיזם'. זה ניתן היה לומר אילו היו העיוותים המוזיקליים והליריים שלו רק עניין של קפריזה, כמו תוספת או קישוט שאפשר להוסיף או להוריד ועדיין השיר או האלבום לא יאבד את ערכם הסגולי. אולם בכל הנוגע למטאל, ההתרסה והעמידה מנגד לכל מה שיש לאנושות להציע, היא נשמת אפו: אם תוריד את הדיסטורשן, את הריפים המחוספסים, את הגישה הקרה עד מוות, את ההתנשאות הפנימית, את ההפקה הלא מתנחמדת – או בקיצור את הריאליזם הלא סלחני של הליריקה והמוזיקה גם יחד – הורדת את יסודות הבניין.

בשפה הפנימית של הריאליזם: אין לו לאדם דבר בעולמו זולת התחושה העמומה של הסלידה הזוחלת במעלה התודעה ומעומק הקרביים. מה שהוא רואה בעיניו, מרגיש בחושיו ולומד בשכלו – זה כל מה שיש.  כפועל יוצא, מוכרחת היא לבוא גם הדחייה המוחלטת של הכל: כל דת ודין, כל סדר נכפה, כל אידיאל גדול, כל קפיצה מעל לפופיק הנשענת על חלומות מטאפיזיים או על קפריזות אנושיות, תהיינה מה שתהיינה. שבענו מהן, מכולן. כל ההתערטלות המחשבתית האנושית מובילה היא תמיד אל סחריר מי השופכין הרעיוניים הנושאים בתוכם אינספור חלקי עצמות, בשר ודם בדרך אל הביוב של ברגן בלזן, אושוויץ והמחנות שעל גדות הקולימה, ותו לא.

Fools like me, who cross the sea
And come to foreign lands
Ask the sheep, for their beliefs
Do you kill on God's command?

Megadeth: “Holy Wars...The Punishment Due” (1990)

העולם הישן אשר העריך את העומק האלוהי שמונח באסתטיקה, המוזיקה הקלאסית, האמנות הוויזואלית המפעימה וכו' – נרקב לאיטו באדמה השרופה. עתה, התנקזה היצירה האמנותית לשני ראשי נהרות; שתי מגמות סכימטיות: הראשונה – אמנות משונמכת, הפונה אל הכל, מכילה את הכל, הסנף של החמלה המוחלטת; השנייה – הסנף של הריאליזם.

תוצריה של המגמה הראשונה הפכו כולן תוך זמן לא ארוך לקרנבל צבעוני של מוזיקה/וידאו/כתיבה מבוססי-"לקוח": פרגמנטים פשוטים הנעשים בהכנה מיידית מייצור-צרכני-עצמאי ובכלים חובבניים. הטכנולוגיה המתפתחת שהקלה עד בוש את מלאכת האמנות, שברה לחלוטין את מחסום-היכולת שבאופן מסורתי גדר את האמנות כנחלתם הבלעדית של המוכשרים לכך. האמנות הוגשה כמנחה עקודה להמון פוחז וצורך שעשועים החמוש במקלדת ובחיבור אינטרנטי – שני הכלים אשר הפכו כל זב חוטם ל"אמן". הפריצה הטכנולוגית התאימה כמו כפפה ליד לעמדה הנפשית החולמנית, והפכה בכך את האסתטיקה האמנותית לעיסה אחודה נטולת הבחנות פנימיות: מתוך-הקהל---אל-הקהל---מוכוון-קהל.

Ideas that fall under shadows of theories that stand tall
Thoughts that grow narrow upon being verbally released

Death: “The Philosopher” (1993)

