מחשבות (ל"שנה" החדשה), מאת: יוסף בן עוז | מעברה של החברה האפורה
יכול הייתי להיות ניצב כמתריס.
יורק כיח מלא דם אל עבר פני העדר העצום והמתבהם של העולם: זירמת סוסים זירמתם ובשר חמורים בשרם. עננת אבק-אנוש, נעדרת כל מעוף ורוח שכל מה שיש לה לתת לי הוא כוס של שיכר ורצועת בשר חזיר; חיוך מלוא השיניים המצהיב את השמיים בחוף ומחליש את הרוח בשדות. זיקוקי דינור במקום אלים, נהנתנות עבשה במקום חירות.
אלפיים שנים ושמונה עשרה שנה 'אָנוֹ דוֹמִינִי'!
שמעתי בינות לאורות ניאון זולים, המון אדם נאסף אל הכיכר. נקהל לעת ליל, עולה הסרח מן המבואות. עוד עשר שניות נותרו! מהרו, טבוחי העדר! סיפרו שניותיכם עד כלות! סופרות גופות מחוייכות.
עננת אבק-אנוש, נעדרת כל מעוף ורוח
כמה כוח כבר אצור במעייהם של החיים? חייכם הקטנים, השגרתיים, הפוסעים מן הרחם אל הקבר, מן המיטה אל המיתה?
כולם סופרים, כולם. ורק היעד נעלם. כבוּש בינות כוסות של יין, טפח אישה והררי שדיים. באנו עדי שנה נוספת, ומתוך אחת כזו יצאנו – ותשובה אחת עוד לא מצאנו: מה לי יום בתוך עולם אפור כזה, ומה לי יומיים? התִקְהה זוהמת העצב, אם יתיבשו כבר העיניים? סיפרו עוד מאה סיפרו מאתיים, אם רק יש תרופה לשבר נפשנו בעיקולי השנה הבאה או השנתיים.
אם תרופה יש רק.
יכול הייתי להיות ניצב כמתריס.
כמה יהמה באמת הלב, בנשיקת אישה זרה? ריחותיה מתערבים בריח כל בשר ויין, באים באף אל כל קרביים, תהומות של חשק שעומקם הרב אף לא נראה לעין, בקושי יספיקו לנו לאיזה רגע אחד, או שניים. ובצהלת נוטשי הצלב החוגגים לאדון (שלא רוצים בו) עוד שנה נוספת, נמהלת גם צהלת ערב, המבקשים את זהובות השיער מבנותיהם לרשת.
וזכרים כתרנגולים יציגו כרבולתם, ואין להם יותר ממנה עוד לתת, והאישה אשר איתם דמעות ספונות לה בין חיבוק לבין איפור, מכרה סודה לבחיר ליבה, והוא? נתן רק שחוק שבור.
ואנחנו? סמוקים מיין במקום מאושר. כמה באמת יודעת כבר לתת שנה "אזרחית"? כמה כוח יש בה, להחיות גופות מתות, בבקרים קרים? בעיתות בדידות? בזמני רעב שבו הנפש כמהה לחבוק את כל העולם?
ואם אקרא לה "אזרחית", האם ייתמו כל קללותיה?
ובימים שנראים אפורים יותר מעשנו של הכבשן
אני כותב לי שיר.
אותיות של דם על גוויל ישן
מילים פצועות, אומרות מעט ומסתירות הרבה
בנטות הערב על עולם שאת רוחו החליף באורות ניאון ובכפית של סם
על כוסית קצת עכורה
אביט שחוח אל האופק
הנה, הנה היא עוברת.
עוד שנה, הנה היא לוקחת אל הריאות במקום אל לב
הנה, הנה היא עוברת.
נוצצת ומכוערת ובבגדיה ריח רע
הנה, הנה היא עוברת: החברה האפורה.
Over the land there lies a long shadow,
Westward reaching wings of darkness.