רומנטיקה גרמנית במונוקל שחור-לבן

במעבר לכל הגדרה אותה נלביש על האלבום הנדון, זוהי קיצוניות. זהו מטאל קיצוני שאינו אלא אנושיות קיצונית כמענה למציאות קיצונית. בניגוד מה לפשטותו ולרזונו של הבלאק הביתלחמי, יצירת הלהקה מתעדת בעושר ופירוט את שבריריות האדם, את צדדיה השפלים והעלובים של מהותו החמקמקה של הקיום האנושי. ברוב תעוזה, האלבום צולל לעומקים בלתי ידועים וכך מצליח ללכוד בדיוק קפדני ויסודי את כל אותם הרגעים, בהם האדם אוחז בכף ידו את אובדנו שלו, עת הנפש ניתצת לרסיסים בחשכת הליל. 

ברפרטואר שלה, ובאלבום זה בפרט (להלן – DTN), ביתלחם מציבה את הרומנטיקה הגרמנית בנקודת אל-חזור: היערות מאופק לאופק והעמקים ירוקי-העד בינות לימות הערפילים הופכים חלק מיקום מאפיר ומשחיר, היכן שנוודים לעולם לא יגיעו ליעדם. בערים גוססות ובאלו שכבר הומתו, כאבם של הנותרים מרחף מעל, משמש כשמים, והעיניים צורבות. באקלים הזה תתנגן המוזיקה הצולפת הישר אל תוך הלב המצטמק, מחללת את כל הנקרה בדרכה. לא אחת תהיתי האם הגיטרות הכחושות הללו, מזרות האימה, הניעו את ורתר לשלוח ידו אל האקדחים של אלברט.

זהו היפוכו המוחלט של העולם הצבוע פסטל בגוונים רכים, כפי שניבט לעתים דרך המונוקל הרומנטי. בעולם שמכחולו כהה יותר, ההריסות בלב היער רק מרמזות על העתיד לבוא. קולות הייאוש הקדחתניים ואחוזי הכלבת היוצאים את פיו של ריינר לנדפרמן יכולים למחוק כל תמונה בוהקת של אותו עולם שרבים מספור האמינו ביופיו. השירה שלו משתקת את המאזין, מפני שהיא גולמית ונאה ועוצמתית באופן שכמותו לא נשמע קודם במרחבים האפלים. זהו קולו של אדם הנשאב במערבולות אל הלא נודע, אל המוות. נדמה לעתים כי המוות הוא הנמען הסמוי של האלבום ולאו דווקא האדם, לו המוות ממתין. המוות מתבונן, סופג ומתעד את שפלות האדם; הוא לא מנגן בכינור מאחורי כתפו של האמן, הוא הפך את חרמשיו לגיטרות.

ברפרטואר שלה, ובאלבום זה בפרט (להלן – DTN), ביתלחם מציבה את הרומנטיקה הגרמנית בנקודת אל-חזור: היערות מאופק לאופק והעמקים ירוקי-העד בינות לימות הערפילים הופכים חלק מיקום מאפיר ומשחיר, היכן שנוודים לעולם לא יגיעו ליעדם. בערים גוססות ובאלו שכבר הומתו, כאבם של הנותרים מרחף מעל, משמש כשמים, והעיניים צורבות. באקלים הזה תתנגן המוזיקה הצולפת הישר אל תוך הלב המצטמק, מחללת את כל הנקרה בדרכה. לא אחת תהיתי האם הגיטרות הכחושות הללו, מזרות האימה, הניעו את ורתר לשלוח ידו אל האקדחים של אלברט.

הזכרתי את הרומנטיקה הגרמנית, משום שאני סבורה שאלבום זה הינו האנטיתזה ובה בעת, המשכה הטבעי של אותה מורשת – לאחר נקודת מפנה שהביאה ההתפכחות ועלייתו של העידן האורבני, שהביא מגפות של ניכור ובדידות. לעתים חולפת בי המחשבה שמא אין להתפלא כי אלבום כזה הינו פרי יצירה מארץ השופטים והתליינים, אם להדהד את קארל קראוס. 

מקומו של האלבום בדברי ימי המטאל נחקק בייסורים אותם הוא מתעד ומגיש. הלהקה שכללה את חזון המטאל האפל שהותווה באלבום הבכורה. DTN נתפש כאבן דרך והשפעה עבור אותו תת-ז'אנר המכונה DSBM. בראייתי, האלבום סלל נתיב ביטוי נוסף לכל אותן נפשות הזקוקות לבלאק מטאל; נתיב שהצעידה בו אבודה מראש, כל כולו אימה ורגש חולני. פן נוסף של הבלאק הצטרף למסדר - נא כבשר רגע לאחר היפרדות העור; אפל כהיעלמות כל המאורות, ועצוב כמו המוות. זוהי יצירה אישית להפליא, מעין טירופו של המלך בארטש, והשטן על שלל התגלמויותיו וטקסיו, אינו נוכח בה. עם זאת, זוהי יצירה שקל להזדהות איתה והיא חושפת את קשיי נפש האדם, באשר הוא אדם: כולנו נוכחים בתוך צינורות מערכת הביוב, מתפלשים ברפש. זעקה זו מבטלת את הגבולות בין היוצרים לבין הקהל – בביוב, כאמור, ישנו מקום לכולנו. 

כמניפסט של אבדון וחידלון, כל מרכיב באלבום נועד להדגיש את חוסר התועלת בחיים. האווירה שחורה משחור, טורדת וטורפת את מנוחת המאזין החל מהתו הראשון, מהצווחה הראשונה. השירים מתפקעים מכנות ואותנטיות. שמו השנוי במחלוקת של האלבום, "אתה חייב/צריך להרוג את עצמך", עשוי להיתפש כשקיעה במלנכוליה או כעדות של נפש מצולקת, הכמהה לאיכפתיות.

המבנה המוזיקלי מושתת על בלאק מטאל בסיסי וברובו איטי למדי, לצד הבלחות זעם חולפות שסופן להדהד אל תוך הריק. הערך המוסף מתגלם בהזרקת האמירה האישית, הפצעים והדם הניגר: החל בשירה המבועתת והמבעיתה, עובר בטקסטים הכאוטיים והכאובים, וכלה באווירה הייחודית שכמותה קשה לאתר. הסאונד הפשוט והמשונן, הגיטרות החורכות לצד התיפוף הנקי, וגולת הכותרת האישית שלי – הסקסופון המיוסר ב-"Dorn meiner Allmacht", כולם נוצקו כדי לבטא את כישלון החיים.  

בכדי לצייר איזושהי אמירה מסכמת של היצירה המפעימה הזו, הבה נשוב לחיק המלנכוליה הגרמנית, בת לווייתה של הרומנטיקה: חשבו על השמיים המתקדרים של קספר דוד פרידריך, הדקדנס הטהור של ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס, הרוע התמים של האחים גרים, נקודת המבט הטראגית של וו.ג. זבאלד, האזמל החולני של גוטפריד בן והזעם של ברטולט ברכט. השליכו את כל אלו לקלחת רותחת באלפי מעלות וקבלו את הציווי הביתלחמי. בשיר "Früher Mittag", אינגבורג בכמן מזכירה את "המקום בו שמי גרמניה משחירים אדמתה".

זהו הפסקול.

*

מבוסס על סקירה שנכתבה למגזין Avantgard-metal.com ב-2007.