בזירה המטאלית לעומת זאת, התפתחה האמנות הראיליסטית. האאוטסיידריות הקהתה במעט את טעמם הממכר של צווחות ההמון המשולהב בנקל. אמנם תשומת הלב הקהלית לא איחרה לבוא, ובכל זאת: לחוג הפנימי של המטאליסטים, לציידים-לקטים שבהם, לנפשות התועות והמנוכרות לכל אבק הכוכבים הסכריני שמסביב – עבורם נותר המטאל מפלט יחידאי כמעט בלי קשר לכמות החיבה שהוא מקבל מהסביבה. בעיני המתכתיים בליבם – המטאל יכול להישפט בקריטריונים הפנימיים שלו עצמו, ובהם בלבד. להקות שהתקלקל (לאחר ש'התכלכל') להן המטאל, קיבלו לא פעם כתף קרה ממאזיניהן עד שנפלטו לחלוטין מן המעגל הפנימי, ולא חסרות דוגמאות. אמנם לא תמיד השכילה מיטת הסדום המטאלית לסנן החוצה רק את מי שרוחו דעכה, אך תמיד היה זה הריאליזם הפנימי ששימש כמסננת הסופית. בניגוד ל'אמנות' המונגשת, שהלכה וסחפה אל תוך ענן של עיבודים משובטים עד לבלי די של אותן הנעימות ואותן בועות הסבון הרגעיות, גרף ההתפתחות המטאלית סימן בעיקר הקצנה: ככל שנקף הזמן הפכו הלהקות לנועזות ובועטות יותר בכל מובן כמעט. מגמה זו לבדה היא עדות להווייתו המנוכרת בטבעה של ז'אנר המתעקש לחיות בלי החמצן השעשועיסטי ובמנועו אדי הדלק של מה שעשתה בלאק סאבאת' ללבבות עוד בתחילת הסבנטיז. כמו ספינה קדמונית בים של כלים מודרניים, ממשיך המטאל לעשות את מה שעשה תמיד – לשרוף את הגשרים בין עולם האמת לעולם השקר. לא "עוד שלב"; לא "התפתחות סבירה והדרגתית מתוך הרוקנ'רול" או כל דבר הדומה לזה. המטאל הוא האנטגוניזם. הרוח האנושית השוברת את קירות הזכוכית בידיים חשופות, פשוטו כמשמעו; הוא ההתנערות: הן מן היומרה הישנה לחשוב כאילו לפת האדם את המציאות באשכיה ו"הבין את הכל", והן מן היומרות החדשות: למצוץ משמעות מזויפת מעולם של טכנוקרטיה; מהתקוות שנתלו בדמוקרטיזציה המבישה של הכלים והשיטות ליצירת אומנות עילית, לא עוד אמנים מוכשרים אלא המון שפוף, המשנמך אותה בידיים גסות לרמה של עיסה נטולת ייחוד ומשווק אותה לעצמו בלי הרף; מגאדג'טולוגיה תפלה שאינה יותר מאדולן לגוף המסרב להכיר בקיומו הנפול; מתרבות המונים מסוממת ומקיום אנושי שאינו יותר ממבוך עכברים מוזהב, שבתוכו נגזר עלינו לרוץ לנצח.

זוהי קריאת תיגר על הכל. הקטגור המוחלט. השטן המקראי.

What is this that stands before me?
Figure in black which points at me
Turn around quick and start to run
Find out I'm the chosen one
Oh no!

Black Sabbath: “Black Sabbath” (1970)

Martyrdomic terror flash through yellowed eyes,
Purgatoric laughter fills your hallowed cries.
No one can destroy this malevolent creation.

Malevolent Creation: “Malevolent Creation” (1991)

ההתנגדות העמוקה לדתות אף היא פשוט חלק מן המארג הגדול של הריאליזם. אין כאן ממש "שופר אתיאיסטי" ב"מלחמת הדעות" (למרות שאולי היה נוח לאתיאיסטים לחשוב כך), פשוט משום שאין למטאל שום יומרה אידיאולוגית, שהרי הוא מנוגד לכל זה. האתיאיזם המטאלי הוא פשוט עוד לבנה בחומה המפרידה בין מה שהינו אותנטי וחי ו... ובכן? ריאלי; לבין כל מה שאינו כזה. כל מה שנמהלה בו סירחת הזיוף. אף אלוהים, אם יתגלה במלוא ריאליותו, הרי שיוכר ואם לאו הרי שמוטב.

הריאליזם, היה ונשאר נייר הלקמוס המשובח ביותר לבחון איתו את מידת מטאליסטיותה של כל יצירה. הוא המלך. יכול ויהיה שיר שמגביר דיסטורשן למקסימום, מעלה ווליום ברמקולים ומשווה לסולן פוזיציה צווחנית מול מיקרופון בימתי – ועדיין ייוותר במחוזות המוזיקה המשובטת שבמעגל החיצון. ואפשר, שבכמה דציבלים פחות ובאפס מניירות בימתיות יתחולל הקסם והמוזיקה תהיה כל כולה בעומק השחור של הנפש המטאלית.

An unforeseen future nestled somewhere in time
Unsuspecting victims no warnings, no signs
Judgment Day the second coming arrives
Before you see the light you must die

Slayer: “South of Heaven” (1988)

עיקרון זה מוביל לתובנה שלפחות מבחינה מוזיקלית המזהה האינטימי ביותר של הסוגה הזו הוא הדת' מטאל, דווקא. יותר מכולם, פרש מתכת זה הוא האלמותי באמת. אתם מבינים? בכל תת סוגה אחרת ניתן הרי לברוח אל הצדדים; להתחבא בדפנות מן הכורח להאזין לתמצית הרוח הגולמית של המוזיקה. מטאל, בניגוד לסוגות אחרות היא מוזיקה שאינה מעניקה מנוח ולא מרפדת את שעותיך בגוד-טיים המתאמץ לשבות את תשומת הלב בנזיד עדשים, אלא ההיפך הגמור: מאתגרת, חושפנית, מאפסת זיופים ולוחשת אמת מכוערת עד בלי די אל תוך אוזנך. אפשר, ומי שאין בעירה זו בנפשו ורק חובר הוא לכל העניין הזה מתוך מניעי הבל, ימצא את מבוקשו – מזור ליָשנוּניוּתוֺ הריאליסטית – בסוגות אחרות.

