מחשבות | מאת: ש. נוי
כשהתעוררתי, טוב כשהתעוררתי זה לא בדיוק מונח נכון, שהגעתי לידי הכרה יהיה יותר מדויק לומר, אז הסתכלתי ימינה וראיתי שוטר מצייר סביבי בגיר.
נחתי שם, בתנוחה ממש לא נוחה על המדרכה, ולפתע שמתי לב שהמוח שלי בחוץ, לא רק שבחוץ אלא גם דיי מפוזר. כל הסיטואציה הזאת גרמה לי להרגיש דיי חשוף ומבויש, השוטר עדיין התמיד בעבודתו, ניסיתי להפיג את האי-נוחות בקצת הומור, "סליחה שיצאתי לך מהקווים" אמרתי בחצי חיוך מאולץ, מלווה בגיחוך קטן.
"זה בסדר, זה בסדר, רק תחזור לתנוחה שלך", הוא האיץ בי בחוסר נימוס.
טוב, אני יכול לנסות לפחות לשאול "אפשר רק להכניס את המוח שלי חזרה?", הוספתי שוב בחצי חיוך גיחוך (טייק שני).
"בשום פנים באופן לא!, תגיד לי? אתה לא רואה שיש פה עבודה משטרתית?!", טוב עכשיו הוא פשוט חוצפן.
"תן לי להכניס את המוח שלי בחזרה! מה אכפת לך? לא שמעת על כבוד המת?!", הוא הפסיק לצייר עם הגיר והרים אליי מבט רציני ואמר
"יש לנו עוד איסוף ראיות, צוות המז"פ בקושי הגיע ואתה מפריע לי פה בזמן עבודתי, תחזור לתנוחה שלך כבר!".
אספתי את כל הסרקזם שבי ואמרתי "או שמה? אני מת, מה כבר אתה יכול לעשות לי?"
"לקנוס אותך." הוא אמר חד וחלק.
"לקנוס אותי? אבל אני מת!"
"אז המשפחה שלך תשלם."
התייאשתי, נשענתי אחורה חזרה לתנוחה הלא נוחה, וחיכיתי, הרגשתי כל כך מבויש, המוח שלי, שם, בחוץ.
בינתיים הגיעו כל מיני אנשים שהעמידו פנים שהם עסוקים וסתם עמדו מסביב, אחד עושה את עצמו מחפש ראיות ותוך כדיי מדבר עם האישה בטלפון, השני סתם אוסף חתיכות גולגולת אל תוך שקית ניילון.
בינתיים הגיעה איזה בחור והתחיל לצלם אותי, הו יופי, כאילו המצב לא גרוע מספיק עכשיו גם מתעדים את הרגע הגרוע בחיי... זאת אומרת, במותי.
וכאילו שלא הרגשתי גרוע מספיק הגיעו גם כמה צוערים כי החליטו שזירת פשע אמיתית תטיב עימם, למי כבר אכפת מהבחור המת.
שניים מהם הצביעו וצחקו ואיזו צוערת אחרת הלכה הצידה להקיא.
באמת שזה לא יכול להיות גרוע יותר, ככה חשבתי לפחות, עד שהגיע עוד מישהו וזרק עליי כיסוי.
הרגשתי אותם מובילים אותי וסוחבים אותי, תהליך ממש לא נחוץ כי יכולתי ללכת את כל זה בעצמי, באמת
אני רק רוצה את המוח שלי בחזרה וזהו, נעמיד פנים כאילו כל זה מעולם לא קרה.
שמעתי אותם מרכלים מתלוצצים, מתווכחים מי שווה ומי לא, ואני שם, מת משעמום.
עכשיו אני על משטח מתכת, אולי אם הייתי מרגיש היה קר לי, אבל משהו בתוכי אומר לי שזה עדיף מהמדרכה, מגיע איזה בחור בחלוק וכפפות, משקפיים ופרצוף של אחד בלי הרבה חברים, "טוב הגיע הזמן לרחוץ אותך בחור!" הוא אמר בחביבות מטרידה, "אכפת לך אם אני ארחץ את עצמי?" שאלתי בתקווה, "מה זאת אומרת?" הוא אמר בהפתעה כאילו הוא לא ציפה בכלל שאם הוא מדבר אל מישהו אז הוא גם יענה לו.
"תשמע, זה באמת לא נחוץ, אני גם ככה מרגיש רע, ואני כולי ערום פה, וזה דיי מביך, אני יכול לרחוץ את עצמי" סיכמתי.
הוא נענע את ראשו לצדדים כאילו אמרתי משהו מופרך לחלוטין שאינו בגדר ההיגיון הבריא.
"זו העבודה שלי, תן לי לרחוץ אותך בשקט ונגמור עם זה כבר".
הרגשתי שוב ילד קטן, אמא רוחצת אותי,
רק שהפעם זו לא אמא, אלא חנון מעבדה מטריד.
בחיי אני כל כך מבויש.
"אז איך זה מרגיש?" הוא שבר את השתיקה המביכה, "איך זה מרגיש מה?"
"זאת אומרת, להיות מת". השתיקה המביכה הרגע נהייתה מביכה יותר.
"זה לא. אני מת." סיכמתי נחרצות.
אתה זוכר למה?" הוא שאל, כאילו הרגשות שלי לא משנים לו בכלל, "למה מה?" אמרתי לגבר הראשון שראה את איבר המין שלי לזמן כל כך ממושך.
"למה אתה מת?" אותו גבר החליט שזה במקום לשאול אותי בסיטואציה הנוכחית.
"אני לא זוכר כלום, פשוט... הגעתי לידי הכרה שם, על המדרכה, בחיי... אני מתגעגע למדרכה".
הוא החזיר אותי למשטח מתכת האולי קר, ושוב שם כיסוי מעליי.
"אל תלך לשום מקום!" הוא אמר בחביבות מטרידה וסגר את האור, ואחריו את הדלת.
ניסיתי להירדם, זה לא כל כך הולך כשאתה מת.
לפתע שמעתי מישהי בוכה, הדלת נפתחת האור נדלק, "בבקשה מכאן גברת".
הוא מרים מעליי את הכיסוי, היא פורצת בבכי היסטרי.
"היי מותק!! " אני אומר בחיוך מאוזן לאוזן, אבל היא בוכה.
היא מחבקת אותי, אבל אני לא מחבק בחזרה, אני מרגיש משותק
היא צועקת הרבה "למה?", ו"מה אני אעשה עכשיו?", אני שותק, אני שותק ואני משותק.
הייתי רוצה לנחם אותה, אבל אני מת. עצוב לי.
אני מרגיש מטופש, היא הולכת, האור נסגר ואחריו הדלת.
אני רוצה לנחור בתסכול, אבל אני מת, אין בי אוויר.
הזמן חלף לא ידעתי כמה, אבל הם הכינו אותי להלוויה.
ההלוויה שלי הייתה מוזרה, ניסיתי לנחש מי בא לפי הקול שלהם בזמן שהם בוכים, כמובן חוץ מהמובנים מאליו שפשוט איכשהו ידעתי שנוכחים.
אני שונא להיות מכוסה, אני לא רואה אף אחד, ואני גם לא אשמע ברור מבעד לבד
אני מונח בתוך האדמה, משהו אומר לי שהיא עדיפה על המתכת, אני מרגיש אותם מערימים עליי אדמה
זהו, חשוך ואני כבר לא שומע אף אחד,
נדמה לי שהמוח שלי איתי.
*
חומרים נוספים של ש. נוי אפשר למצוא בקישור הזה.