בהבי מטאל, ניתן להתרפק על המלודיות הנעימות או בכלל לברוח אל הבלאדות הרווחות בז'אנר; בדום, אפשר להתחבא בין דדיהן של ההרמוניות העגומות, והטונאז' הגבוה של הרגש; בת'ראש, בטמפו המזמין הבנוי לא פעם כבסגנון רחבת ריקודים במובנים רבים; בבלאק, אלו הם הקלידים האווירתיים והסהרוריות הנוזלית של הריפים (המחביאה לא פעם כישרון קטן מידי מאחורי רעש היקפי);

רק הדת' מטאל אינו מכיל שום נתיב של בריחה. גולמי כמו מדבר של קרח, כל פעלוליו חדים כתער ומנוכרים עד כלות. באופן סכימאטי, בתת הסוגה הזו מנוגן המבנה הבסיסי של המטאל כמות שהוא כמעט בלי שום תוספת. שלא תבינו לא נכון: אין כאן טענה שהסוגות האחרות הן "זיוף", כמובן. כל החוסות באכסדרה המטאלית הן ביטויה של אותה הרוח (על כל פנים, הלהקות הראויות להיקרא כך). ובכל זאת, משהו בגולמיותו האטומה של הדת' מטאל אינו מאפשר אלא חשיפה בלתי אמצעית למטאל כשהוא עירום מכל מיזוג או הלבשה. במובן העמוק שלו – אתה יכול למזג את הדת' מטאל וליצור בעזרתו משהו חדש, אך אינך יכול למזוג אליו מבלי לשנות את מהותו.

What kind of god is senseless and weak?
A product of mans’ own disease
Tormenting with lust, hatred and envy
A product of weakness that is worshipped daily

Master: “What Kind Of God” (1991)

ב-91' לרגל צאת אחד מיצירות המופת האלמותיות של הדת' מטאל – Blessed are the sick – התראיין סולנה של Morbid Angel אצל ונסה וורוויק מ-Headbangers Ball. בשיחה שכמותה ניתן למצוא אך במשורה ורק בקרב אותם המוזיקאים שטרם התמכרו לניחוח ההמונים המריעים, הבליח דיויד וינסנט כמה משפטים על המוזיקה בכללותה, על השטניזם ועל האמנות הדת'-מטאלית: "מה שיפה בדת' מטאל", הוא אמר, "הוא שאתה יכול להיות מהיר ככל שתרצה, איטי ככל שתרצה... במובנים רבים זו היא מוזיקה נטולת-גבולות". במשמע ראשון נשמע כי התפיסה המכוננת היא הופכית למה שכתבנו. אך לא היא: הדת' כשלעצמו נטול גבולות דווקא משום היותו מין משק אוטרקי של מטאל שאינו מבקש חמצן מבחוץ.

Christ!
A call to take your hand
For I'm at one with the dark
Oh!
How dare you come for me?!
And again you must die

Morbid Angel: “Day Of Suffering” (1991)

" בעל מחשבות אני. מישהו שחושב הרבה. פעמים, שזה מסכן אותי יותר מידי. אני רואה הרבה דברים שמתרחשים, מריח המון דברים... ו... אני לא אוהב את מה שהם. והמילים שלי נוטות לדקור את הדברים שאינני אוהב ולרומם את אלו שאני כן אוהב... ותכופות זה מנוגד לכל מה שנתפש כנקודת מבט של הנורמליות של הדרך-המרכזית, אבל... זה לגמרי נורמלי עבורי. וזוהי קופסת-הסבון שלי. ואני אומר מה שאני חפץ בו ואיך שאני חפץ בו. [...] רבים חשבו למחוק אותנו במחי יד ולומר: 'נו, עוד להקה שטניסטית.' [ושאלו אותנו] האם השטן אומר עבורכם פולחן של מלאך השאול? ובכן... לא. בכלל לא. זה לא יוכל להיות משהו שונה מפולחן של כל דבר אחר. אבל שטניזם כנראה בצורתו הטהורה ביותר, הוא הערך העצמי של האני."[1]

הוא שאמרנו: השטן המקראי, האנטיתזה.

אין בריאליזם אלא בשורת המוות. חותך הוא גם בבשר של מסגנני המוזיקה הזו בעצמם. מאז הימים הנהדרים של Blessed are the sick, מים רבים שצפו בנהר העכור של הקיום. הרעיון הגולמי של הריאליזם, למרבה האירוניה, הפך בעצמו לעוד אידיאולוגיה וחווה גם הוא את שחיקתו המאיינת של הזמן. בספירלה הצבעונית עד קיא של מה שנהיה מן המוזיקה העולמית, גם המטאל לוקח את חלקו. בימינו, המטאל משחק את המשחק. זוהי שוב "סצנה" וזהו שוב "קהל". הפוזיציה המשמינה מנחת כבר התרגלה לעצמה והכל בסדר. "הקהל" מוזן עפ"י רוב משופרות השיווק הקולניים של משווקיי המדיה ברשתות החברתיות או מהאלגוריתם של אחת מ"מזרימות המוזיקה", דימוי משעשע כשחשובים על הקונוטציה הנילווית לתיעוש הפושה בכל כי זוהי הרי המכאניקה של מה שהפכה המוזיקה להיות בימינו: האבסה עדרית בצינורות המזרימים עיסה נוזלית אחודה אל הקיבה. את הלהקות הטובות עדיין אפשר לספור על יד אחת או יד וחצי לכל היותר, וגדולים הם בעיקר מי שצמחו לגובה כה רם עד כי אין מנוס מנפילתם. כמעט כל להקה במטאל המצליחה להאריך שנים, חוצה באופן בלתי נמנע את קו האל-חזור ולמעשה חדלה מלהתקיים זולת אולי כמו איזה צל של עצמה, בתור משווקת מזקינה והולכת של מוזיקה לעוסה שהולכת ונשמעת כמו הנפולת הרגילה שמסביב. יש הטוענים למשבר האלבום השלישי, ויש לרביעי – אך דומה כי כולן משמינות יתר על מידת התאמתן למיטת הסדום הצרה של הריאליזם המטאלי. כך או אחרת: סופה של כל להקה הוא שיומה יגיע, ולא תיוותר בה עוד רוח לתת. זר לא יבין זאת, אבל האזנה לאלבום מטאל של להקה שפסקו מעיינותיה מלנבוע, כמוה כהתבוננות באדם יקר גוסס: הינך יודע כי הדבר אינו מסור לך וכי כל אדם דרכו לכך. ובכל זאת, אין מה שמונע את הכאב.

Your smile has decayed
It will never be the same
I never thought I would laugh again
I should be knowing this, it used to be me

Let's stay here for a while
Is something gonna happen today?

Katatonia: “Day” (1996)

קיום אכזרי זה, של מוזיקה המאבדת את עצמה לדעת כדי למות בכבוד; מוזיקה, שעל דרך הכלל אינה יכולה לשרוד באמות מידותיה העצמיים אלא אלבומים סופרים בלבד;  מוזיקה, המבכרת עמדה מנוכרת על פני רגש מזוייף ואפילו קטן; הוא משאת נפשם של באי הכישוף הזה כולם, למקטנם ועד גדולם. הצבתו של מעמד מורם שכזה, התובע העפלה אל הפסגה ההררית של המוזיקה במקום שהמוזיקה תשפיל עצמה לגובה הדשא כדי שגם המוני נבערים ייהנו ממנה כפי שנהנים ממעשה הזנות, חיקוי זול של הדבר עצמו, הוא נטע זר של תמידיות מאובנת בתוך עולם שמזמן קידש את הגחמתיות. יתירה מזאת: נושא בתוכו איזה כוח ממגנט לכשעצמו. מי אש רמצליח לבוא בשעריו ולהתמסר אל נוקשותו, מרגיש כאילו הוא מצא את מעיין הנעורים. במובן הזה החריש העמוק של הריאליזם משחרר את הנפש, באופן שקשה להסבירו. ההרפיה מן המשחקים בהזיות אנושיות יש בה חירות מן השיגעון. כשהפילטר נקי ניתן למצוא איזו משמעות נשגבת אפילו בתוך מה שהינו בהגדרתו נקי מכל תעלולים פסיאודו-רוחניקיים. רוח אמיתית מנשבת היכן שהמזויפת חדלה מלנשב.

And this is my foundation:
Cold stone.
Formed only by winds and time.
How invulnerable,
Lifeless.

Ahh... I have longed to be at one with this
Yet, the waters call my name

For once I wish to see
The entity behind the voice.
The face of this seduction,
The beauty of my pain.

Emperor: “With Strength I Burn” (1997)

המטאל הוא הזיה, אנומליה. התנערות קטיגורית מן האמצעי והרוֺוֵחַ. שולח הוא יד בכל הקדוש אשר התמלא ממזמן סיגים של טינופת. רק בחריש העמוק, הבלתי חומל – תוכר האמת, יתבהרו העננים ותיראה הפסגה.

*

יוסף בן עוז,
סיוון ה'תשפ"ב
(יוני 2022)




[1]  מתוך הראיון: David Vincent, Morbid Angel (1991), MTV- Headbangers Ball.